ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שער אהבת השם

ע"י: שחף בן שעיה

פרדוקס האהבה: לאהוב בכל מצב ולהישאר לנצח בריחוק. האם יש סיכוי לאהבה אמתית?

הספסל האחורי – הקדמה אישית

יומני היקר שלום.

זה היום החמישי למסע לפולין. רציתי לשתף אותך במספר תחושות שעלו לי במסע. מקווה שאני לא מפריע לך, אבל נראה לי שאתה היחיד שיכול להבין אותי.
אז ככה, אתה מכיר אותי, תמיד הייתי ליצן. לי, למען האמת, זה דווקא לא כל כך הפריע, ואולי עד היום, ודווקא במסע לפולין...

 תמיד אמרו לי שאני בחור היפראקטיבי וקצת מעצבן, ותאמין לי שאת זה גם אני יודע (ואפילו בלי כל האישורים הרפואיים), אבל מפה ועד מה שקרה היום...
כן, אני יודע שעיצבנתי קצת (הרבה) את המורים וההורים ואפילו את החברים, אבל אף פעם זה לא היה כזה נורא. מה כבר עשיתי, ואפילו לא התכוונתי, זה היה הכי קשה...

אני אספר לך מה קרה ולמה אני כזה נסער, בתקווה שאולי אתה קצת תבין אותי.

אז זה קרה היום. במהלך המסע לפולין תמיד ישבתי מאחורה באוטובוס, שם זרקו אותנו, ה"בעייתים". דני הביא מהבית ערימה של בדיחות שחורות שאף אחד לא הכיר, אמא של ראובן ארזה לו ערמות חטיפים, וככה העברנו את הנסיעות - ערימות של חטיפים וכמויות של צחוקים. נו, אל תהיה כבד... איך אומרים, בלי קצת צחוקים אי אפשר להעביר את המסע הזה. כך זה היה גם כל יום, עד היום הזה, בביקור במידאנק.

 "חבר'ה, לרדת מהאוטובוס", הרב הכריז. שלג כבד בחוץ, אני כבר הייתי רגיל, שמתי איזה שמונים שכבות ויצאתי. המדריך מזרז אותנו: "עוד מעט חושך וכבר אסור להסתובב בחוץ." התחלנו ללכת, עוד רגע במחנה, הנוף נראה די מוכר מאתמול, והמדריך נשמע בדיוק אותו דבר, אפילו הספקתי לשמוע את "גם כי אלך" מתנגן בפעם האלף באוזן. נשמע די רגיל? לפחות כך חשבתי, עד הכניסה למחנה.
זה היה בלב תאי הגזים. זוכר שסיפרתי לך אתמול בוורשה שבפולין יש רק מצבות על גבי מצבות, שהן רמז לאסון ולחיים שהיו פה? אז זהו שטעיתי, היום במידאנק היה אפשר לראות הכל ובצורה הזוועתית ביותר, ובמיוחד בתאי הגזים. ישבתי עם עצמי בפינה, למדריך כבר הפסקתי להקשיב מזמן, כולם תפסו פינה לעצמם לחשוב, ישבתי וחשבתי. במידאנק הכל כל כך ממשי, אי אפשר להתנתק מזה, זה הפיל אותי, כאילו כל העטיפות שעטפתי  את עצמי (מלבד כמויות הסווצ'רים) כל המסע (ואני עוד אוסיף כל החיים) נפלו בן רגע. חומות של כאב ושל עצב על גורלם של אלו שאינם ועל גורלנו שלנו כאן בארץ כעם יהודי. אבל לצערי, לא על זה אני רוצה לדבר איתך, דווקא על החזרה לאוטובוס, ושוב לספסל האחורי. איך אפשר לצחוק אחרי דברים כאלה? שאלתי את עצמי, עכשיו אני אוסף את עצמי ושותק, מתייחד עם הנפטרים בעצמי. די לעשות צחוק מכל דבר, היית ליצן כל החיים, זה הזמן שלי אולי לתפוס שינוי. למראות שראיתי צריכה להיות משמעות לחיים שלי, כמו שהרב אמר: החכמה במסע היא איך לקחת את הדברים ליום שאחרי המסע. אני לא רוצה לפספס את זה, אך כנראה שזה היה פשוט מעבר חד מדי... ברגע שנכנסתי לאוטובוס השתחררה הבדיחה הראשונה, לא יכולתי לא לצחוק, ובן רגע עוד בדיחה ועוד בדיחה, ולאט לאט אני איתם. הם גברו עליי, לא הפסקתי לצחוק. בן רגע חזרתי להיות כשהייתי. אך הדבר הגרוע ביותר הוא אותה תחושת פספוס שאני מרגיש עכשיו. האם אין לנו תקנה, האם אני לא מסוגל להכיל את הדברים שראיתי וספגתי שם בעולם ובחיי היומיום שלי? את זה אני כבר לא יודע... ואתה?

 

כבר עברו כמה שנים טובות מאז המסע האישי שלי לפולין, ואלה מספר תחושות שעלו לי באותם הימים, שעדיין נוכחות בחיי עד ימים אלו. מתחושות אלו עולה לטעמי נקודה מהותית וחשובה כלפי העמידה הדתית והמוסרית שלנו נוכח זיכרון השואה.
אך לפני הסיפור האישי שלי, אני רוצה לחזור אחורה, לסיפור שכל כך מוכר לנו, שיעזור לחדד את הדברים שהרגשתי. סיפורם של ניצולים, ניצולי המחנות והפוגרומים, בין אלה שאיתנו ובין שאינם, שהרגישו ומרגישים עד היום את אותן התחושות שניסיתי לתאר, אך ביתר שאת. ואולי הם מרגישים את התחושות שעולות מאי יכולתם לספר את מה שעברו לדורות הקמים כאן בארץ.

