ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שער הביטחון

ע"י: חיים אקשטיין

גישתו של רבנו בחיי מפקיעה את מושג האחריות, ויוצקת משמעות לחיי המעשה.

משהו בי דוחף אותי לכתוב את הסיכום הכללי על שער הביטחון בגוף ראשון. לא כמבט אובייקטיבי, אלא כחוויה אישית. כמפגש אישי שלי עם תורתו של רבנו בחיי בנושא זה. ואולי כך באמת היה רוצה רבנו בחיי שאכתוב את הדברים, הרי את כל העולם האמוני הוא בונה מתוך האדם עצמו, הכרתו של האדם מביאה אותו לעבודת ה', ותיקון מידותיו יביא אותו לפסגת המעלות.

אז הנה אני, עם כל הלבטים והשאלות שלי. עם כל הטרדות והלחצים המלווים אותי ביום יום, עומד מול רבנו בחיי. או אולי: מסתופף מתחת לפנס הרחוב הזה, שנקרא רבנו בחיי, ומנסה להתבונן לאורו.

 

בשער הביטחון אני רואה שלושה שלבים עיקריים: בניית הבסיס הרעיוני-אמוני לביטחון, יישום הביטחון בכל מרחבי החיים – מהקיומיים ביותר עד ליחס הנפשי כלפי העולם הבא, ולבסוף התוצאה של הביטחון – המצב האידילי שנמצא בו הבוטח בה'.

 

הקדמה: אשרי אדם בוטח

לפני שיטת שלושת השלבים, מגדיר לי רבנו בחיי את היעד: בסוף הטיפול – תהיה רגוע.

אני? רגוע? אני אחד האנשים הכי מוטרדים ולחוצים שאני מכיר! בשביל זה אני פה, אומר רבנו בחיי. אל תנציח את היותך מוטרד אל תחשוב שאינך יכול להשתחרר מהטרדות כל עוד אתה בעולם הזה, וגם אל תעשה לטרדותיך אידיאליזציה. אם נדמה לך שהרגוע הוא אדם חלש שמחפש חיים נוחים, או משוגע שמתנתק מהחיים ובונה לו בועה משלו, דע לך שהרוגע, מנוחת הנפש, הוא אידיאל. מלבד היותו המצב הבריא של האדם, זהו המצב הדרוש לעבודת ה', מה שהוא צריך יותר מכל הדברים לעובד האלוקים יתברך. אינך משחרר את ראשך, נפשך וכוחותיך לשם חיים של בטלה, אלא כדי לפנות אותם למגמתם הרוחנית.

כל זאת מלבד העובדה הבסיסית שזה נכון, זה פשוט נכון, כך נכון שאדם מאמין יחיה. העבד חייב לבטוח על אדוניו.

 

פרקים א-ג: ויבטחו בך יודעי שמך

בשלב הראשון, אומר לי רבנו בחיי, כהרגלו: התבונן במציאות שאתה חי בה, כך צריך תמיד להתחיל.

האם יש ביטחון בעולם? יש.

האמנם? יש מבטח, יש צור, יש קרקע איתנה שאפשר להטיל בה עוגן? הוא משיב: רבות אכזבות בלב איש, מבטחים רבים מתגלים כתקוות שווא, אך תכונת הביטחון קיימת. עובדה, אנשים מחפשים ומוצאים לעצמם נקודות אחיזה. הם אינם רק מניחים בשכלם שכדאי להיאחז באותן נקודות, אלא בוטחים בהן ממש, יש גורמים שמספקים ללב תחושת רוגע ושלוות נפש. אם הם יחשבו על כך באופן שכלי, ייתכן שיגיעו למסקנה שהביטחון שלהם הוא נאיבי, ובכל זאת הביטחון קיים. גם אתה בוטח בהוריך, בחבריך, במעסיקיך, אולי גם בך עצמך.

לא, אני אומר לו. אני מנסה לבטוח בעצמי, אך מתקשה.

