ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שכרות, פוסטמודרניזם וישיבות ההסדר

ע"י: צמח דוד שלוס

חג הפורים עומד בפתח ואיתו עולה בגאון נושא השכרות ומקומו בחיינו. ספרי הרב שג"ר, שהופכים בחודש אדר למצרך בסיסי בישיבה, מעלים את שאלת השכרות ביתר שאת ומצטרפים לקבוצת שאלות עמוקות על היחס שלנו לטשטוש הגבולות דרך השכרות, על העמדת העולם היום-יומי שלנו בספק ועל חווית חיים הרבה יותר דבקה שבאה לידי ביטוי בחג הפורים. בישיבה שלנו, שאלת היחס לשכרות היא אפילו נחוצה עוד יותר. כמות הפעמים ששותים בהם אלכוהול לא מסתכם רק בפורים, בקידוש או בליל הסדר. בישיבה שלנו אנחנו שותים אלכוהול כל יום חמישי בהתוועדות. ולכן, אם אנחנו אנשים שמבקשים להיות אחראיים ומדוייקים, היחס לשכרות בחיינו, או לפחות בישיבה, חייב לעלות לדיון.

הצעד הראשון של ההתעסקות בבעיה, צריך לשאול את שאלת המבוא, והיא: מדוע שמצב של שכרות יהיה בעייתי בכלל?

אני חושב שגם בלי להסביר בדיוק את שורש הסיבה, די בקלות אפשר לטעון שרוב הזמן אנחנו מסתכלים על מצב של שכרות כמצב שלא טוב להיות בו. בשביל ההמחשה – הרבה תסביכים פסיכולוגיים יכולים להיגרם מהורים שיכורים, אדם שיכור שאנחנו רואים ברחוב נראה לנו לא בסדר, אנחנו לא רוצים שאנשים ישתו לפני שהם נוהגים, אנחנו לא נסמוך על חברה של אנשים
שיכורים שתדאג לאורח חיים תקין וכן הלאה וכן
הלאה. בתור נקודת מוצא לדיון יהיה נכון להגיד

שהמצב ה"רגיל" או ה"תקין" של האדם הוא מצב שבו הוא פיקח.

אז, אם אנחנו באמת רואים שכרות כחולשה חברתית, כמקום לא אחראי, לא מודע ולא רצוי ביום-יום, מדוע אנחנו מוכנים לקבל שכרות מופרזת בפורים? מה יש בשכרות בפורים שהיא "קדושה"?
לדעתי, הסיבה העיקרית שבגללה שכרות הופכת להיות לגיטימית בפורים היא תנועת החופש והחירות שאדם שיכור חש, ומתוך הנחה שאדם חופשי הוא אדם במצב נפשי פתוח יותר וכתוצאה מזה קרוב יותר לקדוש ברוך הוא ולאמת – השכרות היא אמצעי טוב להשגת תחושת קדושה. אותו חופש שאדם שיכור זוכה בו הוא לא רק חופש להשתולל או להתפרע, הוא חופש גם ממוסכמות חברתיות שכולאות אותנו בתבנית מסויימת, הוא חופש ממסכות שאנחנו מקפידים ללבוש בזהירות ובמקום הקיצוני ביותר – אדם שמשתכר גם זוכה בחופש מהתודעה שלו. אותו חופש נכסף של השיכור הוא חוף המבטחים של אדם שחייו מכבידים עליו. במקום שהאדם יהיה מאולץ להתמודד עם אותן מחשבות של היום-יום, עם הקשיים שמלווים אותו ועם המציאות שתופחת על פניו, יכול האדם לקחת בקבוק של וודקה, למצוא פינה שקטה, לבלוע את המשקה החריף ולמצוא  את עצמו במציאות אחרת, במקום חירותי ועצמאי. מקום שלא מקבל ביקורת ולא נחבט. מקום נקי של קשר ישיר ומיידי בין השיכור ובין הקדוש ברוך הוא. כדי להבליט את הנקודה, אפשר להביא את הציטוט המפורסם  מהספר של הנסיך הקטן. הנסיך הקטן פוגש אדם שיכור ושואל אותו לסיבת שתייתו, עונה לו השיכור – אני שותה כדי לשכוח את חרפת התמכרותי לשתייה. זמן השכרות מאפשר לנו לבחור חיים נוחים ועצמאיים יותר, חיים בהם חרפות כשתייה לא נמדדות.