אז הסיפור הזה די מוכר לנו, עוד מהבגרות בהיסטוריה, שם למדנו על המורכבות שליוותה את הניצולים עם חזרתם לארץ בעומדם לפני דור התחייה הלאומית. דור התחייה לא הצליח להכיל אותם, הוא חשב שאותם יהודים שהגיעו לארץ מהגולה הם פחדנים, יהודים שהלכו כצאן לטבח מפני האויב הנאצי, הם לא יכלו להכיל אותם ואפילו לפנות אליהם, מפני שהיהדות הרעננה שצמחה בארץ הייתה שונה כל כך מהיהדות האנוסה שצמחה בצל השכול והכאב.

בפנקסים שנמצאו בתקופת קום המדינה, כפי ששמעתי מסיפורים כהכנה למסע לפולין, נמצאו כתבים של יהודים רבים שמספרים על האירועים שעברו עליהם עם השיבה לארץ, ועל הניכור הגדול שחשו לעם היושב בציון (מובן שהדבר אינו גורף, אך הוא נועד לבטא הלך רוח אופייני באותה התקופה)."לא מבינים אותנו", הם טענו, ואולי הם טענו שלא יבינו אותם לעולם. הרי אם בגרמניה הנאורה לא הצליחו להכיל אותנו, וכך גם בארץ שחיכינו כל כך לראותה, אולי אין טעם לנסות, יש להכריע את אותה ההכרעה המצמררת שהכרענו בשואה: מבטחנו רק באלוקי, אין לדעת מה יעלה מוחו הקודח של האדם בפעם הבאה.
כך בסיפורי שלי וכך בסיפורם, נוצר פער ענק בין האידאל הגדול של תיקון עולם במלכות שדי, של התקוות של הניצולים לעולם שפוי וסובלני יותר, לבין העולם שנשאר חיצוני וספקני כל כך.

 
הנקודה שביטאתי, וכמו שראינו העסיקה רבים מן הניצולים, הטרידה גם את מנוחתו של הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, ניצול שואה בפני עצמו, במאמרו "לולא תורתך שעשועיי"[1].הרב עמיטל מספר במאמרו על הנצחת שואה כאן בארץ. במהלך המאמר הוא מציג מספר דרכים שבהן מחנכים ורבנים רבים מתמודדים עם זכרונה של השואה, נוכח דור פוסט-שואתי. הוא מדבר על תחושות עמוקות שחרוטות בנפשו ובדור שעבר את השואה כלפי אותם פתרונות, שמזכירות את התחושות שהוזכרו לעיל:

לפני שנים ספורות נשאלה שאלה במהלך סימפוזיון: "האם עדיין אפשר לומר 'ראשית צמיחת גאולתנו' (על מדינת ישראל) לאחר שמסרו ארבע ערים לפלשתינאים במסגרת הסכם אוסלו?" קם רב ממנהיגי הציונות הדתית ואמר: "קל וחומר – אם לפני שבעים שנה הרב קוק קורא באיגרותיו למדינת ישראל 'ראשית צמיחת גאולתנו' – אז כל שכן עכשיו". ואני בשאלתי: כל שכן?! הלא בינתיים העולם חרב! הנורא מכל קרה!

זו גם דרך של התעלמות מן השואה, הנובעת מחוסר יכולת אנושית להתמודד עם תופעת השואה.
נאמרו בשעתם דברים חמורים ביותר ביחס לשואה: יש שטענו שהשואה היא מכשיר, מעין מחיר שעם ישראל היה צריך לשלם כדי שתקום מדינת ישראל. יש שטענו שמדינת ישראל היא פיצוי לחורבן השואה. טענו גם שזו היתה הדרך היחידה, שגרמה ליהודים, או למעשה אילצה אותם, לעלות לארץ ישראל. כל אלו הם דברים חמורים ביותר שקשה לשמוע אותם.

הגמרא אומרת "קושטא קאי – שיקרא לא קאי". טיעון שִקרי לא יחזיק מעמד. לכן טיעונים מסוג זה חמורים פחות בעיני. אבל ראיה היסטורית ודתית המעלימה את השואה, מדחיקה אותה ומסלקת אותה מן התודעה חמורה פי כמה.

לא ניתן להתמודד עם המראות בהינף ידו של רב או מאמר, אומר הרב עמיטל, זאת הדחקה נפשית  של דור שלא חווה את המראות ומנסה לכמת לעצמו תשובות בכדי שיוכל להמשיך בדרכו שלו בארץ. אלו תשובות חיצוניות ולא אמתיות, הן כלפי החורבן העצום שחוו בני דורו בשואה והן כלפי עבודת ה' שצריכה להיבנות על גבי החורבן הנורא. צריך לסגל פתרונות אמוניים אחרים שיהיו קוהרנטים ואמתיים כלפי הקושי העמוק שניצב בפני עובד ה', ובשפתו של הרב: "עבודת ה' חייבת להיות בנויה על אמת, לא על כזב וחנופה". זה קריטי כלפי האמונה הדתית של כל אחד מאיתנו, אחרת נעמוד במצב אמתי של דור של מכחישי שואה, שהקריאה האלוקית העמוקה שהדהדה בשואה נהייתה כצפצוף הזרזיר בעיניהם .

הרב עמיטל מציע פתרון אחר, תשובה אמונית חדשה, שאותה ארצה לראות כתשובה עמוקה שהשאלות ממנה רבות אף יותר, תשובה שנשארת רלוונטית עד דורנו שלנו, כפי שניסיתי לתאר לעיל, תשובה שלטעמי נשארת משמעותית בעולמם של מאמינים שייסורים ושכול הם מנת חלקם, תשובה שעומדת נוכח שתיקת האל ולא מאבדת את משמעותה.

 את התשובה הזאת מצאתי בעומק כתביו של רבנו בחיי ובספרים אחרים, וכן בדבריו הנפלאים של הרב עמיטל, ועליה ארצה לדבר במאמרי שלי.

