ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הזדמנותה של הצרעת

ע"י: הרב איתמר אלדר

מה ההבדל בין צרעת הבית לצרעת האדם? מה משמעותה צרעת הבית? האם זהו עונש או שמא זהו חלק מתהליך ירושת הארץ? למה יוצא המצורע מחוץ למחנה? מה הוא אמור לעשות שם? האם צרעת הבית היא לכתחילה או בדיעבד?

בפרשתנו קוראים אנו על הצרעת ודרכי הטהרה ממנה. הצרעת הינה מחלת עור, שתורתינו ייחסה לה טומאה הזוקקת תהליך של טהרה הקשור למשכן ולכהניו. העובדה כי מחלת עור נחשבת לטומאה מעוררת מחשבה, ומובילה את חז"ל ובעקבותיהם את אדמו"רי החסידות, להכיר בכך שהצרעת היא ביטוי חיצוני לתהליך פנימי שהוא הוא הזוקק טהרה ותיקון.

"אמר ר' יהושע בן לוי: חמש תורות כתובות במצורע: 'זאת תורת נגע צרעת', 'זאת תהיה תורת המצורע', 'זאת תורת אשר בו נגע צרעת', 'זאת התורה לכל נגע הצרעת', 'זאת תורת הצרעת'. זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה חומשי תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא רבה ט"ז, ו).

הצרעת, על פי ר' יהושע בן לוי, היא עונשו של האומר לשון הרע, וממנה למדים אנו על חומרת עוון זה. בדרך זו הלכו חז"ל במקורות רבים, אלא שנדמה כי יש להרחיב את היריעה, שהרי הנגע המדובר איננו נחלתו של האדם בלבד. התורה מלמדת אותנו על צרעת הבגד, וצרעת הבית, ובעצם מדובר בסוג של נגע הפושה בכל. 

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת"               (ויקרא י"ד, לג-לו).

רש"י מביא את דברי חז"ל מויקרא רבה על פסוקים אלו:

"ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן"        (רש"י שם).

נראה כי חז"ל הוטרדו מן הניסוח: "כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". לכאורה נדמה כי מדובר בתהליך הכרחי ומובנה, ירושת הארץ תהיה מלווה בנגע צרעת שיתן ד' בארצם. וכשאנו משווים למקומות אחרים שנאמר בהם 'כי תבאו', ניתן אף לטעות ולחשוב כי 'נגע הצרעת בבית' איננו אפשרות אלא הבטחה. לכאורה אם מבקשים אנו לראות את הצרעת כחטא, כיצד מבטיח ד' יתברך את הנגע כחלק מתהליך ירושת הארץ? היכן מצויה הבחירה, וכיצד עונש יכול להיות הבטחה?

יתכן כי חז"ל ביקשו לחלק בין צרעת האדם לצרעת הבית, ולקבוע כי צרעת הבית, לא רק שאיננה עונש, אלא אכן בשורה היא ומעין הבטחה. צרעת הבית, והצורך לנתץ את הבית, יחשפו את המטמונים המוסתרים בבתי ארץ כנען שהסתירו האמוריים במשך ארבעים שנות ישראל במדבר, בחששם המתמיד מהגעת בני ישראל לארץ כנען וכיבושה. צרעת הבית, על פי דברים אלו, היא חלק מבשורת ירושת הארץ ומטמוניה המוסתרים שייחשפו בשעת הטיפול וההיטהרות מאותו הנגע.