רבנו בחיי אינו עונה על כך. על כל פנים, הוא אומר לי, יש ביטחון בעולם. עתה התבונן במי אתה בוטח, ומה גורם לך לבטוח בו. כשאתה יודע שמישהו רוצה בטובתך, ואכן פועל לטובתך, וגם יכול להועיל לטובתך, ועושה זאת באמת באופן המועיל לטובתך – הביטחון מתעורר בך. מעצמו. כשאתה זקוק לעזרת הוריך, ויודע שביכולתם לעזור בדבר כלשהו, אינך צריך להפעיל את השכל, לבך כבר נרגע בעצמו. הנפש קולטת שיש מי שדואג לה, ומשתחררת מהמתח. אותו הדבר כשאתה זקוק לעזרת רעייתך, או לעזרת חברים טובים, במקרה שאכן ביכולתם לעזור לך. ברגע שתגיע לידיעה זו, לא תזדקק למאמץ נוסף כדי להיות שקט; הנפש תמשיך לסעור רק אם הידיעה אינה שלמה, כלומר אם יש סיבה שקרוביך לא יצליחו להועיל לך, או אם בטחת במישהו אחר ולא בטוח שאתה באמת חשוב לו. אם הידיעה שלמה, גם הביטחון יהיה שלם. כעת עליך להתבונן במי אתה יכול לבטוח בעולם הזה: אם אתה מאמין באמת ובתמים בקב"ה, בידיעתו, ביכולתו הבלתי מוגבלת ובהשגחתו התמידית עליך – מסקנתך תהיה שהוא הגורם היחיד שאתה יכול לבטוח עליו באמת. הפער בינו ובין כל מי שאתה מחשיב כמבטח הוא חסר פרופורציות.

מעתה, אומר רבנו בחיי, אינך צריך לעבוד יותר על מידת הביטחון בה'. עליך לעבוד על תודעת הביטחון. כאשר יתברר זה לאדם ותתחזק הכרתו באמתת חסד הבורא, יבטח לו וימסר אליו.אם עדיין אינך בוטח בקב"ה, זה מפני שלא בררת ולא הפנמת די הצורך את הנחות היסוד האמוניות. אינני אומר שזה קל – זה אתגר עצום! אך קודם כל עליך לדעת שזהו האתגר, אין עבודה אחרת שעליך לעשות. תצטרך, אמנם, לחדד את ידיעותיך, ולהשלים אותם בעזרת עקרונות אמוניים נוספים, כגון ההבנה שהקב"ה מטיב גם אם אינך רואה כאן ועכשיו את ההטבה, או את הבסיס הריאלי שממנו היא תצמח, וגם אם מנקודת מבטך אין זו הטבה אלא פורענות. אינני מנותק מהמציאות, אני יודע שיש הרבה רע בעולם, וסובלים ממנו גם אלה שבוטחים בקב"ה, ולכן יש להעמיק ולהבין שהטוב האמתי נמצא מעבר למושגי ההטבה שלנו. מכל מקום, כל זה נכלל בתחום העבודה התודעתית: למד, הבן והפנם. נשום עמוק את הלימוד אל תוכך עד שתהיה שלם איתו. כשהוא יחדור עמוק פנימה, עד שיגיע ללב ולנפש, הם יקבלו את המסר ויבטחו בה'.

 

פרקים ג-ד: בטח בה' ועשה טוב

אני פוקח את עיניי, ועוד הרבה לפני שאני מפנים את הדברים, ניצבות מולי – בעוצמה רבה, כאילו הבחינו באיום שמרחף מעל ראשן – כל הטרדות. כל המשימות. כל מה שמוטל עליי לעשות בעולם הזה.

אל תדאג! קורא לי רבנו בחיי. אני עדיין איתך. נכון, קיים בסיפור גם צד שני, חובת ההשתדלות. אם תפנים את כל מה שאמרתי – תהיה משוכנע שלא צריך לעשות שום מאמץ בעולם, וזו תהיה טעות, כי חייבים להשתדל. המשימה הבאה שלך, שנדרשת כדי ליישם את הביטחון בחייך, היא לנתק בין הביטחון להשתדלות.

מצוות מלחיצות אותך? כלומר, אונס שלא לקיים מצווה מלחיץ אותך? לא, אני אומר, אם אפספס תפילה במניין שלא באשמתי – לא אהיה מוטרד. אני את חובתי כלפי הקב"ה מילאתי.