 

החזרה לעץ החיים – האידיאל – קריאה ראשונה ברבנו בחיי

שער אהבת ה' הוא שיאו של ספר חובות הלבבות. בדומה ל"מסילת ישרים" שנכתב הרבה אחריו, גם רבנו בחיי בונה את ספרו מדרגה אחר מדרגה, ובפסגת הסולם הוא מציב במפורש את מידת אהבת ה'.

במהלך הלימוד בחבורה ב"חובות הלבבות" דיברנו הרבה על מידת הרלוונטיות של כתביו של רבנו בחיי, אשר טומנים בחובם ויתור משמעותי על החיים היהודיים כפי שאנו מכירים אותם היום. בשביל לנסות להבין את הנקודה שמעוררת אותי כל כך, ונראה לי שאת כולנו, אחזור אחורה ואבאר קודם כל מהי הנקודה המהותית שממנה, לטעמי, יוצא רבנו בחיי למסעו בספרו חובות הלבבות.
תחילה אציג מודל ראשוני להבנת דברי רבנו בחיי, מודל שמציג את דבריו במלוא משמעותם ובצורתם האידיאלית, אלא שלטעמי, בניסיון להגיע אליו, הוא  מפספס את המורכבות והפרדוקסליות שטמונים בדבריו.

 
לפי דרך זו, על פי מודל שמוכר לנו מעולמם של חסידים, האדם נברא מנפש אלוקית ומגוף בהמי. הנפש האלוקית, אשר התלבשה בגוף הבהמי בעולם הזה, נצטרכה לרדת מעולמה שלה השרוי באלוקי אל עולם מסואב ומלא שקר, בכדי לנסותה אם תשוב אל האלוקים אם לאו. וכפי שמתבטא רבנו בחיי:

והוא שהנפש עצם פשוט רוחני, נוטה אל הדומה לה מהאישים הרוחניים, ומתרחקת בטבעה מאשר הוא כנגדה מן הגופות העבות.

(פרק א)

עודמוסיף רבנו בחיי שהניסיון גדול. בעולם כזה, הגוף אינו נייטרלי, יש לו רצונות ויצרים, ועל האדם לעשות עבודה סיזיפית במטרה להיגאל ממנו:

וכאשר קשרה הבורא יתברך בגוף הזה העב והעכור, רב הקדרות, אשר רצה לנסותה בו בהנהגתה אותו, העיר אותה לחוס עליו ולמשוך התועלות אליו, בעבור השיתוף והחברה אשר נטבעה ביניהם מתחילת הגידול...

ולכן,רק בעזרת השכל יוכל לחלץ האדם את עצמו מגופו אל האלוקי. השכל נותן מדד לאדם על עצמו פנימה, הוא מכמת, מעבד ומבאר את התוך של האדם, ונותן לו נקודת מבט פנימית על עצמו[2]:

וכאשר יבקע לה אור השכל, ויגלה לה גנות מה שנטתה אליו באהבתה, ונמשכה עדיו ברעיוניה עם התעלמותה מאשר בו הצלתה בשני המעונים, תשוב מזה ותניח כל ענייניה אל הבורא החונן, ותטה במחשבתה לבקש אופני הצלתה מעוצם מה שנוקשה בו וגודל מה שנוסתה בו.

ואזכשישוב האדם אל האלוקי ויבין את קטנותו בהליכתו שולל אחר גופו, יפרוש מן העולם וישוב אל מקום מנוחת נפשו באהבת האלוקים:

ואז תפרוש מן העולם ומכל תענוגיו, ותבזה הגופות וכל תאוותם. וסמוך לזה יפקחו עיניה ויזכו רואותיה מענן הסכלות באלוהים ובתורתו, ותכיר האמת מן השקר, וייגלו לה פני אמיתת בוראה ומנהיגה.


וכאשר תבין גודל יכולתו ועוצם גדולתו, תכרע ותשתחווה לו ביראה ופחד ואימה מעצמתו וגדולתו, ולא תסור מזה עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה וישקיט פחדה ומוראה. ואז תשוקה כוס האהבה באלוהים, ותתבודד בו לייחד לבבה לו, ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו.

זו אהבה שאינה תלויה בדבר. כשהאדם כבר שרוי באלוקי, אין הוא נצרך למאבקים, אין הוא נצרך לסגת אל האלוקי, הוא כבר שם, נוכח במלוא הוויתו, בלי שום חציצה וסיג.  במציאות כזאת, אומר רבנו בחיי, יכול להגיע האדם לתודעה נפשית עמוקה, של הכרת ה' העליונה בכל מצב. כשהאדם כבר אינו מושפע מגופו ומעיסוק בענייני העולם, וכל עיסוקו באלוקי, הוא אינו נצרך לדבר. העולם יכול להתהפך כל עוד תודעתו מצויה באלוקי:

ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בו רצונו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ושבחו והודאתו ותהילתו, מאהבה בו ומכסוף לרצונו יתברך. ואם ייטיב לה - תודה, ואם יענה - תסבול, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו וכוסף לרצונו ובטחון עליו.  כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר: אלהי, הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ובעוזך וגודלך נשבעתי, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה ושמחה בך. דומה למה שאמר (איוב ג) הן יקטלני לו אייחל.

