ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

חוות החיות במגילת אסתר

ע"י: אריה גרין

לרגל חודש אדר, התחלנו בשער אגדה בלימוד מדרשים על מגילת אסתר, המרוכזים באסתר רבה. המדרש הראשון שלמדנו ובו אעסוק במאמר מפרש את הפסוק "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן בן המדתא וכו'". ישנם חמישה מדרשים המפרשים פסוק זה, וכדי להבין את התשובה שנותן המדרש שלנו לשאלה, ראוי שנבין ונדייק את השאלה היטב. השאלה ברובד הפשוט היא: מדוע גידל המלך אחשורוש את המן? הכתוב לא מסביר את הסיבה וחז"ל נכנסים לשתיקה הטקסטואלית ומפרשים. חז"ל בבואם לעסוק בשאלה זאת, לא מתעסקים בשאלת הפוליטיקה הפרסית המקומית, אלא שואלים על הקב"ה והנהגתו בעולם: מדוע גידל הקב"ה את המן, כלומר- למה היה לו צורך בכך? אפשר לראות את שאלה זו כדוגמא, לשאלה רחבה יותר על כל הרשעים בעולם שתפסו להם אחיזה במציאות ו'התגדלו' במציאות. מהבחינה הזאת ישנה כאן זעקה מוסרית מקומית על המן בתור ביטוי מקומי של הרוע, אך השאלה האמיתית רחבה בהרבה ומקשה על הנהגתו של הקב"ה בעולם. אפשר גם לומר שכאן השאלה היא במתכונת קלה יחסית, שכאן הרשע התורן, המן, אינו מצליח לבצע את זממו, ובכך ההנהגה האלוקית נראית הרמונית והגיונית, אך היו גם לא מעט פעמים בהסטוריה שבהן הרשעים הצליחו במידה רבה לבצע את זממם ואף לא בהכרח נפלו בחייהם, ובמקרים אלו, הזעקה המוסרית בולטת כפליים. בכל זאת הספציפיות של השאלה מוסיפה לה מימד יותר קונקרטי מהשאלה הכללית על רשע וטוב לו.

 

אסתר רבה (וילנא) פרשה ז

 

א אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא וגו', זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ז) כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים שאין מפטמין אותן לטובתן אלא לטבחה, כך המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו, משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה והיה נותן לחזירה בלא מדה לחמורה ולסייחה במדה, אמרה סייחה לחמורה מה שוטה זה עושה אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה, אמרה לה תבא השעה ואת רואה במפלתה שאין מאכילין אותה יותר לכבודה אלא לרעתה, כיון שבא קלנדס מיד נטלו לחזירה ונחרוה, התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה והיתה מנשבת בהן ולא אכלה, אמרה לה אמה בתי לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת, כך לפי שכתוב וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו לפיכך ויתלו את המן.

 

בראשית המדרש, מובא פסוק מתהילים שבמובן פשוט טומן בחובו את המסר של המדרש: "כי רשעים יאבדו ואויבי ה' כיקר כרים" הביטוי 'כיקר כרים' מתאר בהמות מושבחות, כלומר בהמות שפיטמו אותן כדי שכאשר תשחטנה יהיה להן יותר בשר. כבר בתהילים ישנה השוואה בין דימוי זה של בהמות העתידות להישחט לבין הרשעים שעתידים להיאבד. המדרש לוקח את הדימוי ומשליך אותו על הרשע בסיפור המגילה- המן.

נחזור בקצרה על המשל עצמו כפי שהוא מופיע במדרש: מסופר על בעל בית, שהיה לו סייחה, חמורה, וחזירה. הוא היה נותן לסייחה ולחמורה במידה מספיקה כדי שיוכלו לעבוד, ולחזירה בלי מידה, כלומר יותר מידי, כדי לפטם אותה לאכילה. הסייחה אומרת לחמורה שבעל הבית טיפש שכן, הוא נותן יותר אוכל למי שכלל לא עובד ואין בכך הגיון בריא. החמורה עונה לה שיבוא זמן שהיא תראה במפלתה של החזירה, שכן הוא מאכיל אותה לרעתה. ואכן, לאחר זמן שחט בעל הבית את החזירה. כלקח מסיפור זה, החליטה הבת של החמורה שאינה רוצה לאכול. החמורה מעמידה את ביתה על טעותה ואומרת לה: לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת, כלומר תאכלי ותעבדי, והכל יבוא על מקומו בשלום.

