ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הרהורים על קצה המזלג

ע"י: אריה גרין

בימים טרופים אלה, בהם נדמה כי כל מוסד ההסדר עומד בסימן שאלה אל מול הביקורת הציבורית החריפה, אני מרגיש כי במובן כזה או אחר אנו מוכרחים להרהר ולעשות חשבון נפש ביחס לדרך בה בחרנו, ולבחון אותה באמת, שלא כמן השבת מלחמה מן הצד ההסדרניקי של המתרס. במקרה שלי העניין אף יותר בוער, שכן כל העניין הזה צף לתודעה הציבורית בדיוק בימים שבהם אני מצוי בפרשת דרכים בהקשר הזה: אני בדיוק חוזר מתקופת השירות שלי בצבא לישיבה, לעוד שנה וחצי של לימוד. בימים האחרונים היו המון שיחות, דיונים, מאמרים וקריאות ציבוריות בנושא, ודבריי ישקפו גם אותם במידה רבה, כך שסביר שחלק מחבריי ימצאו את דבריהם בדיונים שיוזכרו כאן.

הדבר הראשון שאני חושב שצריך לעשות כשבאים לדון בנושא הנ"ל הוא לחלק חילוק חשוב מאוד, שרבים נוטים להתעלם ממנו. צריך לחלק בין הלגיטימיות של מסלול ההסדר בתור מסלול שהמדינה מאפשרת, לבין הלבטים
שהאדם הפרטי חש כשהוא בא להכריע אם להיות חלק מהמסלול או לא. נתחיל מלגיטימיות המסלול באופן כללי, ולאחר מכן נדון בשיקולים הנוספים שנכנסים כשאני מתחיל לחשוב על עצמי במסלול
הזה.

הפרדיגמה הידועה ביותר שמביאים כדי לתאר
את המסלול היא כזאת: החובה של כל אחד


מאזרחי המדינה (הזכרים) באופן בסיסי היא לשרת
3 שנים, ואילו למי שבוחר במסלול ההסדר מוותרים על 20 חודשי שירות צבאי, ובמקומם הם נדרשים ללמוד בישיבה למשך 3 וחצי שנים. על אף העובדה כי ניתן להטיל ספק בפרדיגמה הזו, רוב האנשים מתייחסים אליה כאל עובדה אובייקטיבית שנמצאת בקונצנזוס, וממנה והלאה מתחילים הטיעונים בעד ונגד. להבנתי, ההצדקה הבסיסית לוויתור כלשהו המעוגן בחוק על השירות הצבאי לטובת לימוד, היא שהלימוד תורם לעם ישראל, בצורה כזו או אחרת.

כיצד? לשאלה זו יש לא מעט תשובות על הסקלה ההשקפתית. ישנה תפיסת "שומרי החומות", כלומר, התורה שלנו מגינה, פשוטו כמשמעו, על עם ישראל, ובלעדיה היינו מפסידים במלחמות ולא היה לנו קיום פיזי. כמו כן, רווחת התפיסה האינדיבידואליסטית, שגורסת שאדם, לכשילמד ויפתח את שכלו, באופן טבעי יביא לכך שתהיה אוכלוסייה מלומדת יותר ואיכותית יותר, ובשביל זה שווה למדינה לוותר על חלק מהשירות הצבאי של מי שמעוניין בכך. בין לבין יש לא מעט ווריאציות שמשלבות את שני התפיסות, למשל שמוטלת חובה על תלמידי הישיבות ללמד ממש את הציבור בשכונה שסובבת את הישיבה, או שבוגרי הישיבה יהיו כאלו שיעבירו שיעורים בבית הכנסת כשיגדלו וכו'.

