ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הממד הנבואי שבצרעת

ע"י: בני שפר

בגמרא (ערכין דף ט"ז ע"א) מובאים דברי ר' שמואל בר נחמני "על שבעה דברים נגעים באים", יחד עם ראיות מתוך מקרים שונים של צרעת במקרא. ברצוני להצביע על מכנה משותף בין מקרי הצרעת שבתנ"ך, ומתוכו אציג משמעות נוספת לנגע. אדגים זאת דרך צרעת מרים וצרעת עוזיה המלך.

סיפור מרים מדגים באופן כללי את מקרה הצרעת, כפי שמופיע בפרשת תזריע. מרים הנביאה מדברת "אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח" (במדבר יב, א). לפני שממשיכים בקריאת הפרשה, יש לזכור שמרים בסה"כ ממלאת את תפקידה כנביאה; כפי שאנו רואים בנביאים, תפקיד הנביא הינו להנהיג את העם, או כמו שמרים עשתה - לבקר את ההנהגה הנוכחית. מרים מצביעה על גירושה של ציפורה (רש"י), ומבקרת מעשה זה של משה, בשל היותו לא נצרך לתפקודו כמנהיג; "הרק במשה דבר ה'?"- הרי גם אהרן והיא בעצמה מתנבאים במסגרת תפקידם הציבורי, ולא "פרשנו מדרך ארץ" (רש"י). אולם הצרעת, ותגובת הקב"ה למרים, באות "לבקר את המבקרת", ולהצביע על חריגתה מהמקצועיות והאובייקטיביות הדורשות מהנביא, ועסקה בחייו הפרטיים של המנהיג. אהרן מקבל בשמו ובשם מרים את הביקורת, ומצהיר "אשר חטאנו". מרים מבודדת למשך שבוע, וככל הנראה חוזרת לתפקידה לאחר מכן.

מקרה הצרעת של עזיהו המלך מסתיים באופן שונה מהסיפור של מרים. בדברי הימים עזיהו מוצג כמלך מוכשר, העושה "הישר בעיני ה', ככל אשר עשה אמציהו אביו" (דה"ב, כו,ד). המקרא מתאר את יכולותיו בכל תחומי השלטון - התחום הצבאי, הכלכלי, יכולותיו הנבואיות (רש"י), והמלוכה עצמה. אולם בהמשך הפרק מתואר גם תהליך נפילתו; "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית". מתוך שכרון כח, הוא מנסה לנכס לעצמו את היעד האחרון, המפריד בינו ובין טוטאליטריות מוחלטת - הוא מנסה להקטיר במקדש ככהן, ומתעמת על כך עם הכהנים. גם כאן, כמו במקרה של מרים, הצרעת פושטת מיד עם חציית הגבולות, ועוזיהו מאפשר לכהנים לפנות אותו מהמקדש.

עיקר עונש הצרעת הינו הבידוד. עצם הנגע על העור אינו הבעיה, כמו שאנו רואים אצל נעמן, שמתואר כ"גיבור חיל מצורע" (מלכים ב ה, א) - הוא פיקד על צבאו על אף צרעתו, ולכאורה תוך אדישות לקיומה. מקרה יחודי זה מדגיש את הממד החברתי שבעונש הצרעת- נעמן לא טרוד מהצרעת, עד שהנערה הישראלית המשרתת את אשתו מציע לו לפנות לאלישע. הלכות הצרעת שבפרשת תזריע הן הנותנות משמעות לנגע, ובלי הפיקוח של הכהן והבידוד הנכפה על המצורע, הצרעת נורת בגדר ביקורת אוביקטיבית ונבואית על ההנהגה, בלא מימושה בסנקציות פליליות.

הבידוד של עזיהו אינו הבידוד שהמצורעים האחרים מקבלים על עצמם; הצרעת של משה לא אורכת יותר מכמה דקות, של מרים אורכת שבוע, נעמן נרפא תוך התערבות אלישע, ואת סיפור גאחזי ובניו המקרא לא משלים. עזיהו מקבל על עצמו את הבידוד באופן מוחלט. הוא מעתיק את ביתו אל "בית החפשית"- ע"פ הפרשנים בנה את ביתו בבית הקברות. אולם נראה שדווקא השימוש במושג "חופש" לתיאור הבידוד של עזיהו, מדגיש את הייחודיות שבצרעת עזיהו - הצרעת גרמה לו לשנות לחלוטין את אורך חייו. אם בתחילת הפרק הוא מתואר כמנהיג הפועל ללא הפסקה למען ממלכתו (ולמען עצמו), הרי שבשל הצרעת והמסר הביקורתי שהעבירה עליו, הוא פורש לחלוטין מהחברה ומההנהגה.

נראה לי שלרוב אין צורך בפרישה מוחלט כשל עזיהו. צרעת עזיהו באה בעקבות תהליך הדרגתי של כוחניות המחמירה אט-אט, המגיעה לשיאה בניסיון כיבוש מוסד הכהונה ותקיפת הכהנים. מועטים האנשים שמדרדרים בצורה שכזו, ומן הראוי שאותם אנשים יתפסו את עצמם בידיים כעזיהו, ויפרשו לגמרי מן החיים הציבוריים.

אך הצרעת המוצגת בשאר הסיפורים שבמקרא, היא זו היכולה לשמש לנו כמודל התנהגותי; אנו שמתוך רצון למלא את תפקידנו באופן מושלם חורגים ממנו מעט; שלפעמים יוצאים מן הקווים המתווים את גבולות החיים. אולי אין לנו את הנגע שיאותת לנו שעברנו את הגבול, אולם עדיין ניתן לקבל ביקורת מאדם אחר, לצאת מהשגרה למספר ימים, ולאחר מכן, לחזור אליה שלמים ומתוקנים.

 

 

בית המדרש