נדון ראשית בחלקו הראשון של המשל. במדרש ישנן מספר נקודות מבט שונות.
מנקודת המבט של בעל הבית ישנן שני סוגי בהמות, בהמות במעמד פועלות, ובהמות במעמד 'יעוד שחיטה'. החזירה שברשותו במעמד של יעוד שחיטה  ולכן היא מקבלת יותר אוכל, על מנת להשביח אותה ולפטם אותה, ואילו לחיות הפועלות עליו לתת בדיוק כפי צרכן, כדי לספק את צרכיהן במדויק, ולמקסם את יכולת עבודתם.
מנקודת מבטה של הסייחה, המייצגת את השיפוט של האדם הפשוט והקטן בתוך המערכת הבלתי מובנת, בעל הבית הוא שוטה, שכן הוא מעדיף השקע בבהמה שאינה מניבה שום רווח בטווח הקצר על פני השקעה קטנה יותר בבהמה שמניבה רווח אף בטווח הרחוק.

נקודת מבטה של החמורה דומה לזה של בעל הבית, על אף היותה בהמה במעמד הפועל, היא מצליחה להבין את השיקול הכללי של בעל הבית, ומלמדת את הסייחה כי בעל הבית מפטם את החזירה לא לטובתה, אלא לרעתה, שהרי סופה  הוא שחיטתה. והחמורה מוסיפה: "תבוא השעה ואת רואה במפלתה".
התחושה של הסייחה של חוסר צדק, היא כזאת שדורשת תשובה ברמה האישית, היא רוצה פתרון ממשי, ולא תשובה פילוסופית לסיבת גידולה של החמורה. והחמורה אכן מספקת לה את בקשתה בהבטחתה כי תזכה לחזות במפלתה של החזירה. אמנם, הסיבה למפלה זו, היא יותר עמוקה מהמקרה הספיצפי שלפנינו, אך מה שמעניין את הדמויות בסיפור הוא חוסר הצדק שנגלה לעיניהן, ולכן בשלב זה, הפתרון מספק אותן.

הנמשל ברובד הפשוט והכללי מבטא מודל הנהגתי מורכב ומדויק של הקב"ה בעולם. ל'עובדים' נותן בדיוק כפי צרכם, ואילו את הרשעים, הקב"ה מרומם ומאדיר כדי להעצים  את נפילתם בבוא הזמן. במדרש, הנמשל קודם כל בא לתת תשובה לשאלה הספציפית על גידולו של המן. לאחר שזכינו לראות במפלתו ונחה דעתנו, הנמשל כולל גם תשובה כללית יותר לשאלת רשע וטוב לו. הסיבה שמוצגת כאן לגידולם של הרשעים בעולם היא רצונו של הקב"ה להפיל דווקא רשעים גדולים. אפשר אפילו לומר על דרך הנמשל שהקב"ה 'מתאווה לאכול' רשע גדול ומשמעותי, וה'הנאה' שיש לו בדבר, שווה את המשאבים הרבים שמושקעים בגידול הרשע.  הקב"ה מתאווה להפיל דווקא רשעים גדולים מפני שיש בעצם הפלתם תרומה חשובה לשכלול העולם. העניין הוא דווקא בהפלתם של הרשעים הגדולים, האמתיים, והנוכחים במציאות. הימצאותם של רשעים רציניים, הקוראים תיגר על הטוב והצדק בעולם, מציבים בפני העולם אתגר, שכדי להתמודד איתו עליו לגדול ולהתפתח. הניצחון של הטוב הופך משמעותי, דווקא בשל ההווה  אמינא שלרוע יש מקום אמיתי וחזק בעולם. יש בניכוס כוחות הרוע לשכלול הטוב אמירה מאוד פורימית, כאמור "ברוך המן". הוא ברוך, מפני שהוא גדול ומשוכלל שמהווה אתגר ליהודים, והביא אותם ל"כנוס את כל היהודים".