אומר לי רבנו בחיי: גם ההשתדלות היא מצווה. יש צורך בעבודה בעולם הזה, אבל לא לצורך הפרנסה אלא לשם מטרות אחרות לחלוטין. כדי לייצר לאדם זירת התמודדות, שבה תבוא לידי ביטוי בחירתו החופשית בטוב, או כדי להעסיק את האדם ולהרחיק אותו מן הבטלה ומובילה לחטא[1]. מכל מקום, כשאתה עובד – אתה ממלא את חובתך, את ייעודך, את מה שהקב"ה רוצה ממך. אבל התוצאה אינה אשמתך, או לחילופין הצלחתך, הקב"ה קובע מה יצליח ומה ייכשל. עשה אתה את שלך, והוא יעשה את שלו[2].

שוב אני מסתכל סביבי, ומשהו באוויר נראה טוב יותר. מרגע שעמל המלאכה נותק ממצב חשבון הבנק, וקיבל מגמה אחרת, הוא נראה אחרת לגמרי. רבנו בחיי מגדיר את ה"משהו" הזה, ונותן כמה משמעויות מעשיות ליחס החדש להשתדלות: א. בדילמה בין ההגשמה האישית לתועלת הכלכלית, הגשמת הכשרונות האישיים מנצחת. השאלה כמה אני מרוויח אינה צריכה להיות שיקול, כי מטרתי היא לעבוד ולא להשיג כסף. הקב"ה יקבע כמה ארוויח. עלי לבחור את מקום עבודתי לפי האהבה שמוטבעת בי ולפי הכוחות והיכולות שמוטבעים בי. מי שמוצא במדותיו וטבעו כוסף אל מלאכה מהמלאכות, ויהיה גופו ראוי לה, ויוכל לסבל את טרחה, יחזר עליה וישים אותה סבה להבאת מזונו ויסבל מתקה ומרירותה, ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח בא-להים, שיספיק לו טרפו כל ימי חייו. ויכוין בטרדת לבו וגופו בסבה מן הסבות והסבוב עליה, לעמד במצות הבורא, שצוה האדם להתעסק בסבות העולם. ואני מוסיף: עלי גם להיות מקצועי ומיומן, ולא לעבוד פחות טוב כדי להרוויח זמן לשעות עבודה נוספות[3]. ב. ההשתדלות היא רצון ה'. אמנם היא סוג של אילוץ, לשם מבחן או כדי למנוע הידרדרות דרך הבטלה אל תהום החטא, אבל אילוץ רוחני עדיף לאין ערוך על אילוץ גשמי. ג. מטרתי היא ההשתדלות, לא התוצאה, ולכן לא נורא אם לא הצלחתי להשיג את מטרתי. יגיע כפיך כי תאכל, אשריך – אבל לא אשריך שאתה אוכל אלא אשריך שאתה יגע. ד. אינני יודע מאין יבוא עזרי הכלכלי, ולכן אם נסתם מקור פרנסה אחד שלי, אין בכך כלום. אני לא בונה על שום דבר. אני עושה את המוטל עלי, והקב"ה יזמן לי בדיוק את מה שמגיע לי.

ומה עם האחריות שלי כלפי אחרים? גם לאשתי אני יכול להגיד שלא משנה כמה נרוויח? אני שואל אותו. הוא לא כל כך עונה. כלומר, הוא אומר לי שגם בנוגע לסובב אותי אני רק חייב להשתדל (ובזה אני מקיים את רצון ה'), ואינני נושא בתוצאות. האחריות שלי כלפיהם מתבטאת רק במחויבות לכתחילה, אך לא בזקיפת התוצאות לחובתי. אני נשאר עם התהייה: האם יש אחריות, במובן המלא של המושג, בעולמו של רבנו בחיי? אדם שלא עמד בתפקיד או משימה שהוטלו עליו, שלא באשמתו, האם אפשר לזקוף לחובתו את הכישלון מפני שהוא קיבל עליו אחריות? בעולם, ואולי אפילו בתורה[4], מקובל לומר שכן, האחראי חייב לשאת בתוצאות גם אם איננו אשם; אצל רבנו בחיי, לעומת זאת, נראה שאי אפשר בכלל לדבר במושגים של תוצאות, שכן התוצאות אינן בשליטת האדם אלא בשליטתו המוחלטת של הקב"ה. בנקודה זו הוא נגע כבר בשער עבודת האלוקים, בדבריו על היחס בין הבחירה להכרח: עינינו הרואות שלא כל מה שאנו עושים נוחל הצלחה, וזה מפני שיש יד מכוונת מלמעלה שמונעת חלק מהדברים. אם כן, כל חובותיו של האדם מצטמצמות לתחום ההשתדלות, לתחום העשייה והמאמץ.

