ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שער הכניעה

ע"י: אריאל דיטשר

רבנו בחיי מטיל על תודעת העבדות את מלוא כובד המשקל. האמנם מדובר בהקטנת ערך האדם?

במאמר זה לא ננסה לסכם את כל פרטי שער הכניעה, אך נשתדל לשפוך אור חדש על השער כולו דרך זווית מסוימת בדברי רבינו בחיי.  

רבינו בחיי פותח את שער הכניעה, כמו את כל השערים בספרו, בהסבר על מיקום השער בתוך הספר. השער הקודם, שער "ייחוד המעשה", טיפל במיקוד האדם במושא עבודתו – ה' יתברך בלבד. כל מעשיו יהיו מכוונים אליו, ולא יתפתה למסיחים אותו ממנו – יצר, חנופה, גאווה וכדומה. כיוון שמסיח מרכזי היה הגאווה, ראה רבינו בחיי צורך "למסור לו מה שירחיקנה מן האדם, והיא – הכניעה".

אם כן, לכאורה מדובר בנושא שבא לטפל בבעיה ספציפית, ולא בשער שיש בו שורשים לחובות הלבבות כולן. אך בתחילת פרק ח בשער שלנו משיב רבינו בחיי על מחשבה זו:

אבל אם הכניעה סמוכה למידות הטובות, או המידות הטובות סמוכות לה, אומר בתשובת זה. מן הידוע אצלנו, כי תחילת מה שתתקיים בו העבודה לאלוהים מן האדם, הוא שיתנצל לו ממדות האדנות. וייחד אותן לו בלבד, ושיקבל על עצמו כל מדות העבדות לבורא, כי העבדות והאדנות הן משער המצטרף אשר תתחיב מציאת כל אחד במציאת האחר, שהאדם איננו ראוי לשם עבד עד שיהיה לו אדון, והאדון לא יהיה ראוי לשם הזה עד שיהיה לו עבד. וכל אחד מהם בענין הקונה והקנוי: איננו קודם את חברו בשם ובערך. ולא תתקים העבודה מן האדם לאלוהים, אלא עד שיקבל על עצמו כל מדות העבדות, והן הכניעה והשפלות לפניו, ושיתנצל לו מכל מדות האדנות, שהן הגדולה והיקר והגובה והתפארת והגאון והדומה לזה. ואמר אחד מן החכמים: הגדולה מעטה הבורא, ומי שרוצה להיכנס עליו במעטהו יהדפנו, ואמר דוד ה' מלך גאות לבש.

בפסקה זו מציב רבינו בחיי את הכניעה כשער כניסה לשערי חובות הלבבות כולם. לא ייתכן, לפי דבריו, להשתדל לקנות מידות טובות אם לא תקדם לכולן הכניעה. במהלך הזה מפשיט הנכנע את עצמו ממעטה הגדולה ומעניקה לקב"ה. הכניעה מארגנת את עבודת המידות של האדם מול ה' כיחסי עבד-אדון, ולא להפך או בצורה אחרת. הכניעה מעידה על מערכת יחסים נכונה בין האדם לאלוהים. הפנמת המערכת הזו היא תנאי לראשון לתקינותה של עבודת האדם לה'.

 

לאורך כל הספר מציב רבינו בחיי את מודל העבד-אדון כמערכת נכונה ביחסי האדם עם אלוהים [1], אך העובדה שרבינו בחיי מקדיש שער שלם להדגשת מערכת היחסים הזו מצביעה על תופעה ייחודית.

יש מושג שנקרא "משל מעין הנמשל", שמשמעותו משל שנבחר בכוונה ובדיוק, ואין מטרתו רק להדגים את העיקרון בסגנון אחר. תיאור הנמשל אפשרי רק במשל זה, והשימוש במשל אמור לעורר את הקורא להשליך גם את הרקע של המשל לנושא הנידון. בשיר השירים, למשל, יחסי הדוד והרעיה לא מובאים רק כדי לשים מילים בפי כנסת ישראל והקב"ה. להשגת מטרה זו יכול היה המשורר להציג את הדברים גם כאב ובן, או אח ואחות; בחירת הדמויות במשלים מעין אלו היא קריטית – היא מראה על תפיסת מערכות היחסים של המשורר גם בנמשל עצמו.