תיקון הארץ

אף אדמו"רי החסידות זיהו את 'נימת הלכתחילה' העולה מצרעת הבית, וביקשו להעניק הסבר מקיף יותר לתופעה, וכדרכם ביקשו למקם הסבר זה במישור הרוחני יותר, וכך כותב ר' אריה לייב מגור:

"בפסוק כי תבאו אל ארץ כנען כו' ונתתי נגע צרעת כו'. בשורה היא זו ע"ש במדרש ובזוה"ק. דהנה איתא אשר אני מביא אתכם שמה שזה המקום היה מקולקל ביותר. ועל זה משבחין 'ונתן ארצם לנחלה כי לעולם חסדו' שהוציא הקב"ה המקום מתחת ידי כנען ונעשה נחלת ה' ומקום קדוש. ולכן לפי שהיה מקום טמא ביותר בכל עת שנתעלו אחר כך בני ישראל היושבים שמה ולא היה המקום ראוי לקבל זו הקדושה נצמח בו נגע לטהר את המקום. ולעקור אבנים הטמאים משם. וכן הוא גם בנפשות בני ישראל כמו שמצינו בדורות הראשונים שהיו נשמות גבוהות וגופים שלהם היו צריכין תיקון ביותר כענין שכתוב אחור וקדם צרתני והקב"ה מכניס נשמה גבוה בגוף עכור כדי לתקן זה הגוף. כי בני ישראל הם עדים על הקב"ה כמו שכתוב אתם עדי. וכמו שמעידין בעולם הזה על הקב"ה מאחר שהנשמה באה מלמעלה מעידית על קדושת הקב"ה למעלה בעולמות עליונים. כמו כן כשחוזרת מתוקנת למעלה מעידית על הקב"ה ששליט בכל עולמות השפלים מה שמלאכי מרומים אינם יכולים להבין איך הקב"ה נמצא בעולמות שפלים כאלה והנשמה מעידית על זה וכפי עבודתה בעולם הזה כך היא עד כמו שכתוב במ"א שאין העדות דוקא בפה רק האדם עד הוא על הבורא שהוא אחד בשמים ממעל ובארץ מתחת כמו שכתוב אתה הראת לדעת כו'"                                                    (שפת אמת, מצורע תרס"ג).

ה'שפת אמת' בעקבות דברי המדרש ובעקבות הזהר הקדוש רואה אף הוא בצרעת הבית ביטוי לתהליך חיובי שמתרחש, ואולי אף תהליך הכרחי כפי שאומר המדרש.

ראשיתו של המהלך הוא בפער העצום שיש בין טומאת ארץ כנען, שנשתרשה בבתים במשך כל השנים שעוון האמורי שישב בארץ הולך ומשתלם, לבין קדושתם של ישראל, שנכנסו לארץ זו והולכים ומתעלים במעלתם הרוחנית. פער זה, כך מסתבר, איננו נכון רק לאותה מציאות של ארץ שנטמאה ועם קדוש, אלא הוא ביטוי לכל פער שבין כלי לאור, בין מציאות מוגבלת לשאיפה אינסופית. פער זה נכון גם לבני האדם שנשמת אלוק בקרבם וגוף בשר ודם נושא את אותה הנשמה[1].

כאן מלמדנו ה'שפת אמת' יסוד מדהים. כאשר מתעלה האור וגובר הפער בינו לבין הכלי, אז מופיעה הצרעת שהיא ביטוי לחוסר יכולתו של הכלי להכיל את האור. הצרעת, על פי ה'שפת אמת', חושפת כביכול את הקלקול ואת הטמא, ומאלצת את האדם להטהר ממנו, לקרוע חלק זה מן השלם ולנתץ את הנדבכים בבניינו שהצרעת דבקה בהם[2]. תופעות שלמראית עין נדמות כשליליות, כהתפרצות, כביטוי לפרקן יצרים ולאיבוד שליטה, לעתים הן סוג של בקשת רוחו של האדם לפרוק מקרבו את אותם המקומות האפלים והחשוכים, על מנת לזככו ולהכין את כליו לרוח חדשה וגבוהה יותר.

חידושו הגדול של ה'שפת אמת' בדברים אלו, בעקבות דברי המדרש שהם עצמם נועזים, הוא שמדובר בתהליך הכרחי. "כי תבאו אל ארץ כנען... ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כל התקדמות במישור הרוחני מחייבת התאמה גם במישור הפיסי, והצרעת היא סוג של בירור שיאפשר את ההתקדמות גם במישור הגשמי.

