ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שער עבודת האלוקים

ע"י: ישי לאוב

מעקב אחרי מסעו של עובד האלוקים, מהכרת הטוב דרך בירור שכלי ועד לתיקון המידות, תוך השוואה לתורת הראי"ה.

לאחר שחקרנו את הייחוד האלוהי, ואחרי שבחנו את הופעת ה' בעולמנו, מוטל עלינו להביא הכרות אלו לידי ביטוי על ידי עבודת האלוקים.

עוד בהקדמתו של רבנו בחיי לשערנו, הוא מכניס אותנו להסתכלות אחרת על עולמנו והסובב אותנו.

בנימה פסימית משהו, הוא מבטל מעלינו כל אמון באדם.

הוא מונה בפנינו מספר מערכות יחסים אנושיות (אב-בן, אדון-עבד, עשיר-עני, אדם-אדם, בריא-חולה) ומביא אותנו להבנה כי בכל אלה המניע להטבה הוא התועלת שמקבל המוטב מהמטיב, וכי הטבה אמתית אינה קיימת פה בעולמנו. בכך מותיר אותנו רבנו בחיי תלושים מכל אותם מטיבים שאליהם הורגלנו כל ימינו, וכל שנותר לנו הוא עבודת האלוהים כלפי המטיב הגדול ב"ה נטול האינטרסנטיות.

דרך הוכחות פשוטות אלו מביא אותנו רבנו להבנת החשיבות שבעבודת האדם אל כלפי בוראו.

 

גישושים ראשוניים

היה אפשר להסתפק בתיאור כללי זה של ההוכחות לערך עבודת האלוקים; אבל ברצוני ללוות את האדם במסעו מגילויי ההשגחה ועד האמונה העליונה, כפי שרבנו בחיי רואה אותו, ולנסות ולמזג זאת עם גישת הראי"ה כלפי כוח הכרת הטובה.

משבגר האדם, והחלו מבצבצות בקרבו מחשבות הקיום, הוא מכוון את אותן מחשבות לנותן הכל (לאו דווקא מצד החסדים הנקודתיים שהוא מעניק לאורך החיים, אלא מצד עצם נתינת הקיום. אם טוב לו לאדם שנברא, הרי שעצם קיומו של האדם הוא חסד, ואם כן יש לברר מיהו נותן החסד) ויחקור אודותיו. יש בעצם תנועה זו של הבחינה כמין היפתחות אל העולם, ויציאה מחשכה עצמית ומצומצמת אל תחושה חובקת כל הרגישה לקורה סביבה.

 

בשלב שלאחר מכן, המתבגר שלנו לא יסתפק בהבנת יחסי הכוחות בין אלוהים ואדם כשני גורמים העומדים זה מול זה, אלא יחפש את המשיקים הנוכחים שבין השניים.

האדם מזהה את טובות הבורא, ואף את המינימליות שבהן, ומשייך אותן לאלוהים. ברגע זה יתעורר באדם רצון לגמול לבורא - וכי הוא מטיב לי ואני איני מטיב לו? מה עניינו, לשם מה הוא מביא עלי את הטובות הללו? שאלות מעין אלו תעוררנה בו את הרצון להחזיר טובה כלפי הקב"ה, ובשלב זה התורה, כדבר האלוקים שקבלנו בידי משה וכמערכת חוקים מאורגנת ומסודרת,  תבריק בראשו באופן מיידי כחובת האדם. ובהחלט רבנו בחיי מגדיר את קיום המצוות הפורמלי כשלב הפתיחה בעבודה הרוחנית של האדם. רבנו בחיי ממשיך לבאר שכפי גודל הטבת האלוהים על האדם כך חובת האדם להחזיר אליו יתברך; הוא עובר מבני האדם באשר הם ללא הבדלי גזע אל האומה הישראלית שיוחדה משאר האומות (ביציאת מצרים, מתן תורה וכו'), דרך שבטים ומשפחות שהובדלו משאר בני עמם (כהנים, לוויים וכדומה) ומסיים באדם הפרטי שהאלוהים השפיע עליו גדולה (צדיק, נביא...). "ועל אלה ארבעה הענינים חיבים בני האדם בעבודת האלוהים, וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם, חייב עליה עבודה" )פרק ו'), יש בהדרכה הזו כמין תחושה שאמורה ללוות את האדם ולמקד אותו ממש ברצינות שמוטלת עליו בעבודת האלוקים שלו.