נשאלת השאלה, עד כמה חזקה יכולה להיות טענה מן הסוג הזה (לא משנה כרגע איפה על הסקלה) בכלל, כשהיא נשמעת באוזני אנשים שלא מאמנים בתרומה כזאת. התשובה לשאלה זו בד"כ, היא שכאן נכנסת לתמונה שאלת הדמוקרטיה והייצוג הציבורי בפרלמנט שקובע חוקים שמשקפים את מכלול האידיאולוגיות של הציבור. לפי שיטה זו, הקו של הפשרה בין צבא ללימוד נפל היכן שנפל כי אלו היו יחסי הכוחות כשנקבע החוק, וההסדר מייצג את ההכלאה האידיאולוגית של הדתיות- חילוניות שמייצג הפרלמנט הישראלי. אנשי ההסדר אוהבים להביא בהקשר הזה את זכיית מפעל ההסדר בפרס ישראל, כדי להוכיח שפועלו בתחום התורני אכן מוערך ע"י הציבור הישראלי.

טיעון נוסף שאוהבים להביא כדי להצדיק את הישיבות, הוא שאחוז המתגייסים לקרבי הוא גבוה בהרבה בקרב תלמידי ההסדר מאשר בכלל האוכלוסייה. אם נסתכל על העניין הזה מבחינת תרומה משמעותית בצבא, אני חושב שמשרתי הקרבי בהסדר (כ80% לפני הנתונים) הם ממש לא בתחתית הפירמידה, אפילו אם לא מסתכלים על תקופת הישיבה כשירות ציבורי כלל ישראלי. הטענה ששישה עשר חודשי שירות קרבי עולים לרוב על לא מעט תפקידים עורפיים, גם אם אלו משרתים יותר זמן, נשמעת לא פעם. כמו כן, מעלים את הפער העצום שבין אחוזי ההגעה למילואים שבין בוגרי ההסדר לציבור הכללי. המשותף לכל הטיעונים הללו הוא שגם מי שאינו מבין את הערך בלימוד תורה מסוגל לקבל אותם, שכן האמירה היא שהתרומה של חיילי ההסדר היא באיכותם הרבה ובדחיפת המערכת הצבאית בה הם משתתפים קדימה, גם אם אורך השירות מופחת.

שאלה שנשאלת רבות מן הצד השני היא: "למה שלא תשרתו שלוש שנים וגם תלמדו?" התשובה הפשוטה שכמעט תמיד ניתנת, היא שפרקטית, בלי שום וויתור על חובת השירות, כמעט אף אחד לא יבוא ללמוד, שכן הוויתור על 3 וחצי שנים מהחיים, ללא שום תמורה הוא ויתור גדול מידי עבור רוב הציבור. יש שיבואו וישוו בין מסלול ההסדר למסלול גרעיני הנח"ל. אני לא בקיא לגמרי במסלול של גרעיני הנח"ל, אבל נהוג באופן כללי לומר לגבי שני המסלולים, שיש וויתור מסוים על ה'איך' בשביל פיתוח של ה'למה'. אני חושב שזו נקודה חשובה, ויש בה אמת מסוימת. בצבא, על אף ניסיון ממש מרשים לעסוק בנושאים האלה ולחזק את ה'למה', התחושה שלי היא שהניסיון הזה נידון לכישלון, ומה שנשאר מהבחינה הזו היא מסגרות חוץ צבאיות. שנות שירות, מכינות וישיבות הסדר, כולן במידה כזאת או אחרת בבחינת תשובות שונות למצוקה הזאת. בהקשר הזה, שאלת ההיחלשות הדתית בצבא עולה כסיבה קריטית להצדקת הישיבה כמעין גלגל הצלה דתי עבור התלמידים שעלולים להיחלש אם יתגייסו ללא שום לימוד מקדים וחיזוק אחרי השירות ולפני היציאה לחיים. אמנם, זה בד"כ נחשב תוצאה משנית בישיבה, בטח ביחס למכינות שממש חרתו את הדבר על דגלן, אך עדיין מדובר בשיקול מבחינת רבים.

