ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

בין יום העצמאות לט"ו באב

ע"י: הרב דוד סתיו

הרב סתיו מבקש לבאר את ענינו של יום חמשה עשר באב ולהצביע על שורשיו היכולים להוות בסיס למהותו של יום עצמאותנו.

 

בבואנו להבין את מהות היום בו אנו מציינים את הקמתה של מדינת ישראל אנו נדרשים להתמודד עם שאלות מסוגים שונים. חלקן בעלות אופי הלכתי, כגון ההיתר לחדש יום שמחה שלא הוזכר אצל רבותינו, אמירת ההלל ועוד. החלק האחר של הדיונים עוסק בברור מהותו הפנימית של היום. האם הוא רק יום הצלה או שמא תוכן אחר עמוק יותר מצטרף אליו.

כנגד כל הדיונים קמה לה וגם ניצבה הטענה כי לא מצינו מעולם אצל רבותינו בבית ראשון או שני חג דוגמת החג אותו אנו מציינים. לא ראינו את יהושע מתקן יום לזכר נצחונותיו וכן דוד וכד'. ואמנם לדעת הרמב"ם זו מהות חג החנוכה אבל לא הכל הסכימו איתו גם שם.

                                  

בשעור זה אני מבקש לבאר את ענינו של יום חמשה עשר באב ולהצביע על שורשיו היכולים להוות בסיס למהותו של יום עצמאותנו.

במשנה מסכת תענית כו': מובאים דברי רבן שמעון בן גמליאל

 

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין... ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים..."

 

המשנה קובעת כי היו שני ימים מיוחדים לשמחה בתולדות עם ישראל. ואלו יום הכפורים וחמשה עשר באב. הארוע המיוחד המוזכר בהקשר לימים אלה הוא המפגש של בחורי ישראל עם בנות ישראל המחוללות בכרמים לעיניהם ומציעות את עצמם לשם הקמת משפחה. סביר להניח כי הרקודים היו התוצאה של היות הימים האלה שמחים ולא סיבת השמחה.

מהו אפוא מקור השמחה בימים אלה? בעולמנו מוכר ט"ו באב כחג האהבה בלשונם של אחינו החילוניים. אולם יום הכפורים נמצא בתודעתנו כיום של כובד ראש ורצינות בשל הדין בו אנו נתונים כפרטים וכאומה וא"כ לשמחה מה זו עושה.

לרבותינו בתלמוד היה הגיון הפוך .וכך אומרת הגמרא בדף ל'[1]:

 

" בשלמא יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות."

 

לתלמוד ברור כי יום הכפורים הוא יום בעל חשיבות היסטורית של שמחה בשל העובדה כי אז ניתנו לוחות שניים. שמחה זו נובעת לא רק מקבלת הלוחות אלא ממה שמסתתר מאחורי הארוע הזה. הגמרא מבטאת זאת במלים "דאית ביה סליחה ומחילה". יש כאן התייחסות ברורה לחטא הראשון והגדול שהעם חטא אחרי מתן תורה, הלוא חטא העגל.

רבותינו הקדמונים נאלצו להתמודד עם התקפות בלתי פוסקות, בעיקר נוצריות, על העובדה כי העם אשר זכה להיגאל ולראות במו עיניו את מעמד הר סיני הוא העם אשר סטה אחרי העגל .קדמוננו לא עשו הנחות לעם וכך אמר המשורר בתהילים[2]

                                   (לו) וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ:

                                   (לז) וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ.

בעקבות פסוקים אלו רבו המדרשים הטוענים כי העם בקש לחטוא כבר במעמד הר סיני[3],

וכך אמרו על הפסוק " עוד המלך במסבו נרדי נתן ריחו-עלובה הכלה שמזנה בבית חמיה"[4].