בחלקו השני של המשל קורה דבר מעניין. הבת של החמורה, אינה מעוניינת עוד לאכול אחרי שראתה שהחזירה שאכלה נשחטה, ואמה מעמידה אותה על טעותה ואומרת לה: "אין האכילה גורמת אלא הבטלה". סבורני כי בחלק זה של המשל ישנם שני רבדים. הרובד הראשון פשוט יחסית, ובו בת החמורה מפחדת שסופה יהיה כמו של החזיר אם תאכל יותר מידי. היא מפחדת שלא תוכל לשים לעצמה גבולות, תשמין ותהפוך למושחתת, ותביא על עצמה אסון באכילתה. אך ישנו רובד שני, עמוק יותר. בת החמורה, כמו קהלת, מבחינה שלכל אחד ישנו סוף דומה בחיים, וכך או כך, בלי קשר למה שהאדם יעשה, מסלול חייו קבוע במידה רבה מראש. מידת ההשפעה שלה על העולם היא אפסית והיא רואה בעולם מרחב דטרמניסטי נוקשה וחסר תכלית. ה'אנורקסיות' שלה מבטאת יאוש מאוד עמוק מהעולם, והיא טוענת שבסופו של דבר גם היא מיועדת לשחיטה, ולכן אין היא רואה טעם לעבודה. היא מעדיפה לנתק את עצמה מבעל הבית, לא לעבוד ולא לאכול, מפני שגם אם היא תעבוד כפי יכולתה, מתישהו בעל הבית יסיים את הבשר של החזירה ויגיע אולי גם אליה, אז למה לה לעבוד אם היא גם כך יכולה באותה מידה להגיע למקומה של החזירה?
תשובת החמורה עונה יפה על שתי השאלות. היא משיבה לביתה שהעבודה מסוגלת להציל את האדם, ולנתב את גידולו למקום חיובי ובונה, לנטילת אחריות על עצמו ולניצול ההזדמנויות הנקרות לדרכו. היא מעודדת את ביתה: "למה לפחד מהחיים?" אי אפשר יהיה לחיות חיים נורמטיביים, אם תמיד נסתכל ממעוף הציפור ונטיל ספק כל הזמן במשמעות קיומנו וביכולת בחירתנו בעולם. תהיי יצרנית, תפעלי ותעבדי, ובכך תמלאי את ייעודך בעולם.

גם ברובד הנמשל ישנם אותם רבדים, ברובד הראשון כאמור מפחד האדם שמא הגידול יהיה לו לרועץ, ויביא לחיזוק צדדיו המושחתים והרעים. הוא חושש שיכנס לנעליו של הרשע שכן גדל והכין עצמו למפלה עתידית גדולה. ברובד השני, נידונה האפשרות שהאדם ירגיש שאין לו סיבה טובה לנסות ולהשתדל בעולם. הוא עלול להגיע למצב שבו אין לו מוטיבציה לעבוד בעולם שבסופו בעל הבית שוחט את כולם. האדם אולי מרגיש שבמבט מפוכח ואובייקטיבי על פועלו, אין משמעות למעשיו ולכן אין לו אלא להבטל מן העולם. תשובת הדרשן לרובד השאלה הראשוני בנמשל פשוט יחסית. באה החמורה במדרש בבגרות אימהית ואומרת לביתה שלא ההצלחה גורמת, אלא הבטלה גורמת. כלומר: אל תברח מהגדולה, אלא תהיה גדול ועובד ה', שכן אין שני הדברים הללו סותרים. אפשר להבין שכאן החמורה שמה דגש על הייעוד הראשוני שניתן לכל אחד מהמעמדות של הבהמות, ולומר שאין ביתה צריכה לדאוג שמה תגיע למעמד הבהמות שייעודן לשחיטה, שכן ייעודה הוא עבודה, וכל עוד תעשה ייעוד זה כראוי אין לה ממה לחשוש. התשובה לרובד השני אינה כל כך פשוטה ותידון בהמשך.