'הבשורה' שיש בנגע הצרעת, אותה מבטיחה התורה לישראל בבואם לארץ, היא ההתקדמות הרוחנית המובטחת שתוביל בעקבותיה תהליך של זיכוך במישור החומרי, שאמנם איננו פשוט כלל ועיקר, כואב ואף מחייב לעתים הרס וניתוץ, אולם הוא גם הדרך והמסלול לגשר על הפער הכמעט אינסופי שבין הרוח והחומר. בין הטומאה שבקרבה אנו חיים, לבין השאיפה הגדולה להר ד'.

על פי דברים אלו נוכל לומר כי דוקא העדר הצרעת מהווה אינדיקציה שלילית להעדר התפתחות רוחנית[3].

דברים דומים אומר ר' לוי יצחק מברדיטשוב:

"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם וכו'. עיין ברש"י שהוא בשורה טובה מפני האוצרות שהטמינו האמוריים. הכלל, העיקר השמחה כשאדם מעלה נצוצות לעבודת הבורא יתברך וכשאדם מעלה נצוצות אז הפנימיות שבתוך הנצוצות ההוא הוא מעלה אותו והחיצונית הוא זורק ומחמת שהוא זורק החיצונית מזה בא הנגע בבית, כי הפסולת שבתוך הניצוץ הוא מסריח. וכאן שצוה השם יתברך 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ', טז) משבע עממין רק הניצוץ היה בתוך הבתים. וזהו שפירש רש"י בשורה מפני האוצרות שהטמינו שהם הנצוצות. וזהו בשורה טובה שרומז על שמחה. וזהו עיקר השמחה מעליות הנצוצות"                            (קדושת לוי, מצורע)

הצרעת, על פי ר' לוי יצחק, היא סופו של תהליך בירור והתבררות. העלאת הניצוצות וסילוק הקליפות באה לידי ביטוי בנגע צרעת, כאשר שוב מתוארת הצרעת כחלק מתהליך של זיכוך והתעלות.

כל תהליך של התקדשות, למדים אנו מגדולי החסידות, מחייב שלב של 'פליטת פסולת', ואל לנו להבהל מפסולת זו, אלא אדרבה: תלמדנו הפסולת כי אנו בעיצומו של תהליך זיכוך וטהרה.

הצרעת כשליחות

ר' שלמה רבינוביץ' מראדומסק פותח בפנינו צוהר חדש:

"או יאמר זאת תהיה תורת המצורע וגו' ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו'. הנ"ל ברמז הענין מחוץ למחנה דהנה תוך המחנה ישראל הוא מדור השכינה והקדושה. ומחוץ למחנה הוא מדור החיצונים 'סביב רשעים יתהלכון' (תהלים י"ב, ט). והנה מבואר בספרים כי לפעמים צריך הצדיק לירד ממקומו למדור החיצונים כדי ללקט משם אורות הוא העלאת הניצוצות הקדושה מתוך הסטרא אחרא כמבואר סוד הענין בהאר"י ז"ל בסוד נפילת אפים. והנה על דרך זה היה כל ענין המצורע בדד ישב מחוץ למחנה להתבודד עם ה' שמה 'וטמא טמא יקרא' (ויקרא י"ג, מה). לכאורה קשה לשון יקרא במקום זה, כי הקריאה שייך כשאדם קורא לחבירו לבא אליו וכדומה אבל כאן משמעות הכתוב שהקריאה היא להיפך להתרחק ממנו בטומאתו. אכן כאן נ"ל כמ"ש ניחא שגם כאן הכוונה טמא טמא יקרא שקורא לסטרא אחרא הם הניצוצות הקדושה אשר שם לאספם ולהעלותם מתוך טומאתם מן החיצונים. וזהו ענין סוד פרה אדומה המבואר בהאר"י ז"ל שגם היא נעשית מחוץ למחנה ע"ד סוד הנ"ל והוא לטהר טמאים ולטמא טהורים כי כן הוא היורד למקום הטנופת מתטנפים כליו. כמו שמבואר בספרים אצל אברהם אבינו עליו השלום כשהקריב לבא מצרימה אמר  'הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את' (בראשית י"ב, יא), וכן היה ענין יוסף הצדיק במצרים על ידי ירידתו לתוך מדור הקליפות כנ"ל. וזה גם כן ענין סוד פרים הנשרפים מחוץ למחנה כיל"ח. והבן. וזהו שכתוב בפרה אדומה  'והזה על האהל ועל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם' (במדבר י"ט, יח) - מה ענין נפשות לכאן? אכן הוא מרומז על סוד שבירת הכלים וזהו תיקון הנפשות העשוקות אשר היו שם. ועד"ז הוא שאמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע המוציא הרע תורת המצורע הוא להעלות ניצוצות הקדושה ביום טהרתו והובא אל הכהן כנ"ל. והבן"         (תפארת שלמה, מצורע).

