ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שער הפרישות

ע"י: הראל אגמון

תנועת ה"רצוא ושוב" כלפי החברה: ניתוק, התבודדות וחיבור מחודש.

 

"מה פשר הדבר לא להרגיש בודד או נפחד?

מה בעולם הזה, כפי שהוא יכול להיות, פשרה של בדידות...?

”שיצורים חייבים למצוא זה את זה כדי לנחם את גופם

הרוצים לגעת ...

ביצור חבר עד אחרית;

כי בלא עדינות, אנחנו בתופת"

(המשוררת אדריאן ריץ', 2003).

 

פרישות: הִתְעַנּוּת, הִסְתַּגְּפּוּת, הִתְנַזְּרוּת.

 

שער הפרישות הינו השער התשיעי מתוך עשרת השערים ב"חובות הלבבות": לפניו שער חשבון הנפש ולאחריו שער אהבת ה', היעד הסופי והנכסף בסולם השערים של רבנו בחיי.               

רבנו בחיי (להלן: המחבר) מחלק בין שני סוגים של פרישות: א. פרישות כללית: שכל בני האדם בעולם משתמשים בה, שמטרתה היא טובת הגוף בעולם הזה. ב. פרישות מיוחדת: שרק שומרי התורה מתנהגים בה, שמטרתה היא: טובת הנשמה בעולם הבא. הפרישות המיוחדת היא למעשה הימנעות מכל נוחיות ותענוג גופני שאינו הכרחי לקיום האדם. הסיבה לחשיבות של הפרישות המיוחדת היא כדי שהאדם לא ייסחף אחר יצרו, יעזוב את התורה ויתרחק מעבודת ה'.

תנאי הפרישות המיוחדת רבים מאוד: איננו נוטר, ולא חומד, ולא מספר בגנות... עוזב מאוויו... ומתנאיה עוד: קבלת כל חובות הלבבות... הפרישות (המיוחדת) חובקת את כל תחומי החיים: בין אדם לחברו, לאלוקיו, ולעצמו.

המחבר מציין נקודה משמעותית: גם כשהאדם מוכרח לעסוק בענייני העולם הזה לצרכי פרנסה, עליו לעשות זאת רק באבריו, אבל בלבו ובמצפונו עליו להיות פרוש לגמרי מהעולם הזה, וכך אין ההתעסקות בפרנסה עומדת בסתירה עם הפרישות. כמו כן, מוסיף המחבר כי ככל שיצר האדם ותאוותיו הם חזקים יותר, כך גם פרישותו צריכה להיות חזקה וקיצונית יותר, כדי שיוכל להחזיק מעמד נגד יצרו ותאוותיו.

המחבר חותם את השער בפנייה נרגשת לקורא לעזוב את הבלי העולם הזה, לפרוש מהתענוגות והמותרות ולהקדיש את חייו לעבודת ה'.

----------------------------------------------------------------------------

"יום אחד ידעת סוף סוף / מה עליך לעשות, והתחלת, למרות

שהקולות סביבך / המשיכו לצעוק / את צעקתם הרעה...//

אבל אט אט / כשאת משאירה מאחוריך את הקולות, התחילו

הכוכבים לבעור / מבעד למצעי העננים, / וקול חדש נשמע

/ אותו זיהית לאט / כקולך שלך, / שאירח לך לחברה /

כשפסעת עמוק יותר / אל תוך העולם, / נחושה להציל את

החיים היחידים שאת יכולה להציל"

(מארי אוליבר)

 

לעזוב הכל, ופשוט להרפות. להפסיק להיאחז במציאות היומיומית, בקשיים, בתענוגות החומריים והנפשיים כאחד. בפרישות, במובן הפשוט של המילה, יש אקט של שחרור: הנוהג במידת הפרישות מותיר מאחוריו את הנורמות החברתיות, את הכבלים של העולם הזה, ונוטש; לא מביט לאחור ולא הופך לנציב מלח. משוחרר משיפוט חברתי, הוא חופשי "לברוח מן הישוב אל המדבריות והישימון וההרים הגבוהים, מקום שאין צוות ולא חברה": הפרישות המושלמת יכולה להתבצע רק בבדידות. בדידות נזירית של ממש.

 ----------------------------------------------------------------------------

נהרות של מילים נשפכו על סוגיית הנזיר- "מצווה או חטא":

רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה!

רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.

                                                                   (תענית יא, א)

 

גם הטוענים כי הנזיר-הפורש נחשב כחוטא (לפחות במידה מסוימת) מחשיבים את החטא מצד האדם כלפי עצמו או כלפי הבורא (שהעניק לו את השפע האלוקי, ולמרות השפע - הנזיר בוחר שלא "לקדש עצמו במותר לו"). נקודה מעניינת שבעיניי לא עמדו עליה דיה היא החטא של הנזיר-הפורש כלפי הסביבה, כלפי החברה.