הרב קוק כותב בעניין הכרת הטוב ועבודת ה':

"הכח של הכרת-טובה הוא כח גדול בנפש, שכפי מעלת טהרתה יגדל הכוסף של הוצאתו לפעל, וכפי מה שהאדם שלם בדעתו מתמלאה התרשמותו ממנו... כל מה שתגדל הטובה, וכל מה שתתמיד יותר, וכן כל מה שירוחק ערך המקבל מהנותן, כפי רוממות הנותן המיטיב, כה תגדל התשוקה של הכרת-הטובה..."

(מוסר אביך ב, ג)

הרב קוק מבאר שכוח ההטבה הקיים בעולם טבוע מכבר בנפש האדם, וביכולתו לטפח יכולות אלו על ידי ההודאה והחזרת הטוב אל המטיב, ובכך אותו הכוח יגבר ויתחבר אל שורשו על ידי הוצאתו בפועל בקיום מצוות (ניתן לומר שלדעת הרב, גם כשאני מודה לחבר על טובה שעשה לי איני מודה לצד הגופני והחומרי הקיים בחבר, אלא מודה לנשמה שבו והטוב הקיים מהצד האלוקי שבו, ובכך אני באמת מגביר את כוח הכרת הטוב שממילא קיים בי).

במאמר נפרד שם מוסיף הרב מעלה יותר עליונה: האדם מחליט שהוא אינו רק מודה על הטוב, אלא רואה את כל מה שהוא מקבל מלמעלה כטוב שמקורו בשפע האלוקי (כי טבע הבורא להיטיב), ובמצב זה לא משנה אם חייו מלווים בטוב או ברע. מדרגה זו היא בחירית, נקודת מבט על העולם שהאדם בוחר בה, והרב מכנה אותה "אהבה רבה" (אף שנקודת מבט זו מזכירה את דברי רבנו בחיי בשער אהבת ה', שם הוא מגדיר את אוהב ה' האולטימטיבי כאוהב שלא על מנת לקבל שכר, בכל זאת אני חושב שהרב מעלה את העבודה לרמה יותר פסיכולוגית שנותנת אמון של ממש בקב"ה עד סוג של תלישות מהמציאות). מכל מקום, אני  סבור שראייה זו של הרב מתכתבת עם תפיסת הידיעה והבחירה של רבנו בחיי  מצד אווירת האמון שהאדם נותן לבוראו.

סוגיית הידיעה והבחירה היא כמובן נושא גדול ונרחב באמונה הישראלית, אך בחרתי להתייחס לפן מסוים מתוכו: רבנו בחיי מסביר שהאדם יכול לפעול בעולם הזה במלוא מרצו, אבל המציאות אינה חייבת להתאים את עצמה לרצונו. במילים אחרות, הידיעה האלוהית נסתרת אבל בידי האדם חופש מוחלט. רבנו בחיי ממליץ שלא לחקור אחר שאלות מסוג זה כי סופם אבדון ואפיקורסות. דברים אלה דומים לדברי הרב, וכפי שהוא היטיב לנסח במקום אחר:

ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על דבר שני הפכים בנושא אחד היא רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו המוגבל, ואינה שיכת כלל בחק בורא כל, וכל שנותר על האדם הוא להאמין שה' טוב ולבטוח בצדקתו ובטובו.

(אורות התשובה טז, א1)

 

היום לעשותם ומחר לקבל שכרם

ההרגשה שחברנו חש עתה בשל אותה הפרדה בין בורא לנברא מביאה אותו לפוזת הכניעה המתבקשת; אלא שהיא באה מתוך יראת העונש והצפייה לשכר.