בעל ה'תפארת שלמה', מתייחס למוטיבים המרכזיים בתהליך טהרת המצורע. היציאה אל מחוץ למחנה, וקריאתו של המצורע 'טמא טמא'. קריאה זו מוזרה, כך על פי התפארת שלמה, שהרי לשון 'יקרא' היא בדרך כלל כאשר אדם קורא למישהו לבוא, ולכאורה כאן מטרת הקריאה היא אזהרה עבור העוברים ושבים לבל יתקרבו, ועל כן, מקשה ר' שלמה מראדומסק, לשון 'יקרא' איננה מתאימה.

תשובתו היא שאכן קריאה זו פירושה קריאה לבוא ולא להתרחק. המצורע קורא אל הניצוצות האלוקיים הגנוזים בעולם הקליפות והחיצונים אשר מחוץ למחנה, להאסף אליו ולשוב עימו למחנה בטהרה. קריאה זו, איננה קריאה של התרחקות כי אם קריאה של התקרבות. החיצונים והקליפות, קובע ר' שלמה מראדומסק, מצויים בפריפריה, במקום המזדנבים, מחוץ למחנה הקדושה. ולכאורה, ראוי להן לקליפות לשכון שם מחוץ למחנה, ולנו, שוכני המחנה, עם קדוש, אין חלק ונחלה ב'חוץ'. אלא שהתמונה איננה כה דיכוטומית כפי שנדמה. מקום הקליפות הוא בחוץ, אולם עם הקליפות נמצאים גם ניצוצות אלוקיים השבויים בקרבן ומבקשים את גאולתם לשוב ולהכלל במחנה הקדושה. כל קליפה כזו, שובה בקרבה חיות אלוקית שמקומה בתוך המחנה, אולם אסורה היא בכבלי החיצוניות.

הדרך היחידה, מלמדנו ר' שלמה מראדומסק, לגאול את הניצוץ האלוקי מן הקליפה, היא על ידי יציאה אל מחוץ למחנה. מי ששוכן בבטחה במחנה הקדוש, איננו יכול לפתוח ערוץ ולקשור קשר עם הקליפה, וכשערוץ כזה נעדר, נסתם הגולל עבור אפשרות השפעה והעלאה של אותו ניצוץ החבוי בקליפה.

המצורע נאלץ לצאת אל מחוץ למחנה, לפרוש מן הקדושה, להפרד מן הציבוריות הקולקטיבית, ולהוותר לבדו - 'ישב בדד', רחוק מכל המולת החיים והמית הקודש - 'אל מחוץ למחנה', ודוקא ברגע זה של טומאה והתרחקות, של בדידות וניתוק, ברגע זה מתוודע המצורע לשליחותו שניתנה לו בדמותה של הצרעת - 'טמא טמא יקרא'! לפתע מוצא עצמו המצורע בתוך עולם הקליפות, בתוך החיצוניים, בתוך הטומאה.  כעת אם רוחו לא אבדה לו, ואם אל המשכן והכהנים נפשו קשורה - יוכל ממקום זה, לשוב ולהעלות עימו את כל הניצוצות השבויים בקרב עולם הקליפות והחיצוניות. רק המצורע השוכן עם הקליפות בתוך טומאתן, מסוגל לקיים עימן דיאלוג, ועל ידי כך להעלותן ולהשיבן לשורשן הטהור.