זו אמירה משחררת, מרפה. מקור הלחץ והדאגה שלי הוא בדרך כלל מה שאינו תלוי בי, גורמים חיצוניים שעלולים להשפיע עלי או על תחום המחויבות שלי, וכעת בא רבנו בחיי ומשחרר אותי מהתלות בגורמים חיצוניים. לא משנה מה יקרה, משנה רק מה שאתה עצמך עושה. התלוי רק בעצמו הוא לבדו חופשי. הפנמת העיקרון המחודש והקיצוני הזה יכולה לשנות את אורח חיי, ולהפוך אותי לאדם רגוע ובריא יותר בנפשו, השאלה היא האם אוכל לקבל את היסוד הזה במלוא חריפותו[5].

 

פרקים ה-ז: בטחו בה' – עדי עד

עכשיו אתה עוזב אותי? אני שואל את רבנו בחיי.

מה פתאום, אני נשאר בלבך. אבל בשלב זה של ההסבר אני עוזב אותך, את היישום הפרטני בכל פרט ופרט בחייך תעשה לבד.

זה קשה לי. כאמור, בעצמי אני לא בוטח. את זה יבאר אולי הרב קוק, אבל עכשיו אני מדבר עם רבנו בחיי.

אולם לפני שאעזוב אותך, הוא אומר לי, אני נושא אותך לרגע אל על. הרם את מבטך וראה: כשתצליח להיות בוטח בה', חייך יהיו נפלאים. הבוטח בא-להים, נפשו במנוחה ולבו שלו מן הגזרות... לא יאבל בהמנע בקשה, ולא בהפקד אהוב, ולא יאצר הנמצא, ואיננו חושש ליותר מטרף יומו, כי לא יעלה על לבו מה יהיה למחרתו. תהיה שמח, תשלים עם מצבך בהווה ולא תוטרד מהעתיד, תתנהל בעולם בשפיות וגם יחסיך עם הזולת יהיו תקינים – שהרי לא בהם תתלה את הצלחתך וכשלונך. תועלתו ונזקו אינם ביד נברא ולא ביכלתו, ועל כן איננו מפחד מהזקתם, כאשר איננו מקוה הנאתם. וכשהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו, יאהבם ויאהבוהו. כמו שניתוק העבודה מההשלכה הכלכלית מאיר אותה באור חיובי, גם ניתוק הזולת מהשלכה זו מאיר את הזולת, האנושות איננה אוסף פרטנרים ויריבים כלכליים. יותר לא תהיה תלוי באף אחד מלבד בקב"ה. וכשאתה תלוי בקב"ה, אתה יכול להיות עצמך. לעשות את מה שמתאים לתכונותיך וליכולותיך, לעשות את מה שנראה נכון בעיניך, מבלי לחשוש מתגובת הבוס – הרי לא הוא המשלם לך.