יכול האדם להישאר ולהתקבע בקיום המצוות היבש והפרקטי ובתחושת הכניעה המלווה אותו, אבל הנטייה הטבעית של האדם, ומהלך תנועת הסקרנות והחקירה שבו הוא עומד, יובילו אותו לכלים השכליים שיעזרו לו להבין את משמעות המעשים והשלכותיהם.

השימוש בשכל מביא את האדם להסתכלות יותר בוגרת ובחירית על המציאות, כי הוא זוכה בעצמו בהבנת המשמעות שעומדת מאוחרי מעשיו. כתוצאה מכך עבודת האלוקים שלו תתחזק ותהיה למשמעותית יותר, יפחתו הסיכויים שיחטא, חובות הלבבות תהיינה לבעלות תוכן כי הוא עמד על מידתן ואפילו עצם העבודה תהיה ליותר נקייה, לשם שמים, ולא יעלה חשד כי הוא עובד את האלוקים לשם האדם. אך גם במדרגה זו יש שלב של כניעה, כי האדם הבין את העבודה, את המוטל עליו ואת ההיררכיה שבינו לבין הקב"ה, אלא שעתה יחס זה לקב"ה בא יותר מאהבה, שיראת הרוממות במרכזה.

רבנו בחיי רואה את דרגת העבודה על פי השכל כמעלה העליונה שאליה צריך לשאוף, מכיוון שביכולתה להביא את האדם להזדהות פנימית עם המעשים עצמם, ומתוך כך עבודתו הרוחנית תתעלה ותצא מהפרקטיקה היבשושית (שהיא אינה כזאת באמת, אלא שהשכל "מרענן" אותה ומכניס בה את המשמעות שהאדם רכש על ידי כליו שלו).

 

אם בתחושת הכניעה עסקתי, ארחיב בעוד תחושה שמבאר רבנו בחיי שעלולה לעלות אצל גיבורנו והיא עראיות עולם הזה ואולי ראייתו כלא קיים.

רבנו בחיי, כמו הוגים אחרים (רמח"ל ועוד), רואה את העולם הזה כפרוזדור זמני, שבסופו חיי הנצח שהם העולם הבא, עולם האמת. כפי שנאמר כבר מפי חז"ל: "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין" (אבות ד, כא).

כל תפקידנו הוא לעבור את העולם הזה באופן הנכון והמדויק, ומתוך עמל, בכדי שבערוב ימינו נוכל "להזדכות על הציוד", להחזיר את הנשמה למקורה ולהרוויח את שכרנו כפי גודל עמלנו.

רבנו ממשיל זאת לעיר שאנשיה ממליכים בכל שנה מלך זמני אחר. בסיפור אנחנו רואים את ההנגדה שבין המלך הטיפש שבזבז את אותה שנה להנאות ומותרות, ומשנגמרה שנתו נזרק מהעיר בלי כל ובכך שנת מלוכתו הייתה לריק, אל מול המלך החכם שחשב ובחן את שנתו וחסך בכדי שיהיה לו לאחריה, ובכך זכה בשני העולמות.

העולם הזה הוא זמני ועראי ובסופו עלינו לתת עליו דין וחשבון, זאת היא תחושתו של עובד האלוקים שלנו. יחס זה לעולם הזה ולעולם הבא מזכיר את יחסו של רבנו בחיי בפרק ד למעשים בעולם הזה: כולם מוגדרים כמצוות או כעבירות, אין תחום נייטראלי. גם המעשים המיותרים מתחלקים לאחת משתי קטגוריות אלו, על פי כוונת האדם. נקודת מבט של "שחור ולבן".             

