ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הלכה, אגדה וחזון "שערים"

ע"י: חיים אקשטיין

(תגובה למאמרו של גלעד שטרן)

קצת בנאלי לפתוח מאמר תגובה במשפט "שמחתי מאוד לקרוא את...", אבל באמת שמחתי מאוד לקרוא את המאמר של גלעד שטרן, על חיבור ההלכה והאגדה. גלעד כתב על חיפוש הרבדים המהותיים, שעומדים בתשתית הלימוד הנגלה של הגמרא וההלכה, ואני מזדהה הזדהות נפשית עמוקה עם הדברים. אולם עם חלק אחד במאמרו של גלעד אינני מסכים: הביקורת על המודל של בית מדרשנו, "שערים". גלעד טען שהמודל הנוכחי מבטא ייאוש מהאיחוד בין שני התחומים שאנו כמהים לחבר ביניהם, בכך שהוא יוצר הפרדה חדה בין הגמרא, התנ"ך והאגדה.

כדי להסביר למה לדעתי מדובר במבנה מוצלח, שיש לו פוטנציאל להביא בשורה חדשה לעולם התורה (מעבר לעצם מסלולי התנ"ך והאגדה, שכל אחד מהם כשלעצמו הוא חידוש גדול שמאפשר התמסרות והשקעה בתחומים הללו), אחזור כמה שנים אחורנית  – לא עד כיתה ד', כפי שעשה גלעד, אלא רק עד שיעור ד' שלי.

 

פרק א: צימאון

באותו סדר בוקר, נדמה היה שבריסק מעולם לא הייתה קרובה יותר. הר"מ שלנו לא נכח בישיבה, והסדר הוקדש רשמית לחזרה והיסגרות על הסוגיה, סוגיית "מחוסר קציצה" בגיטין. בפנינו עמד רצף של מקרים דומים זה לזה, שרק הבדלים דקים ביניהם הופכים אותם לדינים שונים לגמרי, קטגוריות נפרדות. אנחנו, כמו שלומדי עיון רציניים אמורים לעשות, ניסינו להגדיר את האבחנות המדויקות בין גט שנכתב על קרן של פרה לגט שנכתב במחובר לקרקע. באמצע הסדר מצאנו את עצמנו בדיון בן שישה משתתפים – שלוש חברותות שהלכו לשאול זו את זו מה הם הבינו בסוגיה, וכך יצרו ויכוח לוהט. אני לא זוכר כמה זמן ישבנו, או עמדנו, או הסתובבנו על הסוגיה הזאת יחד. אולי שעה, אולי שעתיים, עד שבסוף ניסינו לנסח שוב את המקרים מהתחלה.

"כתב לה גט על קרן של פרה," קרא אחד החבר'ה, "הרי את מגורשת לי, חתיכת פרה שכמוך."

אני לא זוכר מה הייתה התגובה של כל השאר לניסוח הזה, אולי מישהו צחק, כל השאר כבר היו מותשים. רק אני פתאום התעוררתי:

"זה לא מצחיק, עכשיו אני מבין למה לכל הרוחות המשנה מדברת דווקא על גט על קרן של פרה! יש פה בעל שפשוט רוצה להשפיל את אשתו."

"נפלא," ייבש אותי חבר אחר, "דבר איתי על זה בין חמש לשבע."

המושג "בין חמש לשבע", שקיים בחלק מהישיבות, משמש באופן פשוט כמסגרת זמן, שמוקדשת ללימוד אמונה ותנ"ך. אבל באוזניים שנמשכות ללימוד האמונה, המושג הזה עשוי גם להישמע עוקצני במקצת. אנחנו לומדים גמרא, זה עיקר עיסוקנו, אבל הקדשנו פינה גם לאגדה. הרעיון שלך נחמד, אבל הוא שייך לחלק השולי של היום, אל תכניס אותו לתוך כבשן האש הלוהט של בירור הסוגיה לעומקה. באותו רגע הבנתי שגם האוזניים שלי רגישות לזה.

 

פרק ב: חיבור

בתחילת סדר הבוקר הבא, הר"מ שלנו כבר היה שוב בישיבה, והוא השאיר פתק על לוח המודעות בבית המדרש. הפתק הקטן בישר שבסוף הסדר, ממש רבע שעה לפני ארוחת הצהריים, יתקיים שיעור באגדה על "כתב גט על קרן של פרה".

 

פרק ג: פרידה?

למעשה, הרגע המכונן הסתיים. חיפשתי משמעות, הרגשתי שאני יכול לעשות עוד צעד מעבר לאבחנות האנליטיות, והתברר שהלכתי בכיוון הנכון. יותר מזה, התברר שאפשר ללכת הרבה יותר מזה, כי אני בכלל לא דיברתי על אגדה אלא על הבנת המציאות – מה עובר בראש של אותו אדם שהמשנה מדברת עליו. השיעור באגדה העפיל אל מעבר לפסיכולוגיה של ההוא גברא, ונכנס לעומק המשמעויות של הגירושין ושל יחסי איש ואשתו. רק במבט לאחור אני נזכר בפתק חשוב לא פחות על לוח המודעות, שנתלה יום או יומיים לאחר מכן, בידי חבר אחר שהשתתף באותו סדר בוקר סוער ובריסקאי. הוא הסביר מהלך אחר בגמרא, על פי עיקרון מחשבתי דומה לזה שהוצג בשיעור.