אם נשליך על הדברים לענייננו, נבין שהבנת מערכת היחסים בין האדם לאלוהים כיחסי עבד-אדון היא קריטית להבנת הספר. מהם יחסי עבד-אדון? עבד הוא אדם, שמסיבה כלשהי נאלץ למכור עצמו או להימכר להיות רכוש של אדם אחר. מעתה, אין העבד חופשי לעשות כרצונו – הוא תלוי לגמרי באדונו, ועליו להיות כפוף לו לעשות כרצונו תמיד.

מדוע בחר רבינו בחיי במשל זה? מה יש בכניעת העבד לאדונו שמבטאת יותר מכול את היחסים הראויים בין האדם לקב"ה?

כדי להבין עיקרון זה נקרא עוד קטע משער הכניעה:

אבל באור חלקי הכניעה הוא שהכניעה תחלק לשלושה חלקים. אחד מהם כולל את האדם ורבים ממיני בעלי החיים שאינם מדברים, והוא דלות הנפש וסבלה ההיזק אשר היתה יכולה לדחותו, מפני סכלותה באופני דחייתו. וזה יהיה מן הכסילים שבבני אדם ועמי הארץ, מפני מיעוט ידיעתם וחלישת הכרתם את נפשותם וערכיהם. וזה נקרא מדרך ההסכמה, אבל על הדרך האמת הוא דלות הנפש ועיוורונה בסכלות הגובר עליה מראות מה שיש בו תקנתה, כמו שאמר (איוב יז, ד) "כי לבם צפנת משכל על כן לא תרומם". אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במידותם המגונות, וגבהותה מהידמות במידות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפש, וידיעה ברורה במידות הטובות והמגונות. וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה, אז תהיה מידה משובחת, אבל זולת זה איננה נכנסת במידות המשובחות ומעלות הנפש, אך במגונות שבהן, כי עניינה בזה כענין הבהמות.

                                                             (פרק ב)

כאן מדייק רבינו בחיי נקודה יסודית בנושא הכניעה. כניעה אמתית באה לאחר רוממות הנפש והתעלותה מעל מדרגת הבהמות. על הכניעה להיות פעולה אקטיבית, ולא מצב טבעי. אדם שמטבעו כנוע, שפל רוח ובשר, אינו מקיים תנועה לקראת ה', אלא משאיר את המצב הנמוך על כנו. רבינו בחיי דורש מהאדם מעין מה שדרשו חכמים בנוגע לסוכה ולעניינים הלכתיים אחרים: "תעשה – ולא מן העשוי". המילה "כניעה", במובן הסטטי והטבעי, היא מושאלת ואינה מכוונת לאמיתה של המידה.

יוצא מהדברים שגבהות הנפש ותחושת הגדלות הן חלק מתהליך הכניעה. הרוממות היא מצב נתון שהאדם השלם והבריא נמצא בה, היא מידה חיובית וחיונית. על האדם לממש את היותו אדם שנברא בצלם, להביא לידי ביטוי את מעלותיו, להביע את הכוחות הגדולים שהוא ניחן בהם, ומיד לאחר מכן יסמוך לזה את "כניעת הנפש ושפלותה". האדם, "נזר הבריאה", ש"כבוד" היא מילה מנחה בחייו, בוחר להסיר את כתר ההדר ולהכתיר את הקב"ה כ"מלך הכבוד".

כך משל האדון והעבד מתבאר יותר. העבד לא נולד כעבד! הוא חי חיים שלמים ומלאים בשלל צבעים. העצמיות שלו הייתה בהירה, מקורית, חיה. את כל זה מוכן העבד למסור למען האדון. הוא בוחר להעניק לאדונו את התואר "אדון" ובכך ממילא להיעשות ל"עבד".

אך יש כאן קושי לא פשוט. מה המניע של העבד לבחור להיכנע? אם הוא חי בגדלות, ברוממות נפש ואינו נזקק לאחרים – מדוע לו למכור עצמו לאדון אחר? יש בזה שעבוד גדול ומוות רוחני לעבד. ובנמשל – מה מניע את האדם להיכנע לפני ה'?