יתרונה וחסרונה של התמימות

פתיחת ערוץ של דיאלוג עם הקליפה והחיצוניות היא סוד שמחיר גדול בצידו, אולם גם רווח ותועלת יכולים לצמוח ממנו, וכך כותב הרב קוק זצ"ל:

"והנה כלל ישראל היודע בידיעה ברורה וקבלה אמתית את האמת הברורה שבתורתינו הקדושה, הלא לא ירגיש כלל בכל הנשגבות שעשתה תוה"ק על ידי כחה הא-להי, למחות בשטף עוזה על גבולה את כל שוטניה המסתתרים. כי הלא לא ירגישו כלל כי ישנם דברים מתנגדים שיכולים להזיק לתוה"ק וכל מגמתינו בכלל. אמנם הלא נמצאו מצורעים, הנדחים מחוץ למחנה ובסוף מחנה ישראל ילכו, והמה יסתכלו בכל דרכי העמים ויכירו את רוחם... והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים..." (עין אי"ה, ברכות פט., ו).

הרב קוק אף הוא מדבר על יציאת המצורע אל מחוץ למחנה. ביציאה זו מאבד המצורע את אותה התמימות של ההולכים בדרך התורה והספונים במחנה קדושה, שאינם מכירים כלל שיש כוחות המתנגדים לתורה ולקדושה, והמחנה הקדוש והשכינה השרויים בו, אינם מאפשרים כלל לכוחות אלו להתקרב לשערי המחנה. כל הכוחות הללו נדחים עוד בהיותם בשער, ועל כן השוכנים במחנה אינם מודעים כלל לכוחות המתנגדים.

חסרונם של התמימים, קובע הרב קוק, שהם גם אינם מודעים לעוצמתה של התורה וכוחה לדחות את המתנגדים הנמצאים סביב. את זאת יבין רק המצורע שנאלץ לצאת אל מחוץ למחנה, והוא בעיניו רואה את הכוחות המתנגדים, את הטומאה, את הסטרא אחרא, והוא גם רואה כיצד הקדושה דוחה את הטומאה ואיננה מניחה לה להתקרב.

"ועל ידי המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו על ידי הנחל היוצא מבית קדש הקדשים שיהיה לחטאת ולנידה..."     (שם).

הרב קוק איננו מדבר על גאולת הרע על ידי המצורעים, אלא על המודעות אליו וההכרה בגדולת ד' ותורתו הנאבקים ויכולים לרע זה.

מחיר הצרעת, מלמדנו הרב קוק, הוא מחיר 'איבוד התמימות'. כלל ישראל כה מאמינים בתורתנו הקדושה. כה דבקים הם בה, שאינם מעלים על הדעת כלל שיכולה להיות אפשרות אחרת. שיכולים להיות מתנגדים. שיכולה להיות תפיסת עולם המבקשת לחתור תחת אמיתות התורה והאמונה. חיים הם בשלוותם ובתמימותם, וחייהם שלמים ותמימים. אינם נאבקים, אינם מתעמתים, אינם צריכים לתת הסברים. הכל טוב והכל שלם, והתורה תמימה משיבת נפש.

