ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"צדיקים יבואו בו"

ע"י: גלעד שטרן

"הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי!"

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?[1]

 

לא הצלחתי להכריע אם לימוד גמרא הוא טעם נרכש או לא. הגמרא מלווה אותי מאז כיתה ד'. היה זה תחום חדש ובלתי מוכר לחניכי שבט נבטים שהיו אז בעיצומה של שנת הלימודים הרביעית. תחום שהפך אותם מסתם לומדים ללומדי תורה. כמו שהגדולים יודעים. לכיתה נכנס מורה ש"סניק שמנמן, והתחיל ללמד אותנו 'מצוות האב על הבן'. אוקימתא, הוא אמר, היא כמו אליפסה, היא יכולה ללכת "לכאן או לכאן”, תוך כדי נענוע גופו המגושם. אני שאלתי את עצמי מה בדיוק אליפסה באוקימתא, והאם היא באמת אליפסה ממש, או שזה רק מה שכתוב בספר. עם רגשות גדולים של ספקנות ילדותית, המשכתי ללמוד לפי התכנית.

מאז אותו מורה, שהזיכרון שלי לא עשה עמו חסד גדול, עברתי תהליך אישי בתחום. מהגמרא


בישיבה התיכונית, שלמרות הכפייה הלימודית הצלחתי למצוא בה חן, ועד ללימוד שלאחר התיכון, אז הייתי צריך לשאול את עצמי שאלות נוקבות יותר לגבי אופי הלימוד שלי. מעצמי ומשיחות עם חברים ידוע לי שהמעבר בין הלימוד הפורמלי ללימוד שנובע מבחירה מביא עמו התלבטויות וספקות (עמוקים מאלו על
האליפסה...), המולידים פירות, אם לחיוב אם לשלילה.

 

א. היסטוריה, רבותי

בעשרים השנים האחרונות ניסו תנועות רבות ללכת בכיוון מחודש בלימוד התורה הישיבתי. לניסיונות ההתחדשות היו שני כיווני מוטיבציה.

הראשון נבע מן התלמידים, מהנתק שקיים בין עולמם התורני לבין עולמם המעשי. נתק זה התבטא בהירתעות של תלמידים מפני לימודים שאינם מדברים על הכאן והממשי, וכלשונו של הרב שג”ר, לימודים המאופיינים ב”אחרות”, שנגרמה על-ידי גורמים שונים. נמנה שניים מהם.

פרופסור מנחם כהנא[2] כינה זאת 'סריסות רוחנית' המאפיינת את הציבור הדתי. אליבא דכהנא, ריבוי הסתירות בו שרוי הציבור הדתי הוא הגורם לו לסריסות יצירתית-לימודית. תחושה זו של חוסר יצירתיות, שליוותה ועודנה מלווה את חובשי ספסלי בית המדרש, גורמת למועקה לימודית המבקשת פתח למשהו שמעבר. הרב קוק היטיב לתאר תחושה מעין זאת: “...מוצאים איזה תוגה נסתרת בלימוד הגמרא... התוגה באה מתוך שבאותה השעה של התעוררות הלב לעבודת רוח, מתעוררים רצונות לשאלות רוח רחבים מאד, שאינם יכולים להיות נגבלים בדברים מעשיים קצובים, והקצב מעיק על זרם רוח זה, ומעציב את הנשמה המרגשת...”[3].

סיבה נוספת שניתן למצוא ל"אחרות" הלימודית היא חוסר הרלוונטיות של מתודות העיון הישיבתי ללומד המודרני. פרופסור דוד הלבני מתאר בספרו האוטוביוגרפי "עלה לא נידף" את הסיבה לביכורו של הלימוד המחקרי על פני הלימוד הישיבתי הקלאסי שעליו התחנך: “מה שהרחיק אותי מהשיטה בישיבה היה מיעוט הניסיונות הכנים לברר את המשמעות המקורית של דברי המחבר... בניגוד להשקפות ביקורת הספרות המודרנית"[4]. אמנם הלבני מתאר כאן רגשות מאמצע המאה שעברה, אך לא פעם רגשות כאלו מאפיינות גם את הלומדים בימינו. דרכי היסק שאינן רגילות באזני הלומד המערבי, כמותן נאמנות מוחלטת לשלמות הטקסט[5], וסיבות רבות אחרות, גורמות ללומד לפקפק במשמעות הלימוד וסמכותו.

כיוון המוטיבציה הנוסף לשינוי, טען לתהליכים רוחניים שזורמים בעורקי הלומדים בתקופתינו, וממילא מצריכים שינוי. כך למשל טוען הרב שרלו בדברי הרב קוק. הטענה היא שהמעבר מהגלות לארץ ישראל הוא הדורש אבולוציה בלימוד. טענות מהותיות מעין אלו נשמעו מכיוונים רבים בשנים האחרונות.