הדברים שולחים אותנו למהלך עקדת אברהם אבינו את יצחק בנו, כפי שביארה הראי"ה קוק בסידור "עולת ראיה". נאמר בקיצור רב שהראי"ה מתאר שם מהלך אידיאלי של אברהם, אדם המלא עצמיות בכל איבריו ולבבו, שמוכן לעקוד את הכול לטובת התכללות מוחלטת בקב"ה. הנר הפרטי של אברהם צועד לקראת הצטרפות-התבטלות לאבוקה האלוקית הגדולה. אברהם אינו עוקד את בנו מתוך כניעה ושפלות טבעית, אלא מתוך תהליך עמוק של העצמת כל ישותו לקראת ביטולה באינסוף המוחלט. ה' קורא לאברהם להתמלא בעצמיות ומתוך תודעה זו לבחור להיכנס למהלך של עקדה, מסירה, קרבן. נביא לצורך ענייננו רק פסקה אחת הממחישה את העניין:

ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים. לא בכפיפת קומה ולא בכשלון כח הלך הישיש הקדוש הזה, לקראת העבודה המפליאה הזאת, שהיא ההיפוך מכל ארחות טבע נפשו של האדם, כ"א בקימה, במלא הקומה ואזירת החיל. כל המשכת הליכתו היתה תכונת כח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה, אשר כלתה לה נפשו להגיע לאותו מחוז החפץ, שכל ציור של מפעל פרטי, ומה יעשה שמה נמחק כליל מלבבו מפני מלואת האהבה והתשוקה ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוהים, מילוי דבר ד' ועשות רצונו ומצוותו, שהוא יסוד החיים, יסוד האדם ויסוד ההוויה כולה, שכל עניינים של פרט, או של כלל, של טבע ושל מציאות, כאין נגדו, ואינם תופסים בערכו מקום כלל, בגודל הנשמה למלא דבר ד' של "ולך לך אל ארץ המוריה". וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים.
                                                             (עולת ראיה א, עמוד פז)

אמנם סופה של חווית העקדה שונה לגמרי – ה' שולח לאברהם מלאך האוסר עליו לשלוח יד בנער. אם נתרגם את הדברים לשפתנו – האדון אומר לעבדו שאין סתירה בין עבדותו לבין עצמיותו. רק בעבדות אצל אדונו יוכל למצוא את שהוא מבקש! כך מנסח זאת הראי"ה:

ויאמר אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה. קול ד' בכח, ע"י מלאכו עושה דברו אומר, שהציווי המוחלט, בין מצד הצדק להימנע מרשע של שפיכות דמים, בין מצד הטבע להינזר מכל דבר הפוגע ברגשי האב, המלאים אהבה לבנו חמודו, הוא קיים בעיניו. ההכרות הקדושות האיתנות, החקוקות בטבע הרוחני ובטבע החמרי, לא ירדו ממעלתן, אפילו כחוט השערה, ע"י החזון העליון שנתגלה בדבר ד'. ע"ד ההקרבה והמסירות הנפשית היותר עמוקה לאלהים חיים, שהיא קדושה ואדירת האמת בכח החפץ ותמימות הרצון הנפשי. ע"כ אל תשלח ידך אל הנער, בכל חמר האיסור הפשוט והישר שבדבר, ואל תחשוב שיש כאן איזה ניגוד מפעלי, בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ד' האצילית, ההולכת ושוטפת בגבורתה בתהומות נשמתך העמוקה, עד שיהיה לפחות איזה צעד נכון לעשות בפעל איזה דבר המורה על המעטת האהבה האת. לא כן, ואל תעש לו מאומה, כי רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא היא הינה לבת אש קדש, הולכת ישרה מאהבת אלהים הטהורה ורחמיו על כל מעשיו, שהופעתה בעולם מרבה את ההוד והתפארת של הקדושה המגמתית העליונה, המרימה את החיים ואת היקום כולו לרום מעלתו.

                                                          (שם, עמודים צב-צג)

הראי"ה מתאר בסוף הפרשה הרמוניה גמורה בין הרצון האלוקי לרצון האנושי העליון. כל זה התאפשר רק לאחר מוכנות נפשית טוטלית לעקדה.

אך היכן הדברים נמצאים ב"חובות הלבבות"? האם העבד זוכה לעמידה איתנה בסוף תהליך כניעתו? האם הקב"ה מאפשר לו לקיים בקרבו את הכניעה ואת העצמיות גם יחד?