האם טוב לו – אינני יודע, אבל לבטח, וכפי שביטא רבנו בחיי, האדם האוהב נמצא במציאות שבה זה כבר לא מפריע לו, מושגי הטוב והרע הם מושגים שרק הפריעו לו בדרכו אל האלוקי. הטוב המוחלט, לשיטת רבנו בחיי (על פי הבנתי), הוא האמת האלוקית שמכילה בתוכה אף את הסתירות שבמציאות. לאדם השרוי בקטנות זה עלול להפריע, כיוון שהוא חי במציאות שבה שאלת האהבה נמדדת על פי שייכות אנושית סוביקטייבית לדבר, כמשל ה"שניצל" המפורסם – האדם אוהב את השניצל לא מפני שהוא אוהב את השניצל עצמו אלה מפני שהוא אוהב את טעמו. בחסידות ובקבלה השוו מצב זה לחזרה לעץ החיים[3], המצב שלפני החטא, שם אין דבר חוצץ בין האלוקי לאנושי, שם בטל הפער בין אנושי לאלוקי. הסתירה במציאות נוצרה מהחטא, וליתר דיוק מהאדם המועד לפורענות.
 האמירה שעומדת ביסודו של הספר, לטעמי, טומנת בחובה את אמירתו של הקב"ה לאחר החטא הקדמון, כאשר אלוקים נמצא על סף ייאוש מוחלט מהעולם, באומרו: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום; וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו".רבנו בחיי קורא כנראה את התורה כספר הייאוש הגדול מן האדם, הקב"ה ברא עולם שבו האמת שלו אמורה לצאת לפועל בצורה זורמת, החטא של האדם גרם לעולם לצאת בצורה עקומה. המאבק בין הטוב לרע איננו הדרך להתמודד עם העולם, הטוב והרע הם נקודת המבט של האדם (הסובייקט) לאחר החטא. בשביל לחזור אל האלוקי, אל החיים, צריך להתנתק מההבחנות ומהסתירות הקיימות במציאות, לחזור לנקודת מבט אוביקטייבית "שכלית", וכך לשוב למצב ההרמוני של עץ החיים. וכפי שביטא זאת רבנו בחיי:

וכאשר יתקן כל זה, ויחבר אליו הפרישות מתענוגי העולם ותאוותיו, ויבין גדולת הבורא ועצמותו ואמיתותו ורוממותו, וישכיל קטנות ערך נפשו וזעירותו וזולתו, ואחר כך יכיר רוב טוב

הבורא עליו וגודל חסדו עמו - אז תהיה האהבה באלוהים מן המאמין סמוכה לזה בלב שלם, ואמתות זוך נפשו והיכספו לו בהשתדלות וחריצות וזריזות."

(פרק ג)

כאשר האדם יתנתק מן האנושי ומן העולם, ויבין בעומק נפשו את מציאות ה' יתברך, כלומר יתחבר לנקודת הפנים של החיים שבה אין סתירות, אז הוא ימצא את אהבת ה', אהבה שתוביל אותו להתכללות באלוקי, אהבה של לב שלם.


בדבריו של האדמו"ר הזקן בספר ה"תניא", בפרק הפותח את הספר, עומד מודל דומה לדבריו של רבנו בחיי, שלעניות דעתי יועיל לנו לבירור מחודד של הדברים.
לפני שהאדמו"ר הזקן יוצא למסעו בספר התניא אחר דרכו של הבינוני, הוא מנסה לתאר את עולמו של הצדיק, עולם שיונק ממקומות ומחוזות אחרים.
לשם כך מזכיר האדמו"ר הזקן את הפסוק בתהלים "ולבי חלל בקרבי",ומשתמש בו כמשל על עבודתו של הצדיק: 

צדיקים יצר טוב שופטן שנאמר "ולבי חלל בקרבי", שאין לו יצה"ר כי הרגו בתענית.

לדעת האדמו"ר הזקן, ייתכן מצב של עבודת ה' שבו לא יהיה פער בין האנושי לאלוקי. אם טענתי לעיל שרוב העולם יונק את מציאותו מהחטא הקדמון ומעץ הדעת טוב ורע, הרי הצדיקים פועלים ממרחב אחר, מרובד אחר של המציאות. ממקום שבו החטא פסק מלשלוט, האדם יכול להתעלות לאלוקי ולהתבשם מאהבתו בטבעיות ובכל זמן אשר ירצה. זהו מצבם של הצדיקים, חלל נקי ופנוי לאהבתו יתברך, ממש כמציאות עץ החיים – שבה האדם אינו נצרך להיאבק עם גופו ותאוותיו, שבה האדם אינו נצרך לתובנה שכלית בשביל להבין את האלוקי, הוא שם, כפשוטו, נוכח במלוא הוויתו.

אולם לעניות דעתי, דווקא משום כך האדמו"ר הזקן לא טבע את דרכם של הצדיקים כדרך לרבים; הוא הבין שמדובר בכישרון, בטביעות עין ששייכת רק לצדיקים, ששמורה רק לל"ו שבדור ולא לרוב העם. לכן הוא יצא למסע, שינה את הנחות היסוד על עצמו – כנראה דרך הלבטים ששמע מחסידיו, וטבע דרך חדשה בעולם החסידי: דרכם של הבינונים. דרך שיונקת מהארץ אך עיניה למרום, שבה המורכבות האנושית – היונקת מעץ הדעת טוב ורע – גורמת לאי יכולתם של המאמינים לעלות ולהתעלות לאלוקי ככל אשר ירצו, ודורשת מהצדיק להשתנות ולהציע למאמיניו דרך אמונית חדשה ומורכבת. בדרך זו אני מאמין שהלך רבנו בחיי, ממש כמו שאמרתי לעיל, כדרך שכלית קשה ונוקבת; אלא שבשונה מהדרך שהצגתי, בדרך זו כנראה לא ניתן להגיע אף פעם להרמוניה (היינו לעץ החיים). זאת החלטה שטומנת בחובה הפסדים גדולים (שנדבר על השלכותיהם), אך כמו שטען הרב עמיטל, זאת הדרך האמונית היחידה שלא ייתכנו בה כזב וחנופה.

עץ הדעת טוב ורע – אהבה מתוך יראה – קריאה שנייה ברבנו בחיי:

רבנו בחיי איינו מיסטיקן. מבחינת רבנו בחיי, הדרך האנושית להגיע לאהבת ה' היא אך רק דרך העבודה השכלית (חב"ד). תפקיד השכל באדם הוא להבחין ולברר, לאמת ולכמת, לאדם ביכולותיו האנושיות אין יכולת להגיע להרמוניה זורמת (עץ החיים) לבדו, הוא זקוק למקור חיצוני, להבחנה אלוקית אובקטייבית שאותה יעשה על ידי השכל.