המצורעים שיצאו אל מחוץ למחנה, איבדו את תמימותם. נחשפו בפני הסטרא אחרא, בפני עולמות שלמים המבקשים להתנגד לתורה, להציע אלטרנטיבה. פילוסופיה, ספרות, מדע, תרבות, דתות אחרות. כמה התקפות, כמה התנגדויות, כמה נסיונות לעקור ולשרש כל דבר בקדושה וכל אשר בשם ד' ייקרא. זהו מחירם של המצורעים שנטמאו ונטמעו בעולם שמחוץ לתורה. אולם משעה שרואים הם כיצד עומדת התורה בכל ההתקפות, כיצד מאירה היא באור גדול נוכח כל התיאוריות הסותרות, נוכח כל הנסיונות המלומדים לערערה, כיצד דוחה היא מעבר לסיפה, כל נסיון לחתור תחת אמיתות האמונה. מאירה היא התורה עבורם באור גדול שבעתיים, והם מנקודת מבטם, מנסיונם, מן החוויה שחוו, מלמדים הם את כל ישראל לומר שירה על התורה ועל גדולתה. גדולה שרק הם ראו, וה'תמימים', כך קובע הרב קוק, לא ראו ולא היו יכולים לראות.

יש מחיר, אם כן, קובע הרב קוק, גם לתמימות, בחוסר יכולתה לראות את התמודדותה של התורה עם כל נסיונות ההתקפה, ואת אורה הגדול של התורה ששום צל של כפירה ושל טומאה איננו יכול להאפיל עליו. הם לא חוו על בשרם, את מלחמתה של התורה, את התמודדותה הנאצלת עם כל רוח נושבת, ועל כן הם אינם יודעים לומר עליה שירה, ואת זאת למדים הם מן המצורעים אשר מחוץ למחנה[4].

לכתחילה או בדיעבד?

בעוד הרב קוק מדבר על הארת התורה הבוקעת ועולה מתוך החשיפה אל הרע והקליפה, ר' שלמה מראדומסק, מבקש לדבר על גאולת הרע, על העלאת הניצוץ האלוקי הגנוז בו והשבתו אל המחנה, וכל אלו אפשריים דוקא על ידי המצורע.

יסוד זה, משמעותי ביותר בעולמנו הרוחני, ולעתים אף נועז ומסוכן הוא. בכדי להעלות את הרע, בכדי להשפיע על הנידחים ולקרבם, מלמדנו ר' שלמה מראדומסק, 'חייבים להתלכלך'. לא ניתן להטיף מבחוץ, לקרוא אל הטמא בהיותך שוכן בקרב מחנה קדושה: בוא אלינו, בוא אלינו!

המצורע שיושב עם הנידחים בצרתם, שמזדהה עם כאבם, שחש את עלבונם, שהוא עצמו הפך לנידח ולמנודה. רק הוא יכול לקרוא אל הטמאים לשוב ולהתקרב. סוד זה, מלמדנו ר' שלמה מראדומסק, הוא הסוד הבלתי מובן של פרה אדומה שאפרה מטהר את הטמאים ומטמא את הטהורים המבקשים לבוא ולטהר את טמאי המתים.

כל מי שמתעסק עם אפרה של הפרה, נוגע במוות, מריח את ריחו, וטועם מטעמו, ועל כן נטמא הוא, אבל זוהי הדרך היחידה להגיע אל טמא המת, להשיבו בחזרה אל החיים[5].

הצדיק החסידי שהוא יסוד עולם, יורד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, בכדי להעלות את המציאות הנפולה. בירידה זו הוא מתלכלך, כפיו מתעסקות בשפיר ושליה, הוא טובל בבוצה של המציאות החומרית, ודוקא מכח זה הוא מצליח לגעת באחרון חסידיו, ואף באלו שאינם חסידיו, ולרוממם. כזו היתה דרכם של אברהם אבינו ויוסף הצדיק בירידתם למצרים, שהיא סמל למקום הטומאה והחיצונים. יוסף הצדיק יורד עד בית האסורים כדי לרומם משם את כל המציאות כולה, לרתום אותה להגשים את רצון ד', לקשור אותה דרך הצדיק המסוגל לגעת בשכינה דרך חלומותיו או פתרון חלומות האחרים, לפנות אל פרעה השליט ולהפוך למנהיגם של האסירים בבית האסורים - זוהי 'ההצטרעות' של יוסף, שמחירה בצידה, אולם פועלה רב הוא[6].