ישנה הקבלה מרתקת לטקסט המדרשי שלפנינו בספרו של ג'ורג' אורוול, חוות החיות. סיפורו של אורוול מעט יותר מפותח, אך עדיין הדמיון בין הסיפורים בולט מאוד. בחוות החיות, החיות מנהלות מרד בבעל הבית, ומקדמות שוויון מלא בין החיות כך שכל אחת תעבוד כמיטב יכולתה למען הכלל בנאמנות מוחלטת, ואף חיה לא תפגע ברעותה. ישנה מחיקה טוטלית של המעמדות וכלל הזהב בסדר החדש הוא: "כל החיות שוות". הבה נחזור אל המדרש שלנו, ונדון אם כעת יש לבת החמורה סיבה יותר טובה לעבוד, שכן כעת אין מי שישחט אותה בבא הזמן, היא יכולה לאכול ולעבוד כאוות נפשה ללא כל דאגה. לכאורה התשובה אכן חיובית, ובת החמורה יכולה לחזור לעבוד עם שיר קטן בלב. אלא שלחוות החיות נוסף עוד מימד של בגידה בערכי השוויון המקוריים של המרד בבעל הבית. החזירים לוקחים את המושכות ומתחילים לנצל את שאר החיות לטובתן, דומות יותר ויותר לבעל הבית עצמו ומפטמות עצמן, אך הפעם לא לייעוד שחיטה. במקרה הזה, תשאל את עצמה בת החמורה את השאלה ההפוכה, היא כבר אינה רוצה להיות אנורקסית אלא מפוטמת, אך המעמדות אינן מאפשרות לה להחליף מקום עם החזירים, היא 'שווה', אך לעולם לא תהיה 'שווה יותר', לא משנה כמה תתאמץ. כאן אנו נפגשים עם הבחירה של החזירים בדרך ההדוניסטית. דרכם היא "אכול ושתוא כי מחר נמות". אכן, בסוף "מקרה אחד יקרה את כולם" כדברי קהלת, אז מדוע לא להנות מהדרך ולנהוג על פי עקרון העונג?

אצל אורוול השחיתות המערכתית ושלילת המשמעות למעשה הפרטי של האדם הקטן, מנצחים בסופו של דבר את ערכי המהפכה, יפים ככל שיהיו. ובכך נותן ביטוי לייאושו הגדול מן הקומוניזם. פסימיזם זה ביחס ליכולת האדם להנהיג את העולם בעצמו הוא 'הווה אמינא' חזקה מאוד במגילה, ואף באה לידי ביטוי  בפרק י' כאשר היא חוזרת לתאר את מיסי המלך ואת יתר העובדות המעידות כי עולם כמנהגו נוהג, ואין חדש תחת השמש. נקודה זו תידון אף בסוף המאמר.

דוגמא יפה מאוד ליישום העיקרון שהדרשן שם בפי חמורה בסוף המשל: "אין האכילה גורמת אלא הבטלה", אפשר אולי להכניס לסיפור המגילה עצמו, במקום שבו המספר המקראי מחריש. כשמגיעים שליחי המלך לקחת את אסתר לארמון, למלך אחשורוש, אפשר לדמיין שיח בין אסתר למרדכי שדומה במידה מסוימת לשיחה שבין החמורה לביתה. הדבר אינו כתוב במגילה עצמה, אך נוכל לדמיין שאסתר, בדומה לבת החמורה ברובד הראשוני במשל עליו דיברנו, לא רצתה ללכת לארמון לאחר ששמעה מה קרה לושתי. מרדכי עונה לה שאין לה מה לדאוג אם תהיה מלכה טובה, ותכוון את ליבה היטב, עצם ההליכה לארמון לא תגרום לה מפלה. אסתר מעדיפה להנמיך פרופיל, להישאר ספונה בביתה, להשאר במעמד שלה. ואילו מרדכי דוחף אותה לקבל את ה'אוכל' שהוגש לה בשתי ידיים. אך בהגיעה לארמון עליה לזכור את ייעודה, את עמה ואת מולדתה. על רקע דברים אלה, הפסוק "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" טומן בחובו קריצה לא קטנה ממרדכי שאומר לה בעצם, זכרי עכשיו את הבטלה שגורמת, ועשי כל שביכולך להציל אותנו, ולא חס וחלילה "להמלט בית המלך".