השכל, תכונתו היא הפירוד, ההבחנה בין הטוב לבין הרע, האדם בהכרתו הזורמת-חוויתית כבול להכרתו החיצונית, והשכל מחלץ את האדם, מפריד ומנתק, משיב את האדם אל האלוקי.

 אך חשוב להבין, כמו שטענתי לעיל, שאין זה חיבור שלם, אני רוצה לקרוא לו "חיבור בדיעבדי". האהבה האמתית – כלומר הגאולה השלמה והחזרה לעץ החיים – היא החיבור השלם וההרמוני בין האדם לאלוקיו. האהבה האמתית היא גילוי האלוקים במקום שבו אין פער בינו ובין המציאות, זה חיבור שמתגלה דווקא ורק אצל הצדיקים (המיסטיקנים). אצל רבנו בחיי איש השכל, אהבת ה' אינה יכולה להתגלות במילואה כל עוד היא כבולה לעולם, האדם אינו יכול "להזדכות" על גופו ולהעלות לאלוקי כרצונו, הוא צריך להכיר במגבלותיו ולפעול דרכיהם. דוגמה יפה לכך ניתן למצוא בדבריו:

והחזק שבדברים שתיעזר בהם על המדרגה הזאת העליונה, הוא המורא הגדול מאלוהים, והאימה ממנו, והפחד ממצוותיו... והבטחתו לך, והקרבתו אותך... ולא תוכל עם כל זה לעמוד מנטות אליו בלבך ובמצפונך בבר לבב ובאמונה שלמה... ותתלה נפשך באהבתו, ותבטח על חמלתו וגודל חנותיו ורחמיו, ולא תשתף בעת ההיא עם אהבתו אהבת זולתו, ולא ישקיף עליך שאתה ירא עם יראתך ממנו בלתו, ולא תפקדהו מרעיוניך, ולא יסור מנגד עיניך, ויהיה צוותך בבדידות, וישב עמך במדברות, ויהיה מקום מלא בני אדם בעיניך כלא מלא, והריק מהם כלא ריק....

(פרק ג)

על פי רבנו בחיי, גם אם האדם חושב שהוא הגיע אל מנוחתו ונחלתו באלוקי לאחר שעבר את כל שלבי היראה, אין זה זמנו לעצור; הוא צריך להמשיך בעבודה מתמדת של פעולת היראה. אהבת ה' אינה  זרימה הרמונית אלא דווקא הנכונות לשמר את הפער בין האדם לה' בכל מצב, כפעולת היראה.
לטעמי, רבנו בחיי חושש מהעפלה של האדם אל ה'. הוא מבין שקיים פער מהותי בין האדם לאלוקיו, מצד יצרו האנושי המועד לפורענות של האדם ומצד אופן ההסתכלות האנושי המצומצם שאינו מסוגל לקרוא את רצון ה', אך מאידך הוא גם מבין שלאדם יש כנראה תפקיד בעולם, וכוח הבחירה הנטוע בו נועד ליצור זיקה כלשהי לאלוקי. בכדי ליישב זאת, הוא בונה מודל חדש למושג האהבה, מודל שמציב בתוכו את הסתירה העמוקה בין הרצון האנושי לגאולה ולקרבת ה' ובין הרדידות האנושית והקטנות שלה כלפי האלוקות כשלעצמה. מודל שנובע מתפיסה תשתיתית בדבר היכולת האנושית לגעת וליצור זיקה עם האלוקי, מודל שכיניתי "פרדוקס האהבה".

 
פרדוקס האהבה – אהבה בעולמנו הדתי אל מול רבנו בחיי.

מהי "אהבה" בעולמנו הדתי? קצת יומרני לשאול שאלה זו, בפרט לאחר שנשאלה בפיהם של הוגי דעות רבים כל כך במשך הדורות.
אך כפי שראינו לעיל, יש מספר תשובות לשאלה זו, ובמהלך פרק זה הייתי רוצה להתמקד בתשובה אחרת – תשובה שעולה מעולמי שלי ומהמקומות והנקודות בחיי שבהם נפגשתי עם האהבה. דרך תשובה זו אנסה לחזור לנקודת המוצא של הדיון, ולהבין מהי אותה הנקודה שמטלטלת אותי, ואני מאמין שאף אתכם, במפגש עם תורתו של רבנו בחיי. ברצוני לדבר על העולם שלנו, כמו שאני מתאר אותו, ואם אחזור לקריאה הראשונה ברבנו בחיי – העולם כפי שהייתי רוצה לתאר. האידיאל.
חשוב להבהיר שאינני מדבר על דרך, אלא קודם כל על נקודות בחיים. על מפגש שאני מאמין שכולנו חווינו בעבודת ה', מפגש שיש בו רוך, חום ואהבה, פשיטות ותמימות, שפיות של עולם שלא נכנע לתכתיבים החיצוניים שלו, עולם שנובע קודם כל מאמונה בגאולה.