בעוד הכיוון הראשון, היכול להתפרש כפשרנות, בא לפתור מצוקה לימודית, השני טען טענת שינוי לכתחילאית מהותית של תוכן הלימוד. האמת היא שניתן לטעון שהראשון והשני שזורים זה בזה. כלומר שהצורך נעשה כתוצאה משינוי בסביבת הלימוד, ואין בכוונתי להאריך בכך.

אין מטרת הכתיבה כאן סקירה של תופעת שינוי לימוד התורה בישיבות, שעליה נכתב רבות בכתבי עת ובספרים שונים, אלא התעסקות בהשלכות האפשריות של השינויים.

כבר בתקופת הישיבה התיכונית זכורה לי אמירתו של אחד הר"מים שהתרעם על רבנים שמנסים ללמד את "מה שמעניין" את התלמידים. יש ללמוד את התורה כפי שהיא, הוא טען בפני התלמידים הרדומים משהו. לא היה זה שיח שמנסה להבין אל ליבם של קהל הלומדים, ולא שיח שניסה לשאול האם המציאות היום דורשת הופעה שונה של לימוד תורה.

אחת הבשורות החשובות מבחינתי בלימודי בישיבה היתה ניסיון מציאת המשמעות בלימוד. לא להשאיר אותו כזר. כלשונו של הרב קוק, למצוא את ה"הארה האלוהית המסתתרת בכל המון הלימודים המעשיים"[6].

ב. החלום

מגמה זו של לימוד תורה שהצגתי מבקשת להחזיק הן בקצה העיוני של הלימוד, והן בקצה המחשבתי. בהיסטוריה היהודית לא כל מי שהיה גדול בהלכה, היה בדווקא גדול רוחני. אמנם, בודאי זכורות לנו כמה דוגמאות של דמויות שניסו לאחוז את החבל בשני קצותיו. הרמב"ם כתב בצעירותו חיבור ההלכתי מקיף מאין כמותו, ובזקנותו שקד על חיבורו של מורה נבוכים. אנו מכירים את הרב קוק כבעליו של באר אליהו, ושל מבחר שו"תים למדניים, ומנגד ידוע מפעלו הרוחני-תורני של הרב קוק, שהיה בקיא בפילופסיה כללית ובחכמת הרזים. אותה גדלות תורה וידע שמוצגות כאן הן אלו שעמדו מול עיני כמטרה. לשלב, להפוך כל אבן, לגעת בכל דבר.

במסכת עבודה זרה (ד ע"ב) מסופר על רב ספרא שמשובח על ידי רבי אבהו כאדם גדול. המינים מחליטים בעקבות אמריתו המחמיאה של רבי אבהו לבטל לשלוש-עשרה שנים את המס לרב ספרא. לימים, המינים מגיעים לרב ספרא לשאול במשמעותו של פסוק והוא שותק ולא עונה להם. המינים מקבלים את הרושם שרב ספרא לא באמת גדול בתורה, וכשמגיע רבי אבהו הם תמהים על אמירתו הקודמת – "ולאו אמרת לן דאדם גדול הוא?", הרי הוא לא ידע לפרש לנו משמעותו של פסוק?! עונה להם רבי אבהו שכוונתו היתה שרב ספרא בקיא אמנם בחכמת התנאים, אך לא במקראות. רבי אבהו שהיה שכיח[7] אצל המינים היה בקיא בפירוש פסוקים. הוא נצרך לכך ולכן היה עליו להיות בקיא גם בדברים אלו. לעומתו, רב ספרא שרוב חכמתו נשאבה מסיר הטשולענט היהודי-בבלי, היה איש הלכתי בלבד ולא היה בקיא במקראות ואגדות.

כשלמדתי את האגדה הזו בשיעור א', החלטתי שאהיה כרבי אבהו. לא על מנת "שאדע מה שאשיב למינים". האמנתי ב'תורת ארץ ישראל', ולא בכדי רבי אבהו הישראלי הוא המציל את רב ספרא הבבלי מידי שאלות המקרא האגדתיות של המינים. זו תורתה של ארץ ישראל, וזו תורתה של בבל. אין כאן כדי לעמוד דווקא על אוירא דארץ ישראל, לא תורת ארץ ישראל במובנה הגיאוגרפי, אלא עמידה על מגמות שונות בלימוד תורה על פי הזמנים המשתנים[8]. מגמה המרחיבה את גבול תורתה, אל מול מגמה המצמצמת אותו לד' אמות של הלכה.

כאשר ניגשים עם תפיסה כזו לסדר בוקר, יש רלוונטיות יתירה ללימוד. יש מקום למצוא את מה שמעבר. את הרעיונות הסמויים הנסתרים בתוך מילות ההלכה של התלמוד.