על פי המודל שהצגנו עד כה, יש לאדם בחירה בעולם בין שלוש דרכי התייחסות לחיים: על דרך המשל, הוא יכול לבחור לאכול יותר מידי, מעט מידי, או במידה המדויקת. כלומר, האופציה הראשונה של האדם היא ללכת על החיים במלוא עוזם, לגדל עצמו כמיטב יכולתו, ותמיד לנסות 'לכבוש' כל פסגה. בשיטה זו הלכו החזירים בסיפורו של אורוול, החזירה במדרש, וכן הרשעים בעולם האמיתי, דוגמת המן.
האופציה השניה של האדם היא לקיים עצמו במינימום. הוא יעשה זאת כיוון שאינו רואה סיבה לעשות יותר מזה. כאמור בחירה בשיטה זו נובעת משני רבדים, אחד הוא הפחד להגיע לגידול מופרז ולרשעות, והשני הוא הדטרמניזם החונק של החיים המונע מהאדם לתת להם משמעות, וממילא הדבר מדכא את רצונו לפעול בעולם.
האופציה השלישית של האדם היא לקבל את העובדה שהוא חלק מן האורגניזם הקוסמי העצום, והכל שב והולך ואין חדש תחת השמש, אך הבחירה בידו. הוא מסוגל לבחור להעניק משמעות להיותו תא באורגניזם האינסופי. זוהי בחירה לא פשוטה, מפני שאדם אינו רוצה לקבל את העובדה שהוא רק בורג קטן ובלתי משמעותי במכניקה הקוסמית העצומה. אדם באופן טבעי ואינטואיטיבי מעניק לפיסת החיים שניתנה לו משמעות. הוא תמיד רוצה להאמין שעוצמת חייו היא דבר עצום וכי הכוח שנתון לו הוא אמיתי וקיים, ואין הוא רוצה להטיל בכך ספק. אך כשנחבט במלוא העוז מול היותו עפר דק, כשהאדם באמת מבין שאין הוא אלא מושלך אל המציאות ונלקח ממנה בעל כורחו, אז מתחילה ההתמודדות האמיתית שלו.

בנקודה זו נוכל להבין את תשובתה העמוקה של האם לביתה ברובד השני של המשבר שהיא חווה. כל השיטות שהוצגו לעיל עונים על אותה שאלה עמוקה המטילה ספק במשמעות מעשינו בעולם. הממעטים לאכול, מבטאים ייאוש זה באמצעות חלישות פיזית והימנעות מהשתתפות אקטיבית בעולם. החזירים ההדוניסטים בסיפורו של אורוול בורחים מתחושת חוסר המשמעות בכך שהם מנסים להדמות לבעל הבית. הם עושים זאת על ידי שליטה כמיטב יכולתם ואונס משאבי העולם לטובתם. גם החמורה שואפת להדמות לבעל הבית, ובכך לשנות את תחושת חוסר המשמעות שבמעשיה, אך דמות בעל הבית שהיא רואה שונה מהדמות שרואה החזירה. היא מבינה לליבו של בעל הבית, ורואה שגם הוא פועל בעולם וגם הוא צריך לאכול. בכך שהיא אוכלת ופועלת במידה הנכונה, היא דומה לבעל הבית, אם כי במידה מועטה.

המגילה בוחרת בדרך השלישית של פעולה בעולם מתוך מודעות לחוסר המשמעות. אסתר מבקשת מחכמים להכניסה לתנ"ך ואומרת להם: "כתבוני לדורות". אמנם, בסוף המגילה "אכתי עבדי אחשוורוש אנן", אך בכל זאת יש למגילה משמעות מצד עצמה, שכן דווקא בה היהודים "הדור קיבלוה". דווקא הבנת המציאות הקטנה וחסרת המשמעות הזאת, מאפשרת לנו לבחור. באמת לבחור, במלוא העוצמה. מנקודת המבט האמיתית והאוביקטיבית של העולם העצום, בחירתו של האדם באמת חסרת משמעות. ובחירתו לבחור מתוך מודעות לעובדה זו היא היא הגורמת לבחירתו להיות זו שנשארת ויוצרת רושם בעולם. האדם בוחר להשאר ברובד הסובייקט, ולהתעלם במודע מרובד האינסוף שאופף את תודעתו. בחירה זו היא שמאפשרת לו להמשיך לעבוד, לפעול ולהיות שמח במעשיו. אכן, "אם החריש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", אך אין זה שולל את המשמעות של פועלה של אסתר. מנקודת מבטה, היא עשתה דבר עצום, ומתוך מודעות זאת מיקשה "כתבוני לדורות" וכידוע לנו, אכן "הימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר, וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

 

 

בית המדרש