אנסה להתחיל ממשל שלקוח מעולמנו שלנו בכדי להסביר את דבריי: מהי אהבה? איש ואישה, שתי מציאויות שונות שהתחברו לבית אחד. שניהם, כל אחד עם מטעניו שלו, מוכנים לפרוק את מטעניהם ולהעמיס את תקוותיהם האחד בשני. אך השאלה הגדולה ביותר היא – למה? למה שאדם יעשה דבר כזה, מה מניע את החיפוש אחר הנגיעה האנושית באחר ובשונה? אני רוצה להניח, וכך אני מרגיש שעולה מעולמי האישי, שבכדי ליצור יצירה אמתית לא ניתן לעשות זאת לבד, יש כוחות המצויים בעולם שאינם באים לידי ביטוי כל עוד אדם נשאר באחרות הסוביקטייבית שלו. החיפוש וההליכה אחר האחר, התהייה, ההיפתחות לשונה, הם שיכולים לפתוח את האדם אל הרפתקה שלטעמי יכולה להצמיח אור גדול ועמוק יותר. אור שלדעתי נובע מהאחדות שמצויה באינסוף האלוקי, שמצליח לגעת בשני אנשים וליצור ביניהם הרמוניה. כך אהבת ה', מאור האינסוף האלוקי, קוראת לאדם להיפתח, לוותר, לתת, להאמין בעצמו. כל אחד מהצדדים והוויתור שלו: האלוקי – בצמצום מידת הדין והכלת הרחמים על העולם האנושי-בחירי, והאדם – בזינוק שלו אל האלוקי, ובהיפתחות אל שפה פנימית ועמוקה, בהתעלות אל חוקים ומצוות אלוקיים, שדורשים מן האדם נסיגה והיפתחות להנהגה אלוקית חיצונית לעולמו הבחירי.

כך אהבתי אל ה'. האמונה הדתית שלי נובעת קודם כל מהאמונה באהבת ה' אלינו, ה' אוהב אותנו וכנראה יאהב אותנו עד יומנו האחרון כאן בארץ. מעצם חיינו והשפע האלוקי שמורעף עלינו יום אחרי יום, ויותר מזה בתורה הקדושה השופעת עלינו, ובנקודות האור שקרוצות בחייו של כל מאמין, בשבת וברגעים של שאט נפש וגאולה. את העובדה שהוא מאמין בנו אני מבין ומסוגל לתרגם לאמונה ולאהבה, אך לדעתי הנקודה העיקרית שאנחנו נעצרים בה, ואולי בעקבות כך איננו מסוגלים להגיע לאהבה אמתית, ויותר מזה – להרמוניה עם העולם בתור עובדי ה', נובעת מחוסר היכולת שלנו להביא את עצמנו אל ה', להיות חלק מהסיפור, לאהוב את ה' גם בתוכנו – להגיע לאחדות אמתית ולא רק להבין שכלית שהוא אוהב אותנו.
אנסה להסביר, ואולי כך אתחבר להבחנה הבסיסית שעולה מספר חובות הלבבות. רבנו בחיי מתאר את האדם כיצור קרוץ חומר, שבקטנותו האנושית אינו יכול להגיע אל האלוקי, הבחנה שניסיתי לתאר בנקודת הייאוש של ה' מהעולם: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום". מנקודת מוצא זו, רבנו בחיי מבין שמקומו של האדם אינו באלוקי, ואולי להפך – מהפרספקטיבה הזאת העבודה הדתית אינה יכולה ולא תוכל להגיע אף פעם עד הסוף, היינו לגאולה. האדם יישאר במקומו אם ירצה ואם לא, הוא עתיד למעוד במוקדם או במאוחר, ולכן עדיף לנטרל אותו צעד לפני החטא.
בנקודה זאת, לדעתי, מצויה נקודת המחלוקת או אי-ההבנה ביני ובין רבנו בחיי. רבנו בחיי מדבר מהשכל, הוא מבין את יצר האדם ומודע למקומו החיצוני, וכאן לדעתי הוא מכריע שבשביל לגאול את האדם צריך גורם חיצוני שיסייע בידו – היינו חוק אלוקי מוחלט שיצליח לשמור על האדם גם כאשר יחווה ירידה. וכמו שאמר הרב שג"ר: האדם מסוגל לאלף את עצמו אך לא להשתנות באופן פנימי[4]. לכן, על פי מודל רבנו בחיי, רק "כאשר תבין גדל יכלתו ועצם גדלתו, תכרע ותשתחוה לו ביראה ובפחד ואימה מעצמתו וגדלתו... אז תשוקה כוס האהבה באלוקים.." רק כאשר האדם יעמוד על הפער בינו לבין ה', יוכל האדם להגיע לאהבת ה' – כי אז יוכל להבין אותו[5]. זאת אהבה שמנכיחה בצורה עמוקה את הפער בינינו ובין ה', ובכך היא מעמיקה את האהבה לאלוקות כשלעצמה (האובייקטיבי) ואת הירידה שהייתה צריכה לרדת בשביל להעניק לנו חיות ושפע; אך מאידך היא גוזלת מאיתנו את האחדות והקרבה הנחוצות לאהבה, אנחנו רוצים להרגיש שייכים אל ה' בחיינו וברגשותינו (הסובייקטיביים) פנימה. מודל זה קורע מאיתנו כל צורה של שייכות אנושית לדבר, ובכך מעלה בפנינו את התהייה – האם כך זה חייב להיות, ואולי יותר מזה – האם זה אלוקים שאנחנו רוצים לאהוב?


במהלך כתיבת המאמר נחשפתי לשירו של אלתרמן, "זמר שלוש התשובות", שמעלה יותר מכל את התהייה האם אהבת ה' נוסח רבנו בחיי דומה לאהבה של אישה נבגדת – אהבה אהבה שתלויה ביכולת ההכלה האינסופית של אישה לבעלה, אף כי בעלה, כנראה, כבר לא רוצה בה יותר. אצטט חלקים מהשיר בשביל להדהד את הדברים:

...אז אמר: "מה יהיה אם אבגוד 
ואותך אעזוב מיותרת 
בלילות ארוכים לחכות 
עד שובי מזרועות האחרת?" 
"אם צריך לחכות אחכה" 
כך אמרה ופניה באור. 
"אם צריך לא לבכות לא אבכה 
העיקר שאדע כי תחזור 
כל אשר תבקש ותשאל 
אעשה ואוסיף לשמוח 
יהיה טוב אהובי יהיה קל 
לעולם לא יחסר לי כח" 

אז אמר: "מה יהיה אם אגיד 
כי עליך לקום וללכת 
ולשכוח אותי ושנית 
לא לשוב כי לרחוב את מושלכת,
היא רק רגע שתקה ותחייך 
אז דברה ופניה ככפור 
"אם תאמר לי ללכת, אלך, 
אם תאמר לא לחזור, לא אחזור". 