מנגד לתחושת ההתעלות שחשים השיכורים כשהם נמצאים במצבם השתוי, יכול אדם פיכח להסתכל על השיכור ולהציב מולו ממצאים קשים. הוא יכול לראות את השיכור כאדם שבורח מהתמודדות, הבחירה להשתכר היא לא בחירה של חופש וגבורה, בראיית הפיכח, היא בחירה של בריחה. האדם השיכור חלש  מכדי התמודדות עם חייו ובוחר בשל כך לחפש אפיקים חדשים שלא ידרשו ממנו מאמץ רב מדי. לפי הסתכלות זאת, השיכור הוא עצלן, לא קדוש. למעשה, גם הפירוש לאותו ציטוט מהנסיך הקטן יראה אחרת לגמרי. השיכור מהנסיך הקטן הוא לא אדם שהשכיל לנצח, הוא אדם שבורח מהתמודדות עם הבעיה האמתית שלו – ההתמכרות לשתייה, ולא המציאות שבה הוא גם שותה. יתרה מזאת, אל מול תחושת החופש שטוען השיכור להרגיש, יטען מולו המסתכל מהצד – אפילו אתה יודע שאתה לא מצליח לברוח. גם השיכור יודע שהמציאות חזקה ממנו, שהיא תשאב אותו אליה. חוץ ממצבי שכרות קשים ביותר, בהרבה מקרים יישאר השיכור עם מודעות מינימאלית, ויש שיאמרו אף מחודדת. אותה עורמה שפיתח השיכור כדי לנצח את המציאות, נמצאה מביסה את עצמה.

אך מעבר לטענות האלו, הנקודה העמוקה והבעייתית בשכרות, היא לא מה השכרות אומרת על מצב השכרות, אלא מה היא אומרת על מצב הפיכחות. אם אדם מחפש לברוח מהפיכחות, מהסדר הלוגי, מהיום-יום, זה מאיר באור שלילי את המציאות כשלעצמה. אדם שיכור הוא אדם שלא נותן אמון במציאות, אדם שיכור הוא אדם שמתכחש לטבע המציאות, הוא אדם שלא חי בשלום עם עצמו. אדם שמחפש להשתכר הוא אדם שמחפש לצאת מעצמו, וחוץ מהכישלון הצפוי – האמירה הכואבת יותר היא על מצבו הנפשי והאמון של השיכור בעצמו. זו גם הסיבה שהפיכח ירגיש רע בחברת שיכורים. הם נחשפים מדי, הם הופכים פגיעים מדי, הם מזלזלים בעולם שלי. אדם שיכור מערער תפיסת עולם יציבה של אדם פיכח, הוא כופר בדברים הבסיסיים ביותר ובסדר שהאדם הפיכח בונה לעצמו במשך שנות חייו.

קאנט היה הראשון שערער את מושג ה"מציאות כשלעצמה", אחריו המשיכו ממשיכי דרכו את פירוק המסגרות ברכבת הרים אל עבר התהום שעוברת בניאו-קאנטיאנים, חולפת בסחרור על פני הוגים קיומיים ומתרסקת בעולמם המיוסר של הפוסטמודרניסטים והניהיליזם. בדור שבו הרבה מאורחות חיינו מקבלות צורה מהיבטים שונים של הפוסטמודרניזם, גם שאלת השכרות מקבלת פתאום תפנית. אותה ביקורת שהושמעה למעלה מצד הפיכחים הופכת למגוחכת. בשם איזו מציאות אובייקטיבית באים הפיכחים וטוענים טענות כנגד השיכור. מי אמר שהם צודקים יותר? מאיפה להם הביטחון המופרז כל כך באורח חייהם ה"תקין". מה זה "תקין" בכלל? מה היא מציאות חיים נורמאלית? היא ישנה? מקום שיכול להעניק לנו דמיון למצב השכרות הוא מצב השינה. הריאליסטים הגדולים לא ייבהלו כל-כך מחלום בלהות ולא יחשבו לקחת אותו ברצינות. שינה היא מצב לא-נורמאלי, וערות היא מצב נורמאלי. מה שקורה בזמן הערנות הוא המציאות והקרקע עליה אנחנו צועדים, וכל מה שקורה בשינה הוא דמיון ופחות משמעותית בערכו. בסרט "התחלה" מחליט הבמאי להעמיד את ההנחה הזאת בספק. האם באמת עולם השינה הוא אמיתי פחות מעולם הערות? האם יש לנו איזה מדד בכלל שיכול להגיד לנו מתי אנחנו חולמים ומתי אנחנו ערים[1]? הרי בחלום אנחנו מרגישים חיים לחלוטין, ורק לאחר מכאן, בהסתכלות רפלקטיבית אנחנו נותנים פרשנות יציבה, אך לא מעודכנת. תהא התשובה אשר תהיה, השאלה כאן היא חזקה יותר. עצם העמדתה והצפה לחיים שלנו, הופכת את מעמדו של השיכור למעמד שיש להתייחס אליו. או לפחות, לא לזלזל בו. מידת חוסר וודאותו של השיכור בצל הפוסטמודרניזם הוא שווה ערך במהותו למידת חוסר הוודאות של הפיכח.

