ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שער יחוד המעשה

ע"י: דורון לנדאו

תפיסת היצר ה"קלאסית" של רבנו בחיי מול התפיסה ה"הרמונית" בדורנו.

שער ייחוד המעשה מדבר על סוגיית טהרת הלב: האתגר בעבודת ה' מתוך רצון כן ונקי, ללא מניעים חיצוניים.

 

בפרק א של שער ייחוד המעשה מגדיר רבנו בחיי את משמעות המושג ייחוד המעשה.

"הכוונה:

1. בנראה

2. ובנסתר

במעשה עבודת האלוהים לשמו" – כלומר, יש אפשרות לעבוד את ה' שלא לשמו. מהי הכוונה שבה צריך לקיים את המצוות?"כלומר להגיע אל רצונו בלבד מבלתי רצון הברואים". זאת אומרת לעשות את המצוות אך ורק ממניע של הרצון לעבוד את ה' ולא ממניעים חיצוניים. אין פה יחס מצד רבנו בחיי למניע שממנו כן מקיימים מצוות. מסתמא הוא אינו רואה צורך להתייחס לכך, כי זה נראה לו פשוט, ומן הסתם הוא מכוון למניע של "לעשות האמת מפני שהיא אמת" ורואה אותו כברור מאליו.

השער מסביר מהו ייחוד המעשה וכיצד יהיה לשמו (פרקים א-ג), אך רובו (פרקים ד-ו, כשפרק ה תופס את רוב השער) עוסק דווקא בזהירות מלהגיע לייחוד המעשה שלא לשמו.

 

פרק ב הוא פרק קצר, אך לדעתי נמצא בו הלב והמפתח לכל השער. בפרק מביא רבנו בחיי עשרה "עניינים" כהגדרתו, שבקיומם בלב האדם הוא מקיים את מצוות ה' לשמן. עשרת העניינים האלו מבטאים התייחדות גמורה של האדם לקב"ה בכל צדדי נפשו. אביא אותם בתרגום חופשי.


  1. 1.                  שיהיה ייחוד ה' (ע"פ שער הייחוד) שלם בדעתו של האדם.

  2. 2.                  שיהיה ייחוד ה' המוטיב שעליו נשענת ההשקפה של האדם על העולם – לראות בעולם את טובו (ע"פ שער הבחינה).

  3. 3.                  כהמשך ישיר לשני התנאים הראשונים – יהיה מוכן לקבל על עצמו עול עבודת ה'.

  4. 4.                  שבטחונו בעולם יגיע רק מהקב"ה.

  5. 5.                  שהיכולת לפגוע או להועיל אך ורק מה'.

  6. 6.                  שההערכה העצמית שלו מקורה רק מהקב"ה.

  7. 7.                  שיתרחק מכל יסוד של חנופה לאדם אחר.

  8. 8.                  שבזמן שעוסק בענייני העוה"ב, קרי – תפילה, תורה וגמילות חסדים, ישקע רק בהם ולא בענייני העוה"ז.

  9. 9.                  ביראתו מהקב"ה לבדו.

  10. 10.              שהגורם היחיד שישפיע על פעולותיו יהיה השכל ולא היצר.

לדעתי, אפשר להבין את העניינים כתנאים, שכאשר הם מתקיימים ומתקבעים בנפש האדם משתרשת בו יכולת הייחוד של המעשים שלו  לה'. בעצם רבנו בחיי רואה את ייחוד המעשה כתוצאה מתבקשת של כל אותם תנאים. אדם שחי בתודעה שהגורם היחיד בעולמו שיש לו באמת השפעה זהו הקב"ה – ודאי שגם יקיים את מצוות ה' לשמן, כי הוא לא יראה שום אופציה אחרת ריאלית שיש לה השפעה עליו חוץ מה'. "זה הכל הבל הבלים אין עוד מלבדו". אדם שבאמת חי באותה אטמוספרה רוחנית של הפרק, נמצא למעשה באותה אטמוספרה של צעקת "ה' הוא האלוהים" שבסוף תפילת נעילה של יום כיפור. "חיסול" כל הביטחונות המדומים, כל אלילי הנכר שיצרנו לעצמנו, והפנמה שאין באמת שום מציאות פועלת מבלעדי הקב"ה.