אך דבר רק אחד אל תשאל 
אל תאמר לי אותך לשכוח 
כי את זאת אהובי לא אוכל
בשביל זה לא יהיה לי כח.

התלבטתי רבות אם לצטט את הדברים הללו במאמר, אך לטעמי הם עוזרים להדהד את הדברים של רבנו בחיי בצורה נכוחה. אם האהבה נשארת תמיד חיצונית לאדם, והאדם אינו יכול, מקטנותו האנושית, להגיד ולהביע שום דבר על מושא אהבתו חוץ מעצם הידיעה שיש לו אהוב – אפשר להגיע לניתוק, לתחושת תלות מוחלטת, שמובילה לטעמי לשיגעון ולאובססיה של אישה נבגדת שאיבדה את אמונה בעצמה, שהתייאשה מאהבה אמתית, בשביל בעל שכנראה כבר עזב אותה.

מודל העקדה – אף כי מיצר ומימר לי – דודי הוא

אמנם, ברצוני להעמיק יותר את דבריי, על דרך פרשת העקדה. 
אחזור מעט אחורנית: אם טענתי במהלך המאמר שלאנושי ולאלוקות אין שום שייכות, ולכן על האדם לפנות אל האלוקי רק דרך השכל, אני חושב שהתנועה של רבנו בחיי רדיקלית יותר, ושמצוי בה, מפרספקטיבה רחבה יותר, אותו הקונפליקט שניסיתי להציג במאמר.

רבנו בחיי היה בשבילי כרוח זרה בתוך פרץ הרגשות כלפי ה' שהרגשתי שמתחולל בלבי. בניסיון שלו לכבות את הרגש האנושי שהרגשתי שקיים בתוכי, חשתי שטמון שקר עמוק שהעיד על עצמו, כנראה, בחוסר האמפתיה והשייכות שהרגשתי לתורתו, וכך גם רבים אחרים.

ולכן ארצה להציע דרך אחרת שלדעתי מצויה בתורתו, ולטעמי מכילה בתוכה את הפרדוקס שהרגשתי שקיים בתוכי אל מול האמת האלוקית הניצחת ששוללת כל אמפתיה ורגש אנושי.  בשביל להסביר זאת, ארצה להתחיל דווקא מסיפור חסידי מפורסם, שדומה לקריאה הראשונה שהצגתי בתורת ר' בחיי, ולדעתי יתאר בצורה הטובה ביותר איזו נקודה לטעמי רבנו בחיי מנסה לשלול בדבריו:

וסיפר מרבו הקדוש הר"ר שמעלקע מנ"ש (מניקלשבורג) עם אחיו הקדוש (רבי פנחס) בעל ההפלאה זי"ע, ששאלו להמגיד הקדוש ממעזריטש זי"ע איך אפשר לקיים דברי חז"ל חיייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולקבלנו בשמחה, והשיב להם המגיד הקדוש שילכו לבית המדרש שם, לבהמד"ש וספרו להר"ר זושא שהמגיד אמר להם לשאול אותו.

פתח פיו הקדוש בדרך צחוק ואמר להם תמוה לי שציווה לכם לשאול אותי הכי שייך לשאול זה לאדם אשר לא היה לו רע מעולם, אפילו רגע אחד, כי מיום הולדתי יש לי כל טוב. שאלה זאת אתם צריכים לשאול לאיש אשר היה לו חלילה רע. והם ידעו היטב כנודע אשר הרבי ר' זושא היה עני ומדוכא גדול רח"ל כל ימיו, ומחמת זאת הבינו שהמקבל באהבה אינו מרגיש שום רע...

("נפלאות הרבי", עמוד ד)

על פי ר' זושא, אין בכלל פער בין האדם האנושי לאלוקי. כאשר האדם מגיע למצב של שלמות נפשית –  הוא יכול להגיע לתודעה נפשית שאף אם רע לאדם, זה לא יעניין אותו; כף הזכות וההתעלות הרוחנית שהוא מצוי בה מונעות ממנו כל רגש של יחסיות לרגשות הסובייקטיביים שהוא מצוי בהם.

אך כמו שכבר ראינו, רבנו בחיי טוען אחרת. רבנו בחיי מודע ליחסיות האנושית ועל כן לדעתי הוא גם אינו מבטל אותה. הוא עובד מהשכל  ומכריע, מתוך האמת האלוקית שמכילה אף את הרגשות האנושיים, שעל האדם לעקוד את עצמו ואת רגשותיו לצו האלוקי.

כך מתואר בצורה יפה בפסקה שציטטתי לעיל: "ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיוניה זולתו, ולא יעלה במחשבתה בלעדיו, ולא תשלח אבר מאברי גופה אלא במה שתמשך בו רצונו, ולא תתיר לשונה כי אם בזכרו ושבחו והודאתו ותהילתו, מאהבה בו ומכסוף לרצונו יתברך. ואם ייטיב לה - תודה, ואם יענה - תסבול, ולא תוסיף עם זה כי אם אהבה בו וכוסף לרצונו ובטחון עליו. כמו שנאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר: אלהי, הרעבתני, ועירום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, ובעוזך וגודלך נשבעתי, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה ושמחה בך. דומה למה שאמר (איוב ג) הן יקטלני לו אייחל."

רבנו בחיי אומר בצורה עמוקה כי האדם יכול להגיע לידי רגשות פנימיים בעבודת ה' של עצבות ודכדוך, ומאידך לרגשות התעלות ושקיקה בעקבות הצו האלוקי, כפי שמוזכר בפסקה:"ואם ייטיב לה - תודה, ואם יענה – תסבול" (וכמו שמצוי במדרש המוכר על העקדה: "היו דמעות מנשרות מעיני אברהם עד שהייתה קומתו שחה בדמעות"[6]), אך הוא מצווה לעקוד את עצמו ולאהוב את ה' אף על פי כן.