דברים אלו נעים על הגבול העדין והמסוכן של ה'לכתחילה' וה'בדיעבד', ובמידה מסויימת ממשיך ר' שלמה מראדומסק את דברי המדרש על הצד הלכתחילי וההכרחי שיש בנגע הצרעת.

כשם שצרעת הבית באה בכדי לגשר על הפער שבין החומר לרוח ולזכך את החומר, כך הצרעת באה לאדם כדי לאפשר, ואולי אפילו נאמר, להכריח אותו לצאת אל מחוץ למחנה, ולרומם את המציאות ה'חיצונית' אל ד' יתברך. המצורע, על פי דברים אלו, הוא מעין שליח, שקיבל שליחותו מיד ד' יתברך.

שאלה קשה ונוקבת היא ביחס לגבולות שבין הניסוחים השונים, ואינו דומה ניסוח אחד למשנהו.

האחד יאמר: 'אם כבר נפלת למקום הזה, לפחות נצל נפילה זו בכדי לרומם את המציאות אליה נפלת'.

השני יאמר: 'נפלת למקום הזה בשביל לרומם את המציאות אליה נפלת'.

השלישי יאמר: 'לעתים צריך ליפול למקום זה בשביל לרומם את המציאות אליה אנו מבקשים ליפול'.

מהי הגישה הנכונה וכיצד יש להבין את דברי חסידות אלו?

הצרעת, כך נדמה, איננה יוזמה אנושית. איש איננו חולה במחלת הצרעת באופן רצוני, ואיש איננו חפץ בה, ובמידה רבה הבנה זו מתאימה לניסוח הראשון ולכל היותר לניסוח השני. מאידך, המשפט: 'לפעמים צריך הצדיק לירד ממקומו למדור החיצונים', המופיע בדברי ר' שלמה מראדומסק, מתאים יותר לניסוח השלישי, המדבר על יוזמה מצד האדם.

מתי עלינו להעתר למציאות המובילה אותנו למדור הקליפות, ומתי עלינו ליזום סוג של ירידה לשם? האם כל אחד יכול לעשות זאת או שמא רק הצדיק הבטוח שלא ייפול ויוותר שם בעצמו? לאיזה סוג של 'קליפות' וחיצוניות, מותר לרדת ולאיזה אסור בשום פנים ובשום מצב?

נראה כי אין פתרון ברור ואחיד לכל השאלות הללו, וכל אדמו"ר וכל הוגה מעצב לעצמו דפוס שונה המסור להשקפתו ולליבו.

האפשרויות רבות ושונות הן, אולם הצד השווה בכולן הוא שהמודעות הגבוהה לעובדה כי דוקא השתקעות בטומאה, בין אם בדיעבד ובין לכתחילה, יכולה להוות עבור האדם ועבור האומה מנוף אדיר להתחדשות, לבניה, לסגירת פערים ולהעלאת המציאות כולה אל ד' יתברך, יש בה גאולה גדולה ואור גדול המנהיר את כל תחלואנו ואת כל נגעינו באור רפואה של נחל היוצא מבית קדשי הקודשים שיהיה לחטאת ולנדה, בעזרת ד' יתברך.

 

 

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ז

*******************************************************

עורך: אביעד ביננשטוק

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:           http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 




[1]      העובדה שה'שפת אמת' חורג מן הבתים של ארץ ישראל אל הגוף והנשמה, מכניסה לכאורה, בניגוד למדרש הנ"ל, לא רק את צרעת הבית אלא אף את צרעת הגוף לתוך עניין הלכתחילה.


[2]      הרעיון מזכיר את אחד היסודות ברפואה ההוליסטית, שדוקא בהתגבר הגוף על המחלה שפקדה אותו, ישנן תופעות חיצוניות, כגון פריחה וכד', שהן סוג של פליטת רעלים והיטהרות הגוף.