אולי נוכל למצוא הדים לכיוון זה בפסקה הבאה:















אך הגאוה שבמעלות הרוחניות מתחלקת לשני חלקים. אחד מהם מגונה, והשני משובח. המגונה, שיתגאה האדם בחכמתו והצדיק במעשהו, וגורם זה שירבה בעיניו, ויספיק אצלו מה שקדם לו מהם, ולחשוב שדי לו במה שיצא לו מן השם הטוב והשבח אצל בני אדם...
והמשובח, כשמתגאה החכם בחכמתו והצדיק במעשהו הודאה לגודל טובת הבורא עליו בהם ושמחה בעבורם, ויגרום לו להוסיף ולהשתדל בהם, ולהיכנע לקרוביו, ולשמוח בחבריו, ולחוס על כבודם, ולכסות סכלותם, ולדבר בשבחם, ולאהוב אותם, ולהליץ בעדם, ולהיזהר בכבודם. וימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים, תמיד טורח להרבות מהם, נכנע בעבור חלישותו מהשיג מאווייו בהם, משפיל עצמו למי שמקווה תוספת על ידו, מודה לאלוהים על מה שחננו מן המעלות, ומשבח אותו על אשר הפקידו לקנות החמודות. וזאת הגאווה אינה מזקת לכניעה ולא מרחקת אותה, ובכמוה אמר הכתוב (דהי"ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'", אך היא מסייעת אותה ומוסיפה בה, כמו שנאמר (משלי כב, ד) "עקב ענווה יראת ה'".

                                                                       (פרק ט)

 



 

 

יש גאווה חיובית, שהינה שותפה פעילה בעבודת ה' של הנכנע. הנכנע מייחס את כל מעלותיו, טובותיו וחסדיו לבורא. אך יותר מזה – ההבדל בין הגאווה החיובית לזו השלילית נעוצה גם במידת ההסתפקות ביחס למעשים הטובים. לגאוותן השלילי "יספיק אצלו מה שקדם לו מהם". אך בעל הגאווה המשובחת "ימעטו בעיניו כל מעשיו הטובים, תמיד טורח להרבות מהם". הוא צמא לטוב נוסף שיבוא דווקא מקרבו, מתוכו. הוא מטה אוזן לשמוע את הבשורות הטובות הבאות שתבשר נשמתו – "השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה".

נזכור – בפתיחת השער רבינו בחיי קבע כי מהותה של הכניעה להתכחש לגאווה! אך בפסקה זו הוא מציע אפשרות של שלום בין השניים. ולא זו בלבד שגאווה זו לא מזיקה לכניעה, "אך היא מסייעת אותה ומוסיפה בה". הגאווה המשובחת מצביעה על כלפי מעלה ולא כלפי עצמי. האדם מעיד על גדולת הבורא המופיעה בו, בעצמו.

לסיכום נאמר, שמהלך הכניעה של רבינו בחיי נראה פשוט במבט ראשון. שני שלבים לה – רוממות הנפש וכניעתה. אך לאחר עיון מחודש מצאנו אפשרות מיוחדת לקימה חדשה. יש רוממות שנייה, שנובעת דווקא מתוך כניעה ומסירת כבוד לה'. האדם-עבד מתפאר בכתר אדונו, שהוא, העבד העניק לו במתנה. החידוש בהבנת רבינו בחיי הוא אדיר – על האדם נגזר אמנם להיות עבד, אבל אין זה עבד שפל בהכרח; רבינו בחיי מציג דמות חדשה של עבד עם רוממות רוח, עם גאווה משובחת וגבוהה. אך מה שמאפשר את הרוממות השנייה הזו, היא דווקא כניעה האדם בפני מלכו, בו הוא מוצא את גאולתו. 




[1]     בהקדמה לספר: "והדומה לזה, עבד שציווה רבו לעשות שתי מלאכות, האחת בביתו והשנית בשדה..."; בפתיחה לשער עבודת האלהים - "טובת האדון על עבדו"; שער הבחינה, פרק ד - "כי מדרגת הטבע מן התורה במדרגת העבד מאדוניו".; שער התשובה, פרק ו - "והוא כעבד הבורח מאדוניו, כשהוא חושב בטוב אשר גמלו, ישוב אליו לרצונו לבקש ממנו מחילה..."; שער חשבון הנפש, פרק ג' - "למלך שצוה כת אחת מעבדיו להעביר אחד משריו נהר גדול..."; שער אהבת ה' פרק ב' - "כי אהבת העבד באדוניו תהיה לאחד משלושה פנים..."
ועוד רבים. 


 

 

בית המדרש