הכוונה היא שחזק ככל שיהיה הצו האלוקי, יש מנגנון פנימי נסתר ועמוק שלדעתי מקורו באינסוף האלוקי (ברוח עולם הבא), שאינו מוכן לעמוד אל מול הצו האלוקי שנובע מהעולם הזה; אך מכריע, ולדעתי בתחושת פספוס עמוקה, כי בעולם הזה יש לפעול כבדרך שלו – אף כי מצר וממר לי דודי, בין שדי ילין (שבת פח ע"ב) [7].


אחרית דבר – יצאתי למסע

יצאתי למסע של חיים, בחיפוש אחר האהבה, אחר הנגיעה של האמת שהופכת את המציאות.
יצאתי למסע, אחר הרוך והחמימות של הבית, של ארץ ישראל.
יצאתי למסע, לפולין, שם הרגשתי באמת מה זה להיות יהודי בגלות. אחר, זר ומנוכר, לעצמי ולעולם. שם, כמו שניסיתי להביע בהקדמה, הבנתי שלא ניתן לדעת שום דבר, שהחיים כמות שהם נראים בארץ הם נאים ויפים, אך אין לדעת איך תכה המציאות על פניך.

הבנתי שאנחנו מנותקים, שהאמונה שלנו צומחת מתמימות אבל החיים קצת יותר מורכבים, שבדיבור אל ניצול שואה, כמו הרב עמיטל, אי אפשר להשתמש בהסברים משובבי נפש על אהבה ורוך, כי זה לא יתפוס, זה לא יחזיק, זה לא אמתי.  

יצאתי למסע, בחובות הלבבות, והבנתי שלא ניתן לדעת דבר, לא ניתן להביע שום דבר על האלוקי, שאני והוא אלו שתי מציאויות שונות שכנראה לא תפגשנה לעולם.
התייאשתי, בחיים לא הרגשתי כל כך תלוש.
זאת הייתה החוויה הכנה ביותר שהרגשתי בחיי.
הבנתי אולי יותר מכל מהי אמונה ומה הצעד הזה דורש ממני. הבנתי יותר מהי תורה ואיך המוחלטות שלה צריכה לשנות אותי. הבנתי אולי יותר מכל שאני לא יודע דבר.

נשארתי שרוע ובודד בתקווה שהאור הזה יגע בי.

יצאתי למסע, בארץ ישראל.

חזרתי הביתה, עמוס במטענים וחוויות שינקתי במסעותיי הקודמים.
הבנתי שצריך להשתנות, אבל לא רציתי.
אני עדיין מרגיש בבית, טוב לי, זאת כבר נהייתה מילה גסה.
כיף לי בבית המדרש, ואני עדיין משתוקק לניגון של קבלת שבת, אני מסתדר בלימוד ובדיוק מצאתי חברותא שאיתה כיף לי לצאת מידי פעם לטיול בנופיה של ארץ ישראל.

אני רואה את ה' בין דפי התנ"ך, מרגיש אותו בתוך תוכי, מאמין שיש תקווה וניתן עוד לשנות!

אולי זאת כפירה.

 אבל כך נולדתי וזה מי שאני ואיך שאני רוצה.

להיות.
יצאתי למסע, אחר האהבה.

אחר אמת מוחלטת – אהבה לשמה.

או שמא אחר אהבה אחרת – של אחדות תמימות ותקווה.

יצאתי למסע אל עבר הלא נודע.

וכמו שאמרו כבר לפני: כנראה, לא ניתן לדעת איך האהבה תכה בך... [8]

 




[1] מופיע באתר ישיבת הר עציון: http://www.etzion.org.il/dk/5770/1217maamar1.html


[2] בדיבורו של רבנו בחיי על ההערה השכלית, נראה נכון לדייק שהוא מדבר על ההערה השכלית של התורה דייקא, כיוון שרק היא פתוחה במהותה לאינסוף האלוקי (במובן האובייקטיבי), וכל הערה אחרת רק יכולה להקטין את האלוקי בגלל יחסיותה וקטנותה (סובייקטיבי).


[3] ניתן לעיין בזוהר - רעיא מהימנא כרך ג (במדבר) פרשת נשא קכד.


[4]                      שיחות על ליקוטי מוהר"ן, חלק א, עמוד 65.


[5]               כהבחנה שעולה משיטת ההתבוננות החב"דית היונקת מתורת השלילה של הרמב"ם, ניתן לדבר על אהבת ה' ודבקות רק כאשר הוא עומד ביחס לקטנותנו - רק כאשר איננו מונעים מהסובייקטיבי אלא מן האובייקטיבי, אז ניתן להבין כמה הוא ירד לשאול תחתיות בשביל להצילנו ממ"ט שערי טומאה במצרים (ניתן לעיין בהקדמה לשער הייחוד והאמונה – התניא, "חינוך קטן").


[6]                      ילקוט שמעוני בראשית כב, רמז קא.


[7]               וניתן לעיין בליקוטי מוהר"ן תורה סד, שם מתאר זאת ר' נחמן כאחת הקושיות שאין להם תשובה, קושיות מהחלל הפנוי, הכרעות שנצרכות להיעשות מתוך ההבנה שאנחנו חיים בעולם יחסי, ועל כן יש מרחבים שנשארים בלתי פתורים בנפש ביחס לאלוקי.


[8]               מכיוון שלא רציתי להרחיב בדברים, הייתי ממליץ לקרוא את דבריו של הרב שג"ר במאמרו "תשובה על התשובה", שיעורים על ליקוטי מוהר"ן, עמוד 46.


 

 

בית המדרש