 

בפרק ג רבנו בחיי מדגיש שרק בחובות הלבבות מתבטא ייחוד המעשה ולא בחובות האברים, כי בחובות האברים אין שום יכולת לדעת אם אתה עושה "לשמה" או לא. אבל חובות הלבבות, לא יתכן בהם חונף ולא כבוד, ולא שבח למי שמקיים מהם דבר, מפני שאין בני אדם יודעים את לבבו, אך הוא מכווין בהם לשם המשקיף, והוא הבורא יתברך בלבד.

 

אם עד עכשיו עסק השער ב"עשה טוב", בפרק ד רבנו בחיי ניגש לעסוק ב"סור מרע". הפרק מביא שלוש סיבות מרכזיות שגורמות לאדם להרפות מייחוד המעשה.

אחד מהם שלא יבין את האלוהים ואת טובתו. אדם שאינו מבין את טוב ה' והשפעתו עליו, אינו מפנים שהקב"ה הוא המציאות הפועלת היחידה בעולם ונוצרת לו אשליה שיש טעם לעשות מעשים בשביל אנשים אחרים.
"והשני שלא יבין מצוות האלוהים ואת תורותיו". אני מבין את זה בפן המעשי. זאת אומרת, לפני עניין ייחוד המעשה, יש את עניין המעשים עצמם. אדם שלא יודע מה לעשות ודאי שלא יוכל לייחד את המעשה.

והשלישי הרהור היצר ורמיזתו לאדם במה שיחבב אליו העולם הזה, וירחקהו מדרך העולם הבא.גם אם אדם יודע בשכל את ענייני ייחוד המעשה ויודע עד כמה הקב"ה פועל במציאות, עדיין יש קול, שכבה בנפש, שלא נכבשה עדיין בידי השכל. בסוף הפרק הוא מפרט שצד אחד של היצר הוא מחשבות על אמיתת האמונה, ואז אמיתת האמונה איננה מוחלטת לאדם ויוצא שמעשיו אינן מיוחדים לגמרי לאלוהים. הצד השני הוא שהיצר משכנע את האדם שמה שהוא עושה אינו חובה בכלל ושיעשה את המעשים בשביל האנשים.

 

פרק ה הוא לב הספר מבחינה כמותית ובו רבנו בחיי מפרט על היצר ועצותיו. ניתן לתמצת את השקפת רבנו בחיי על היצר בציטוט מהשיר שלו בתחילת הפרק: בן אדם ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם, הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך.היצר הוא אויב, שונא, וראוי להישמר ממנו כמאש. במהלך הפרק מובאות כל מיני מחשבות שהיצר נוטע באדם על מנת להרפות אותו מעבודת ה' ומייחוד המעשה. ניתן לחלק אותן לארבעה סוגים.

הסוג הראשון הוא טענות פילוסופיות-תיאולוגיות בדבר מהות הנפש והעולם, הסוג השני הוא בענייני העבודה, הסוג השלישי הוא ענייני החברה, הסוג הרביעי הוא בענייני הגמול על המעשים.

פרק ו מסכם את השער ומסיים בחשיבות השמירה על המחשבה ועל טהרת המעשה.

 

ארצה להתרכז במוטיב הבולט ביותר בשער – היצר. בשער אנו פוגשים את ההתייחסות החריפה ליצר של רבנו בחיי, ובעצם של ההסתכלות הקלאסית של כל הראשונים והאחרונים עד העת החדשה. הסתכלות זו היא ביטוי של השקפתו של רבנו בחיי שניתן לתמצת במשפט המפורסם: "כל מה שהוסיף העולם בנין הוסיף השכל חרבן" (שער הפרישות פ"ב). כלומר, כל עיסוק בענייני עוה"ז מעבר לנצרך הוא סכנה ואף נזק לעולם הרוחני של האדם. ניתן לראות זאת גם בהתבטאות שלו לגבי מעשי האדם: "וכבר התבאר במה שזכרנו, שכל מעשי האדם אינם יוצאים – מציווי, ואזהרה, ודי הסיפוק" (שער עבודת אלוקים פ"ד) – כלומר, בעולם ישנה דיכוטומיה -  מצוות או עברות, עולם החול הוא עברה אחת גדולה ואדם צריך להישמר ממנו ולהיות דבק בעולם התורה ועבודת ה'.