[3]      האבן עזרא כותב: "וטעם כי תבאו אל ארץ כנען - כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש" (ויקרא י"ד, לד). בדברים אלו עולה כיוון אחר, שניתן להבינו בסיוע פרשה אחרת מן התורה.

        לאחר חטא העגל, קובע הקב"ה שכיון שעם ישראל עם קשה עורף הוא, לא יעלה ד' בקרבו 'פן אכלך בדרך'. דוקא קרבתו של הקב"ה לישראל איננה מאפשרת לסבול חטאים ועוונות ועל כן דוקא כשתגבר נוכחותו של הקב"ה במחנה ישראל, תגבר גם הסכנה של עונש הכילוי. בהיותו רחוק ממחנה ישראל, התביעה הרוחנית מישראל יורדת וממילא קטנה סכנת הכליון בשעת חטא. נדמה שכך רואה האבן עזרא את הזיקה שבין נגע הצרעת לארץ ישראל. בארצות אחרות אין צרעת הבית, מכיון שהן אינן קדושות ולכן יכולות הן לסבול את חטאי ישראל. מה שאין כן לגבי ארץ ישראל, שמיד מאיימת להקיא את החוטאים בקרבה מעליה.

        בעוד שאבן עזרא רואה בצרעת ביטוי למעלתה של הארץ, ה'שפת אמת' מבקש לראות זאת כביטוי למעלתו של עם ישראל, ולארץ המנסה להדביק את הפער.


[4]      תמונה מורכבת זו העולה מדברי הרב מציגה את האמביוולנטיות שיש בחשיפה אל העולם ש'מחוץ למחנה'. חשיפה שמצד אחד היא סוג של צרעת ושל נטישת המחנה הגורמת לאיבוד השלמות והתמימות, ומאידך היא מלמדת, בעזרת מי שנחשף ושילם את המחיר, את כל ישראל להכיר בגדולת התורה וביכולתה להתמודד עם כל השאלות וכל הספקות וכל הקושיות. תורתו של מי שנחשף, כך נדמה מדברי הרב, גדולה ועשירה היא ממי שנשאר בתמימותו. תפיסה מורכבת זו מייצגת את שיטתו החדשנית והנועזת של הרב בסוגיה זו ואכמ"ל.


[5]      ר' שלמה מראדומסק רומז על כוונות האר"י ז"ל בנפילת אפיים, שהנפילה והירידה נועדה כדי להעלות מן המקומות הנפולים את הניצוצות שנשבו שם עקב שבירת הכלים. במידה מסוימת נאמר שבשביל לגאול את שבורי הכלים, עלינו בעצמנו להשבר.


[6]      מסופר על ר' אורי מסטרליסק, ה'שרף', שהיה אחוז כולו בלהבות אש בשאיפתו להדבק באין סוף, ובביטול המוחלט שסבר כי יש לעשות לכל המציאות החומרית. חסידיו, כך מסופר, היו כולם דלים בכל מיני דלות, וממון, פרנסה וחומר נחשבו למילים מגונות בחצרו. מסופר שבצעירותו, קיבל צוואה מרבו, ר' שלמה מקרלין טרם פטירתו ללכת ולקבל תורה מר' מרדכי מנסכיז, תלמידו של ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב. בהגיעו לפתח חדרו של הרבי, ראה גביר יהודי גס רוח המבקש ברכת הצלחה לעסקה כלכלית בעלת ממון רב שהוא מבקש לעשות, והרבי מנסכיז בפנים מאירות, טוב לב, וסבלנות נדירה, נתן את ברכתו. ר' אורי כעס ותמה גם יחד על כך שהרבי מניח ליצור חומרי זה 'למשוך אותו' למטה.

        השיבו ר' מרדכי מנסכיז - יודע אני כעת, מדוע רבך, ר' שלמה מקרלין, שלחך אלי. להדבק בשכינה, יודע אתה, אולם לקרב ולרומם יהודי כמו זה, עדיין אינך יודע - את זאת צריך אתה ללמוד!


 

 

בית המדרש