אני לא זוכר את המהלך, רק את ההתרשמות האישית שלי. זה נשמע לי דחוק, מאולץ, לא אמתי. ר"מ אחר ראה את הפתק, ולא הבין בעקבות איזה שיעור הוא נכתב. מה זאת אומרת, הוא תהה כשהסברנו לו, לא צריך לחפש את המשמעות של המקרים במשנה, היא הרי בוחרת את המצבים שיחדדו באופן הטוב ביותר את הדינים והנפקא-מינות.

 

פרק ד: חזון

במשך כמה חודשים הוטרדתי ממחשבות על נקודת הסיום של לימוד הסוגיות – האם לעצור בשאלת הגדרים והאבחנות בלי לשאול "למה", או לנסות להבין מה עובר בראשם של האנשים בסיטואציה המדוברת, ואולי אפילו להיכנס יותר לעומק ולחפש משמעותיות הגותיות נסתרות. הסערה בראשי שקטה ביום עיון שהתקיים באותה שנה סמוך ליום פטירתו של הרב שג"ר, תחת הכותרת "לימוד גמרא כבקשת אלוקים", ובו שלל רבנים ממגוון ישיבות ובתי מדרש (יחסית) העבירו שיעורים בגמרא מזוויות מקוריות. ביניהן גם ראש הישיבה שלי, שאף פעם לא התהדר בשיטת לימוד פורצת דרך שמגלה משמעויות מחשבתיות, אבל במובן מסוים היא כזאת – גם אם אף פעם לא חשבנו ולא שמנו לב לזה.

אבל לא זה מה שהשקיט את הסערה, אלא דווקא שיחה של אותו ראש ישיבה, מו"ר הרב אליהו בלומנצויג, שהתקיימה באותו ערב – בדיוק כשחזרתי מיום העיון בירושלים. אינני זוכר את הציטוט המלא של דבריו, ואת הכמות המדויקת שנאמרה בהם, אבל הוא אמר שכדי לממש את החזון הגדול של חיבור הלכה ואגדה, צריך קודם כל ללמוד שבע שנים הלכה ושבע שנים אגדה.

 

מאז

עוד לא סיימתי ללמוד שבע שנים הלכה ושבע שנים אגדה, וכאמור אינני זוכר אם באמת דובר על שבע שנים או יותר, אבל בשנים שעברו בינתיים נתקלתי בהרבה ניסיונות לקצר את הדרך הארוכה הזאת. באנשים שאחרי שעה אחת של לימוד בסדר בוקר, עוד לפני שקראו את התוספות עד הסוף, כבר הסיקו שהגמרא בעצם אומרת את מה שתגיד לימים החסידות/הקבלה/תורת הרב זצ"ל. חלקם לא הבינו באמת את הסוגיה, חלקם לא הבינו באמת את החסידות/הקבלה/תורת הרב זצ"ל, וחלקם גם וגם. ועוד לא דיברנו על אלה שכבר העניקו לסוגיות פרשנות סוציאליסטית, פמיניסטית ופוסט-מודרנית, ואל תבואו אליהם עם קושיות משורה אחת ב"קצות" שמפריכה את כל התיאוריה.

אכן, כמו שאמר גלעד, החיבור בין הלכה ואגדה הוא מתבקש, הוא טבעי, אבל מרוב שהוא טבעי – קל לעשות אותו בלי להרגיש שבעצם לא עשינו כלום. חלקי הפאזל באמת מרכיבים תמונה שלמה, הבעיה היא שהחלקים האלה בנויים כריבועים שלמים, בלי חתיכה חסרה שמאפשרת לבדוק לאן היא מתחברת; הכל יכול להתחבר להכל, אין לנו אינדיקציה לדעת איזה חיבור הוא נכון ואמתי, והדרך קצרה למהלכים מחשבתיים שגויים, כשהאחריות על המסקנות ההרסניות איננה על כתפינו – אלא על כתפי רבינא ורב אשי.

 

והיום: פתחו שערים

האם הפתרון היחיד הוא לסיים את הש"ס, אחר כך לסיים את הש"ס הלבן ואז להתחיל להגשים את השאיפה? האם הדרך חייבת להיות ארוכה? יש גם סוג אחר של פתרון – מפגש בין מסלולים נפרדים. תורה נקנית בחבורה, שכל אחד בה מפתח את הדרך שלו, ומהמפגש בין כל הדרכים מתברר הכיוון הנכון. למי שרוצה לשלב בעצמו הלכה ואגדה נכונה דרך ארוכה, אבל אם השאלה איננה כיצד אדם פרטי מצליח בכך, אלא כיצד באופן כללי אפשר לממש את החזון – בית המדרש מסוגל לזה. כשתחת קורת גג אחת יושבים שני אנשים, איש הגמרא שהולך עד הסוף עם הנגלה ואיש האגדה שהולך עד הסוף עם הנסתר, כל שיחה ביניהם היא צעד בדרך לחיבור הנכסף.

 

עכשיו השאלה היא אם הם מדברים ביניהם, או עוסקים כל אחד בשלו. וזו אכן שאלה חשובה, שכדאי מאוד לשאול אותה כשמתכננים את זמן קיץ. תודה, גלעד, שעוררת אותה.

 

 

בית המדרש