אז איפה כל זה מותיר אותנו?

העלאת הספקות הקיומיים האלו יכולה לערער תפיסת עולם וודאית, אך כמעט ואין בכוח הספקות להציב תמונת חיים אלטרנטיבית לחיים היום-יומיים. העולם שלנו, או הטבע שלנו, לא יכול לקיים חיים שמונעים מספקות. התמונה הראשונה שצוירה במאמר לא תשתנה בגלל הגות פוסטמודרנית. אדם שיכור יוסיף להראות לרוב הציבור כאדם לא-אחראי, כאדם שחי בהדחקה מהחיים התקינים יותר. אף על פי שאין אמת מידה מדויקת לאמת, או למצב חיים נכון יותר של שיכרות ופיכחות, בכל זאת יראו הרוב את האדם הלא-שתוי כאדם "רגיל" יותר. לא סתם השיכור קרוי "שיכור" והפיכח הוא "פיכח". הרגע שבו מוצא את עצמו השיכור שרוע על הכביש הוא רגע ה"התפכחות".

אך אין זה אומר ששינוי התפיסות בפילוסופיה נדחה כולו. מרגע שהטלנו ספק על מצבו האותנטי של האדם, היחס שלנו לשכרות הוא רך יותר. השיכור הוא לא רק מוקצה, הוא עוד מצע אפשרי לחיות עליו את החיים. הוא נמדד בצורה שווה אל מול הפיכחות עם יתרונות וחסרונות, הוא לא "לא נכון" במהותו. אדם שמרגיש אחריות לתת מקום בעולם שלו גם למצב של השיכור וגם למצב של הפיכח, נמצא במקום ראוי. ללא צד אחד של השיכרון והפיכחות יחסר צד מהותי באדם. השאלה שעולה היום בציבוריות הישראלית בדבר ישיבות ההסדר נוגעת לדעתי גם לצבעים מסוימים בנושא השכרות.

הרבה פעמים, מדרדרת השאלה "האם מסלול ההסדר לגיטימי או לא?" לדיון במצב הפיכח בלבד ולא מערבת שום שיקולים של שיכרון. השאלות שמעסיקות את הציבור הן השאלות כמותיות ומדידות בלבד. המילים "שוויון בנטל" הן בדיוק הדוגמא להסתכלות הפיכחת. השאלות הן - כמה זמן ביינישים עושים מילואים, כמה חוסר שיווין יש בצבא בכלל, מה אחוז הקרביים ומה כמות התרומה שמעניקים ביינשים לציבור אחר-כך. כל השאלות האלו הן שאלות של פיכח שמסתכל על שיכור. הן שאלות רפלקטיביות שמסתכלות מבחוץ והן מרדדות את הדיון והופכות אותו לצדקני ומאוס. לא פעם מתפלא תלמיד ישיבה שדעותיו על ההסדר מהזמן בישיבה שונים לגמרי ביחס לדעותיו בזמן בצבא, ולא בגלל שהוא חוזר ומשתנה, פשוט כי הוא משנה את התפאורה שלו ומתעורר ממצב של פיכחות לשכרות ולהיפך. בן ישיבה לא יוכל להסביר לחבר נטול חווית הישיבה את חווית השכרות בכלים מפוכחים. כי בן הישיבה שיכור לישיבה. הוא מחפש נקודות של אמת, הוא מחפש את הקדוש ברוך הוא, הוא מחפש קרבה. הוא לוקח בקבוק של וודקה לפינה של החדר ומוריד את המסכות. הוא אפילו משתטה. בעוד כמה שנים הוא יתעורר מהמצב השתוי הזה ויתפכח לעולם ויסחף למציאות חזקה ממנו, למציאות שתכריח אותו לעמוד מול ה"קרקע היציבה", מול ה"מוח הרציונאלי". לו הייתה נעקרת הישיבה מבן הישיבה, ממד השכרות חסר בעולמו והופך אותו בחזרה לצר ולרדוד. המשך ההתעסקות האינטנסיבית והלא נורמאלית בנפש ובמוסר בישיבה מזכך את נפשו של הלומד בישיבה ומאזן אותו מנפילה על הרציונאליזם המייבש. כמובן, שהמשל כאן הוא לא מושלם. יש הרבה מאוד היבטים רציונאליים בישיבה ואפילו רוב הלימוד בישיבה הוא לימוד אנליטי וחישובי, ולא כל תלמיד מרגיש שיכור ללימוד או לבירור עצמי, אך נקודת ההשקה החשובה מבחינתי, זו הקרבה והדבקות שמניעים את בני הישיבה להגיע אליה. מעין נקודת ראשית שהיא לא פיכחת, שהיא הרבה יותר רוחנית.