והכת השלישית, אנשים שהלכו בדרך הגדר השפל שבפרישות, והוא שפרשו מן העולם בלבותם ובמצפונם והשתתפו עם אנשי העולם בנראה מגופיהם בישוב העולם, כחרישה וזריעה, והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא ית'. עמדו על צורת ניסיון האדם בעוה"ז ומאסרו בו וגרותו והגזרתו מעולם הרוחות אליו. ונפשותם מואסות בעולם ובהונו ונכספות לעוה"ב, מצפים אל המות והם נזהרים ממנו, הכינו צידתם לעת נסיעתם, וחשבו במה שמגיעם אל בית מרגועם קודם העתקתם. ולא לקחו מהעולם אלא פחות ממזונותם ולא הניחו ממנו מה שהוא טוב להם באחריתם, כפי יכלתם, אלא לקחו ממנו צידה ונשאוהו. והכת הזאת קרובה אל הדרך השוה הישרה התוריה יותר ממה שזכרנו קודם.

                                                                                        (פרק שלישי)

לדעת המחבר, אפילו הפורש האולטימטיבי חייב להתנתק בלבו ובמצפונו מהעיסוק בעולם הזה, ולעסוק בישוב העולם מבחינה גופנית בלבד, ולצרכים הכרחיים ("כחרישה וזריעה"). בעיניי, הבעיה הגדולה בפרישות המתוארת היא האינדיווידואליזם הקיצוני הבא כאן לידי ביטוי: אין כאן "תיקון עולם", ניסיון "לשבור את הכלים", אלא שימור המצב הקיים: "חרישה וזריעה" לצרכי הגוף, קשר הכרחי ופונקציונלי בין בני אדם (מזכיר את המודל הראשון של הבריאה ב"איש האמונה" של הרב סולובייצ'יק) והתמסרות מוחלטת לעולם שמעבר, לקב"ה. אין כאן הכרה בזולת כשהוא לעצמו, אלא כפונקציה וכאובייקט בלבד, ואולי אפילו כמועקה.

ב"שער הביטחון", בפרק ד, היחס הפונקציונלי לזולת בא לידי ביטוי ביתר עוצמה[1]:

ואמרו על אחד הפרושים שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודת האלוהים. ומה שראית שפרשנו מן הנשים והבנים, דע, כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן, כשיצטרך אחד ממנו אל דבר מדבריהם, ילך אליהם וישלים צרכו וישוב אלינו, מפני שראינו במה שיכנס עלינו מטרדת הלב, ורוב ההפסד, וגודל היגיעה והטורח בקרבתם, והמנוחה מכל זה בהרחקתם, לבחור בענייני העולם הבא ולמאוס בענייני העולם הזה.

הדברים חריפים: אפילו הבנים והנשים נחשבים כטורח ויגיעה; הם אינם מהווים חלק אימננטי ומשמעותי בחייהם של הפורשים, אלא תוספת (מעיקה?), שמדי פעם "יש צורך לטפל בה".

----------------------------------------------------------------------------

כל אדם בוגר עובר תהליך חברות (סוציאליזציה), במסגרתו הוא נדרש להיות בודד: לצאת ל"מסע הגיבור" של חייו. כולנו, בשלב כזה או אחר, נדרשים לגיבוש הזהות האישי שלנו. הפרישות (על שלל גווניה) מחייבת את האדם, במידה כזו או אחרת, להתבודד "במדבריות והישימון וההרים הגבוהים" של הנפש, ולכונן לעצמו זהות חדשה ושלמה. אבל לא כאן מסתיים תהליך ההתבגרות: לאחר הפרישות וההתבודדות, הבגרות מגיעה בשלב שבו המתבגר חוזר להוריו, אל הבית, ומצליח לכונן יחסי "אני-אתה" בוגרים, מתוך הכרה במגוון הזהויות הרחב. ד"ר ברוך כהנא ומורו פרופ' רוטנברג טוענים כי דווקא במקום של הצמצום - ניתן ליצור זהות שלמה ובוגרת. המקום שבו אתה מוכן ללכת צעד אחורה, לתת לאדם השני להיכנס לחלל שנוצר וליצור יחסי "אני-אתה" בובריאניים: "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר, אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" – האלוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי שעמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. על האדם רק להטות את האוזן: להיות מוכן "לרקוד פנים בפנים".

ובכל זאת, אנחנו צריכים גם לדעת לפרוש מדי פעם. בשטף החיים היומיומי, בלחץ החברתי הבלתי פוסק, אנחנו מתבקשים לעתים להתבודד. למצוא את המקום האותנטי והכן שלנו בכאוס, ללא שטף הפיתויים והמסכות, לדעת לנוע בריקוד, בצמצום, ב"רצוא ושוב": להיות נאמנים למקום האותנטי והבודד שלנו, אבל לזכור את קהילת ה"אני-אתה-הוא" הסולובייצ'יקאית.

----------------------------------------------------------------------------

"נפש היחיד לעולם לא תהיה שלמה אלא ביחסיה עם יחיד אחר. האדם שאין לו מערכת יחסים חסר את השלמות, כי הוא יכול להשיג שלמות רק דרך הנשמה והנשמה לא יכולה להתקיים בלי חציה האחר, שתמיד יימצא בזולת"

(יונג)

להושיט יד בחשכה ולקבל מענה. יותר מזה אנחנו לא צריכים.




[1]     תודה לאריאל דיטשר על ההפניה.


 

 

בית המדרש