עכשיו הנמך את מבטך: יש לך דרך ארוכה לעבור. זו דרך שהתחלת לעבור מלידתך: הילד בתחלת ענינו בוטח על שדי אמו, כמ"ש 'מבטיחי על שדי אמי', וכאשר תחזק הכרתו משיב בטחונו על אמו... וכשתחזק הכרתו עוד, ורואה, כי הנהגת אמו אל אביו, משיב בטחונו אליו למעלת הגנתו עליו, וכאשר יחזק גופו ותתכן לו תחבולה במחיתו, במלאכה או סחורה והדומה להם, משיב בטחונו אל כחו ותחבולתו...  ושוב הגבה מבטך: כשתגיע לפסגה, תשיל מעליך את כל השעבוד לעולם. כל הצללים המאיימים, כל הגורמים שתופסים מקום מרכזי בעולמך, בנסותם למשוך אותך אליהם בקשר התלות הקיומית, יהפכו לחסרי משמעות מעשית עבורך. אז תהיה קשור כולך לרוח, לתורה, לאלוקים. כך תכבוש יעד חשוב בדרך העולה אל השער העשירי בחובת הלבבות, מדרגת אהבת ה'. ימאס בעוה"ז ובסבותיו, וימסר במחשבתו ובנפשו וגופו אל האלהים ית' וישתעשע בזכרו בבדידות, וישתומם מבלתי המחשבה בגדולתו. ואם יהיה במקהלות, לא יתאוה כי אם לרצונו ולא יכסף כי אם לפגיעתו, ותטרידהו שמחתו באהבתו משמחת אנשי העולם בעולם ושמחת אנשי העולם הבא בעולם הבא.

 

רגע, רבנו בחיי, הישאר איתי עוד קצת! התינוקת שלי חולה, והרגע קיבלתי הודעה שיש לי עבודה להערב ---




[1]     כאן תורם רבנו בחיי את חלקו לסוגיה הענפה של משמעות עמל הפרנסה, שבה דנו חכמי ישראל מחז"ל ועד ימינו. אפשר להצביע על הבדל דק בין שיטת רבנו בחיי לשאר השיטות בסוגיה: רוב השיטות מציגות את עמל הפרנסה כמציאות דיעבדית, מצב לא אידיאלי שנועד למנוע מצב עוד יותר חמור. בחז"ל אפשר למצוא אמירות אוהדות כלפי האומנות, אבל מהראשונים ומהאחרונים (לא כולל הדורות האחרונים ממש) קשה לדלות התייחסויות לפרנסה כבעלת ערך עצמי. ייתכן שזה נובע ממבט ריאלי פשוט על עולם זה, וייתכן גם שהסיבה היא תליית עמל הפרנסה בחטא אדם הראשון, שבעקבותיו באה קללת "בזעת אפיך תאכל לחם". רוב השיטות אכן קישרו את תפיסותיהם בנוגע לפרנסה לפרשנות חטא אדה"ר.

      רבנו בחיי אינו שונה בהרבה מהשיטות הללו. גם הוא אינו רואה בעמל הפרנסה ערך עצמי; לפי הכיוון הראשון – שדה התמודדויות ומבחנים – הפרנסה עומדת בדרך כלל בצד השלילי שלא אמורים לבחור בו (כלומר, לרוב צריך לבחור בין פרנסה לשמירת שבת, פרנסה להתרחקות מגזל וכד', הנקודה היא להעדיף את הערכים על הפרנסה). לפי הכיוון השני טרדת הפרנסה רק מונעת הידרדרות ואינה מקדמת (ראשונים אחרים אכן קישרו כיוון זה לחטא אדה"ר, הוא זה שגרם למצב של חשש תמידי מפני החטא). מצד שני, רבנו בחיי מעריך את העיסוק במלאכה בתור מילוי רצון ה', ונראה שהוא צובע אותה בצבעים חיוביים. הוא גם אינו מזכיר את חטא אדה"ר, אם כי אין להוכיח מכך שלא ראה קשר בינו ובין עולם הפרנסה.


[2]     שיטת רבנו בחיי מיוסדת על השקפתו הדטרמיניסטית. הכל בידי שמים, וביד האדם ניתנה רק יראת השמים, כלומר העולם הפנימי, חובת הלבבות. אפשר לנסח זאת בשני אופנים: בכל מקרה הקב"ה יחליט מה יקרה, או שבכל מקרה הקב"ה כבר החליט מה יהיה, הכל נקבע מראש לפני מיליוני שנים ואנחנו רק מממשים זאת. נראה שרבנו בחיי בוחר באופן השני: "השלמת הדברים המתחדשים בעולם הזה לאחר היצירה הוא בשני דברים – אחד מהם גזרות הבורא יתעלה וחפצו ביציאתם אל גבול ההוויה, והשני סיבות ומצועים". לענ"ד זו גם התודעה שקל יותר לחיות איתה. אני חי בהווה, לא בסרט שצולם בעבר וכעת רק מוקרן. הכל קורה עכשיו.