 

ג. ושברו

בישיבה התרחש לאחרונה תהליך שסתם את הגולל על פני הניסיון שסקרתי כאן בקצרה. סדר בוקר מפוצל היום לשלושה "שערים": גמרא, אגדה ותנ"ך. החלוקה אמרה נואש לניסיונות המשמעותיים של שילוב ההלכה והאגדה. תלמיד שהתייאש מלנסות ולשבר את ראשו בסברותיהם של אביי ורבא, תלמיד שהחליט שאותה "אחרות" של לימוד זרה לו מדי, מוצא כעת את מקומו בשפה מוכרת יותר. שפת האמונה. שפת התנ"ך והפרשנות. זו שפה נעימה יותר, המשותפת לכולנו כבני אדם. אין בה זרות.

אני שמח שיש מחבריי שמצאו חיבור מחודש לתורה בפתיחת השערים, אך אני רוצה לעמוד כאן על משמעות אחרת של פיצול הלימוד. התכנית החדשה עלולה להחזיר לאחור את תהליך הפיתוח היפה שעבר לימוד התורה בישיבות בשנים האחרונות.

כשהייתי נער, הוקמו בעירי מקומות לימוד שהתיימרו להיות תורניים יותר מאלו שכבר ידעה העיר. אותם מוסדות נתפסו בעיני הקהל כמעוז הדתיות, וממילא מעת פתיחתם נתפסו אותם בתי ספר כמייצגי הדת, בזמן שקרנם של בתי הספר הממלכתיים הישנים בעיר ירדה. מאז אותו יום כל אדם שהגדיר עצמו כדתי היה צריך לשלוח את ילדיו לבתי הספר התורניים דווקא. זו הדתיות היותר חזקה. האלטרנטיבה היתה ה"ליד" של הדתיות.

בסיפור זה רציתי להביע את החסרונות שבשיטות ממדרות. הגדרה דיכוטומית תמיד מפצלת את ההכלה שהתאפשרה לפניה. אם לפני פתיחת בתי הספר התורניים היה אדם יכול שלא להגדיר את דתיותו לחלוטין, ולהכיל בחינוך ילדיו מורכבת מסויימת, אזי מיום הפרדת בתי הספר היה על כל אחד לבחור בדרך חד-משמעית.

אני חושש שתופעת השערים עלולה להוביל למצב דומה. הדיכוטומיה שוב תפריד בין אגדה להלכה, בין תלמידים "למדניים" לתלמידים "הגותיים". המודל המאחד את ההלכה והאגדה קמל מול עינינו, וכבר בכך קיים פספוס גדול. הניסיון המאחד על סף כישלון.

מעבר להפרדה הטכנית, יש גם אמירה בהפרדה. היא נותנת לגיטימציה לתלמידי הגמרא להתעמק בתלמודם, ללא הרחבה מחשבתית. מנגד, ההפרדה משקעת את תלמידי האגדה בהגיגים, ללא שאיפה משמעותית להתקדם בלימוד גופי תורה.

אני חוזר ואומר, אני שמח בחבריי שמצאו מקום מחודש בלימוד תורה עקב פתיחת השערים, ואין בי שום שיפוטיות כלפי תלמודם. מי שמכיר אותי יודע שאני לא נוטה להעיר על טיב הלימוד של חבריי. בנוסף, אני מודע לבשורה הגדולה שיש לתכנית החדשה כלפי כל אותם שחיפשו אותה במשך שנים ולא מצאו. החששות שלי נובעים בעיקר מההשלכות של הדרך הזו על לימוד התורה בישיבות. רבותיי, הריגרסיה חוזרת.

כל מה שכתבתי הוא בגדר נבואה, נבואת זעם אם תרצו, ולוואי שלא יתממש שום דבר ממה ששכתבתי. הדברים נכתבים דבר ראשון כנורת אזהרה, אך יותר מכך, כאמירה לגבי דרך הלימוד החדשה המוצעת בישיבה. היא מהפכנית, היא נוגעת בהרבה נפשות, אך יחד עם זאת ניכרות בה אמירות של ייאוש מהדרך הקודמת. איך ניתן ללמוד מתוך ייאוש?

 

(מאמר תגובה של חיים אקשטיין)











[8] הרב קוק גם הוא היה מודע לשינוי מתודות הלימוד בהתאם לרוח הדור:

"ע"כ אם אנו רואים דור שאין התורה חביבה עליו, הוא אות שנתקלקלו הדיעות, וסבת קלקולי הדיעות בא ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהיתה מתלבשת בצורה ידועה לפי ערך הדור הקודם, שהיתה מספקת לחבב את התורה על הדור אינה מספקת כעת... והדור הזה לא ישכיל לקחת מאותם הציורים את הכונה הפנימית, כי לפי מצבו ודרכיו אין אותם הציורים והרעיונות השגורים, שהי' די להם לפתח שערי דעה בדור שלפניו, מספיקים לדורו.” (עין אי"ה ברכות פרק תשיעי, פסקה רעז).


 

 

בית המדרש