מנקודת המבט האישית, השאלות הן קצת אחרות. לדוגמא, שאלת אחוז המתגייסים לקרבי, כבר לא רלוונטית. או שאתה קרבי או שלא. גם שאלת התרומה בכל אחת מהמסגרות מקבלת אופי קצת אחר, שכן כאן כל אדם בוחן את עצמו, ושואל כמה הוא מרגיש שהוא תורם לציבור הישראלי בלימוד שלו. גם היחס למי שמשרת שלש שנים, הופך ליותר אישי, ובאופן טבעי לשאלה יותר נוקבת. לאנשים ה'נורמליים' שמשרתים שלוש שנים נוספים שמות ופנים, ולא זו בלבד, אלא שגם שירתת איתם ועזבת אותם באמצע. זו תחושה לא פשוטה שמפעילה לא מעט לחץ על המצפון האישי. מבחינת התחושה הפשוטה קשה להשוות בין הנוחות היחסית של הישיבה לחוסר הנוחות העצום הכרוך בשירות קרבי. כמובן שיש עוד אינספור שיקולים, אך ההפרש בעניין הזה, ביני לבין חבריי שנשארו בפלוגה, מעורר תחושת אי נוחות לא קלה. שיקול נוסף ששב ועולה בצורה מעט שונה היא שאלת ההיחלשות בצבא. בתור מי שהיה תקופה מסוימת בצבא, וחזר לישיבה, התחושה האישית היא שההשפעה שהצבא משפיע היא בלתי נמנעת ולא כדאי להתעלם ממנה. כל אחד רוצה לחשוב על עצמו בתור אדם 'חזק' שבעיקר משפיע ולא מושפע מהסביבה. הניסיון האישי שלי לפחות, הוא שלתפיסה זו אחיזה מינימלית מאוד במציאות.

בנקודה זו, אני רוצה להעלות תובנה שעלתה אצלי כבר לפני השירות הצבאי וצפה ועולה אצלי שוב כעת. יש לי תחושה, שהתרומה בצבא היא פורמליסטית בלבד. כלומר ברגע שאתה נמצא בצבא (בחוויה האישית שלי לפחות, בגדוד), אתה כבר לא בוחר כמה או איך לתרום. אתה יכול אמנם להיות חייל/מפקד יותר או פחות טוב. אבל השאלה המוסרית כבר לא מציקה, גם אם אתה לא עושה שום דבר חשוב במשך שבוע שלם, והיו דברים מעולם. עצם היותך שם, במסגרת, בתור חייל שבשורה, מספיקה, ולכן אתה יכול להניח את המצפון על אש קטנה. בישיבה לעומת זאת התחושה היא הרבה יותר קיומית, אתה חי הרבה יותר קרוב ללב, אתה מעביר את המצפון לווליום הרבה יותר גבוה, מפני שאתה אחראי על התרומה של עצמך. מבחינות מסוימות, החופש הזה הוא בבחינת מועקה, שכן אתה תמיד נזקק לבחון את עצמך, תמיד להשתפר, לנצל את כל הזמן, לא לבטל, לא להתבטל. אתה חופשי, אתה אחראי על עצמך, אתה בוחר איך וכיצד לתרום, ללמוד וללמד. זה דבר מאוד לא פשוט, שבצבא אין אותו בכלל; שם, בהיותך רכוש צהלי, כבר אינך אחראי על כך שמעשיך יהוו תרומה ממשית, לזה כבר ידאגו המפקדים, כביכול. זו טענה מתחסדת קצת, וקל מדי להגיד אותה כשלא עושים שלש שנים, ובכל זאת, אני חושב שיש בה אמת.

בסופו של יום, חשבון הנפש צריך להיות אישי. כל אחד, לאחר שבירר את שאלת הלגיטימיות של מסלול ההסדר באופן כללי, צריך לשאול אם הוא רואה את עצמו כחלק מן האליטה התורנית של עם ישראל. בכך הוא בעצם רואה את עצמו פטור במידה מסוימת מחובתו האזרחית בכדי לעסוק בענייני הרוח. אי לכך, ראוי שהאדם יבחן את עצמו בדקדקנות בבואו להכריע אם הוא מתאים למסלול ההסדר או לא. מבחינה קונקרטית, אני חושב שהרבה מאוד מתלמידי ישיבות ההסדר אכן מסוגלים לתת תשובה חיובית על שאלה זו. אבל חשוב שכל אחד ואחד מתלמידי הישיבות יבחן את עצמו ולא יפטור עצמו מבחינה עצמית כדי להצדיק את היותו בישיבה.

 

 

בית המדרש