אם הישיבה היא השיכר, הרי שהצבא הוא הדוגמא הטובה ביותר לפיכחון. הוא התחפושת ההיררכית המושלמת. בצבא אסור לשתות אלכוהול, בצבא צריך תמיד להיות דרוכים. הצבא, שהוא מקום טוטאלי, דורש מהחייל הרבה מאוד מאמץ פיזי, אך מעט מאוד התבוננות פנימית. ה"דבקות" או ה"קרבה" הן מילים שמדברות על ממד שלא יכול להיות נוכח בצבא. חייל שלא מתחבר למעצר – יצא למעצר למרות זאת, חייל שלא יעיל – הוא חייל לא טוב. הקוטביות החריפה הזאת בין עולם הצבא מלא התחפושות ובין עולם הישיבה בעל הגישה הישירה להסתכלות פנימית יוצר שיח מאוד לא קוהרנטי וחלק בנוגע למסגרת ההסדר.

אין לפטור את השאלה המוסרית ואת הדיון החשוב בשאלה על אורך השירות בתשובה שאנחנו "מדברים בשפות שונות". השיכור באמת לא יקשיב לפיכח והפיכח מסתכל על השיכור כבורח שמתרץ את חולשותיו עם אידיאולוגיות חלשות, אבל אסור לנו להישאר במקום הזה. בעיקר בגלל שדמויות ה"שיכור" וה"פיכח" הם לא דמויות קיימות, הם שני פנים קיצוניים כדי לצייר את חוסר העדינות שבשילובן האוטומטי. מחובתנו היא לדבר את שפת הפיכחות ולשאול את עצמינו את השאלות הנוקבות ובמקביל לשמר את השאיפה לשיכר. המודעות למציאות השיכור לא פוטרת את ההתמודדות עם השאלות המוסריות והפיכתן לעיסוק של החלשים.

אם השכרות מורידה מעוצמת השאלה המוסרית או מקהה אותה,  מה שהיא בהחלט עלולה לעשות, האדם יהיה שרוי בקונפליקט קשה, אך יהיה חייב להישאר נאמן לחובתו המוסרית. בחיים בכלל, יהיה טוב אם ניתן מקום לשתי תנועות אלו של תודעה - מקום למצב הפיכח ומקום למצב השיכור. הפיכחות, שתיתן קרקע ומציאות שאפשר לתת בה אמון, והשכרות שדרכה אפשר להגיע עד השמיים. לחיים. בריאים ומשמעותיים.




[1] לכאורה, הפיתרון שמופיע בסרט הוא סיבוב הסביבון והמבחן הוא האם הסביבון יעצר ויעמוד או ימשיך להסתובב לנצח. במאמרו, "ואולי לא היו דברים מעולם" במפתח 3, טוען בניה שטיימינץ שגם הפיתרון שמציע הבמאי הוא לא פתרון מספק, שהרי גם הסביבון, שהוא כביכול המדד החיצוני – לא ידוע מאיפה הוא הגיע והאם המצב שאליו היה מכוון בהתחלה הוא מציאות או חלום.


 

 

בית המדרש