בימינו, אחרי מהפכת הכפירה, ארעיות העולם הזה והגמול בעולם הבא אינם מורגשים כמניע העיקרי אצל עובדי השם (אם כי יש קבוצות רבות בעם שדווקא אווירת ההפחדה היא המביאה אותם ללקיחת אחריות על חייהם ומעשיהם), אלא דווקא החיבור לאמיתתה של תורה, שבמידה מסוימת מזכיר את מעלת השכל אצל רבנו בחיי,  תופס מקום משמעותי יותר בחיינו.

רבנו בחיי, לדעתי, לא העלה על דעתו כי יבוא דור שיתחיל מהמדרגה העליונה של השכל, בלי האמונה הפשוטה של שכר ועונש (כפי שלא חזה את כל תנועת החילון הגדולה ועזיבת המצוות בתקופה המודרנית, שהן שגרמו לאותה התנערות אנושית ממיסטיקה ורוחניות, כולל אמונת השכר והעונש. האמונה שאפיינה את ימי הביניים נזנחה לטובת הכפירה, שבה "אמונת האדם במרכז" ולא האלוהים); אבל בסופו של דבר נראה שתהליכי הגלות צרפו את אמונתנו, ובכוחם להביאנו עוד בראשית העבודה למעלת השכל וליראת הרוממות שאליה כיוון בעל חובות הלבבות.

 

הרב קוק (מוסר אביך ב ,א) מסתכל על הסוגיה בעיניים אחרות. כפי שציינתי, הוא רואה את העבודה כעיבוד והוצאה לפועל של הנקודה הפנימית שכבר קיימת באדם. עם זאת, הוא כותב בעקבות דברי רבנו בחיי (ואפילו מצטט ממנו) שכל אדם הרוצה להיכנס לעבודת השם צריך לקבל את מרירות הסם, כי כאשר אדם בעל הרגלים מבקש ליישם את התורה, בהכרח הוא יעבור שלב של שבר (בבחינת "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם" - ההכשלה מחויבת). הרב ממשיך ומזהיר את העובד  מתוך עצלנות וחיפוש אחר הנועם כי הוא ניצב בפני מכשול, וכל האווירה שבה הוא שרוי היא דמיון ולא אמת. הרב תולה את רמת המרירות של העבודה בהסתכלות הפסיכולוגית של עובד ה':

ומ"מ, אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם, אין זה דבר מוכרח שיהי' דוקא סם מר, כי הרבה סמים מתוקים ישנם. ועכ"פ שאין מרירותם גדולה. וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם אצל המקבל.

 

יש מה לתקן

לאחר שהאדם עבר את התלאות שבחיפוש הרוחני שלו, והגיע למשמעות חייו, כל שנותר לו הוא לתקן את מידותיו. רבנו בחיי בפרק י מפגיש אותנו עם הבנה כי לכל מידה באדם (שמחה-אבל, בושת-עזות, אהבה-שנאה וכדומה) יש מקום ותפקיד, ותפקידנו, על ידי השכל כמובן, לעמוד על מקומן של כל המידות בשגרת חיינו. וכפי שהרב מתאר:

 

יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דבר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, ולא להפך הסדרים ולמנוע בזה השפעת הכחות.

(מוסר אביך ג, ג)

 

אחתום את דבריי ברעיון נאה ששמעתי מר"מ בישיבת אילת, הרב קובי סופר: האדם הראשון כפר בטוב האלוהי, ובעל תאווה היה, ועל ידי חטאו כשל בעבודת האלוקים היחידה שניתנה לו ("לעבדה ולשמרה", בראשית ב, טו); ולעתיד לבוא כל הקרבנות עתידים להתבטל חוץ מקרבן תודה. יש בזה סוג של מהלך תיקון אנושי שהאנושות עוברת, מחטאה הראשון עד הכרת התודה שבקרבנות.

 

ונסיים בהבטחת רבנו בחיי בסוף השער: "ומה שזכרתי בשער הזה די לבוחר בדרך הישרה ומבקש האמת לעצמו, וחפץ בחכמה למענה. והאל יפק אותנו אל דרכי עבודתו ברחמיו אמן. "

 

 

בית המדרש