[3]     ברמה האישית, דברים אלו מדברים אליי מאוד. משלח היד הנוכחי שלי איננו אחד מהרווחיים ביותר, וכבר קיבלתי כמה פעמים ביקורת קלה על הבחירה לעסוק בו. רבנו בחיי מחזק אותי: כיוון שאני יודע בעצמי שזה העיסוק שתואם את כשרונותיי, אינני אמור לחפש מקצוע רווחי יותר. דבריו של רבנו בחיי גם מחייבים: לפעמים אני נוטה שלא להשקיע מאמץ ומחשבה בעבודתי, מפני שבלאו הכי אקבל את אותו התשלום, ולכן עדיף לחסוך זמן ולהספיק עבודות נוספות. גם זה שיקול רווחי, ועליי לדחותו ולעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר.


[4]     מעניין להשוות את שאלת האחריות לחקירת האחרונים הבסיסית במסכת בבא קמא סביב חיובי הנזיקין: דרך אחת להסביר את יסוד חיוב האדם בנזקי ממונו היא שהפשיעה מחייבת – בעל הגורם המזיק התרשל בשמירה עליו ולכן הוא חייב. נדמה שזו התפיסה הפשוטה של חיובי הנזיקין, אך היא נתקלת בקשיים כשמגיעים לסוגיות שבהן, לכאורה, האדם חייב אף שאינו אשם. דרך אחרת להסביר היא שהאדם אחראי על נזקי ממונו, בלי קשר לשאלה אם נהג כשורה או לא, אלא שבמקרים מסוימים התורה פוטרת אותו מפני שהיה אנוס (להרחבה עיין בחידושי הגר”ש שקאפ ב”ק סימן א, אבן האזל הל' נזקי ממון פ”א ה”א ועוד). לפי הכיוון השני, קיים מושג של אחריות כנשיאה בתוצאות. בפשטות נראה שרבנו בחיי לא יקבל זאת: אמנם בסופו של דבר המזיק יהיה פטור באונס לכל הדעות, אבל העובדה שבתשתית עומד חיוב על עצם תוצאת הנזק – אף שהיא הוכתבה מלמעלה – בעייתית בעולמו של רבנו בחיי. עם זאת, ייתכן שלמ"ד שיש חיוב בסיסי על נזקי ממון, הסיבה לכך אינה אלא צורך פרקטי חברתי (התורה דואגת שיהיה מי שישלם לניזק, וטבעי להטיל את החובה על המזיק), ומצד האמת לא נזקף שום דבר לחובתו של המזיק. ואכמ"ל.


[5]                 עוד השלכה מעשית של שיטת רבנו בחיי: עיסוק בהשגת כסף שלא דרך עבודה. האם ראוי לקנות נכסים לשם אחזקה בהם, להשקיע במניות וכדומה? לכאורה נראה שזה מיותר, הרי עודף השתדלות לצבור כסף אינו מועיל יותר מהמלאכה הפשוטה. עם זאת, אם האדם מזהה בעצמו כישרון לכך, בפשטות אפשר ואף רצוי לבחור בדרך זו. רבנו בחיי לא מנה את יישוב העולם ותיקונו בתור אחת ממטרות העיסוק בפרנסה, ולכן אין הכרח להשתדל דווקא במקצוע שתורם לחברה ומפתח את העולם, גם דרך אגואיסטית שמניבה רק רווח כספי פרטי באה בחשבון. רק סינתזה בין רבנו בחיי להוגים עכשוויים (שלמעשה רק שכללו יסודות שמופיעים בחז"ל) תביא למסקנה שיש לבחור בסוג השתדלות שמתאים לאדם וגם מועיל לחברה, אף במחיר של ויתור על רווחים.


 

 

בית המדרש