  

אבקש להביע עמדה לא פופולארית, אך אני חושב שיש לה מקום בעבודת ה' ובחינוך שלנו.  ההשקפה המקובלת בקרב החוגים הדתיים לאומיים על היצר עברה שינוי ניכר בעשרים השנים האחרונות. עד אז, ההתייחסות ליצר הייתה הזו הקלאסית של כל הדורות (החל מחורבן בית ראשון לפחות): אויב שטני המצוי וחבוי בקרבנו. את השינוי שחל בעקבות משנתו של הרב זצ"ל ניתן לראות באמצעות חיפוש פשוט בגוגל של הציטטה "כל מה שהוסיף העולם בניין הוסיף השכל חורבן". בנוסף, ניתן למצוא בקלות מאמרים של רבנים מהמגזר הדתי-לאומי שמצטטים את הרב זצ"ל במאמרו "הקודש והחול": "הגיע הזמן לפרסם בעולם, שהקודש... הוא יונק מהחול... ויסור אז מהעולם אותו המצב של המארה העתיקה הרובצת עליו, המתבטאת במאמר הפילוסופי-המוסרי של החסיד בחוה"ל: 'שכל מה שמוסיף העולם יישוב, מוסיף השכל חורבן". כלומר, הדיכוטומיה שמציב בעל חובות הלבבות בין קודש לחול היא בגדר "קללה גלותית", ועם תחיית ציון היא עתידה להיות מוסרת מעלינו. בהקשר זה, אינני רוצה להתייחס לסוגיית ההפרדה בין הקודש לחול אלא לסוגיית היצר שהיא במובן מסוים סעיף של סוגיה זו. בהשראת הרב זצ"ל השתנה היחס ליצר: הוא כבר איננו דמות שטנית היושבת על כתף האדם וגורמת לו לחטוא, אלא למעשה מדובר בכוחות טבעיים הקיימים באדם וביכולתו לנתב אותם לכיוון השלילי או לכיוון החיובי. כהמשך לאותו קו ולאותה השקפה מורכבת התפתח אצלנו הרצון ל"נורמליות החיים": לא להתנזר מהשפע של המציאות. אין שטן בשום מקום - "מלוא כל הארץ כבודו!" אנחנו עוסקים בחשיבות שבלקיחת חלק בחיים המעשיים וכמובן אנו יודעים לדבר בהתלהבות על החשיבות של האידיאליים הלאומיים, ובתוכם העצמת הצבא כערך דתי, ועד כמה שהם לא פחות חשובים מהאידיאלים הדתיים (אם לא יותר). העובדה כי שירות צבאי משמעותי והליכה לגיבושי סיירות הפכה לתופעה כֹה נרחבת, אינה סתם תופעה רווחת שנובעת מחיפוש אקשן. זוהי עמדה רוחנית רצינית: כביטוי חברתי של תופעה זו, אינני חושב שאגזים אם אומר שרוב ההורים הדתיים-לאומיים יעדיפו שבנם יהיה חילוני מאשר חרדי. אפילו בתוך הגבולות של המגזר, מה היידישע-מאמע תעדיף - תלמיד חכם או רופא?! לעתים, מרוב הרצון שלנו להיות נורמליים וטבעיים, אנו נתייחס לדוגמה לאדם המוריד את משקפיו בקניון מרצון ל"שמירת העיניים" כ"הזוי" או "פנאט".

כשלוקחים דרך מורכבת, מדי פעם מאבדים צד אחד של המשוואה. אני קורא אותנו לחשבון נפש מגזרי - האם אנחנו עדיין בדרך העולה בית-אל? האם אנחנו עדיין דבקים בכל צדדי המשוואה? החינוך למורכבות הוא נכון ואמתי, אך אסור שיגרום לנו לאבד את התום הפשוט של שמירת המצוות בדבקות, את השמירה על עולמנו הפנימי בטהרה. לפעמים מרוב רצון לנורמליות וטבעיות אנחנו שוכחים ש"הלוא כה דבריכאש נאם ה'", שעבודת ה' היא עולם רציני המצריך לעתים מאמץ והקרבה. אם נלך אחר "מצג הנורמליות והטבעיות" בעיניים עיוורות ונשכח שיש דברים "שתיקונם הוא ביעורם", ושקיימים עקרונות עליהם לא נתפשר, לא נשיג לא את החול ולא את הקודש.  דרכנו לאיחוד הקודש והחול לפעמים נראית קורצת כי היא משלבת את כל העולמות. עם זאת, האמת היא שהעובדה שדרך מיוחדת זו משלבת את כל העולמות רק דורשת מאיתנו יותר. דווקא בגלל שאנחנו לוקחים על עצמנו משימה קשה כל כך בעולם של חול, עלינו לקיים את שני צדדי המשוואה, בכנות, נחישות והתמסרות. "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידך"

 

 

בית המדרש