הד לקולות הללו נשמע בדברי ריה"ל בספר הכוזרי[5]

 

                     אמר הכוזרי: הזהר החבר שלא תטה בספור שבחי עמך ותעזוב מה שנתפרסם ממרים עם אלה

                                  המעמדות, כי שמעתי שבתוך זה עשו עגל ועבדוהו מבלתי האלהים.

 

בעקבות שאלותיו הנוקבות של מלך כוזר מתאמץ ריה"ל להמעיט מחומרת החטא וממספר הנכשלים בו.

לא מדובר בעוד פירוש על סיפור בתורה. מדובר על ויכוח עקרוני בדבר בחירת האומה הישראלית כעמו של ה'. האמנם ניתנה תורה לעולם דוקא דרך עם ישראל? האם בחירה זו היא נצחית או ניתנת לשנוי במהלך ההיסטוריה האנושית אם לאו?

לא בכדי מאריך ריה"ל במענה לדברי המלך בתיאור סגולתם ומעלתם של ישראל[6] והוא מסיים את טעוניו במלים הבאות-

 

   "ולא פסק המן לרדת למזונם, והענן לסוכך עליהם ועמוד האש להנחותם, והנבואה מתמדת ונוספת ביניהם,   ולא נעדר מהם דבר מכל אשר נתן להם זולת שתי הלוחות, אשר שברם משה, והתפלל להשיבם והושבו להם וכופר להם העון ההוא".

אם נותרה איזו עננה סביב מעלתם של ישראל הרי שהיא הוסרה עם מתן לוחות השניים.

ברור למה יום כפור הוא יום שמח בתולדות האומה. הוא היום בו נתבשרה האומה כי למרות חטאה היא נשארה מחוברת לשכינה.

מה שהגמרא מתקשה להבין הוא סיבת הפיכת חמשה עשר באב ליום שמחה.הגמרא מציעה מספר פתרונות לשאלה זו. אולם עוד בטרם ניכנס לפשר התשובות של התלמוד, אנו צריכים להרים גבה על כך שיום המושווה ליום כפור בהיותו יום שמחה לעם ישראל אינו מוכר למרבית העם היהודי. גם התשובות הרבות המוצעות בגמרא להבנת סודו של היום יוצרות תחושה לא נוחה. אם אכן היה ידוע יום ט"ו אב כיום שמחה לישראל, היתכן כי לא ידעו מה שורשו ופשרו. הרי כל ילד יודע על יום כפור וכמעט אין איש היודע את סודו של טו באב.

כמו כן יש לשאול אם קיים קשר פנימי בין שני הימים הללו ,דבר שעל פניו קשה לזהותו.

הגמרא מציעה מספר תשובות ביחס לשורשיו של טו אב.

 

                         אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

                         אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל.

                         (אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר.

                         עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא

                         יעלו ישראל לרגל, ואמר לאיזה שירצו יעלו.

                         רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה.          

                         רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.

מכיון שמדובר בפריסת ארועים המשתרעת לאורך כמעט אלף שנים קשה לקבל שמדובר במחלוקת קוטבית כל כך. מה גם שלפחות ההסבר על הרוגי ביתר מתנגש עם הברייתא המתארת שהבנות היו שואלות בגדים גם מהכהן הגדול, מבואר שט"ו באב היה יום חג בזמן הבית (ולא בזמן חורבן בית"ר).

הגיוני יותר לבאר כי היתה מסורת לרבותינו על מהות היום וכל אחד בקש להצביע על ארוע אחר המתאים למהותו של היום ולכן התרחש בו. כעין מה שהמשנה אומרת ביחס לחמשה ארועים שהתרחשו ביז בתמוז או בתשעה באב.

נתבונן בשנים מהארועים המצוינים בגמרא. נתחיל דוקא באחרון מיניהם במישור ההיסטורי.

הוא היום בו נתינו הרוגי ביתר לקבורה.

מהו הארוע עליו רומז רב מתנה? הגמרא מספרת[7] על שלבי גיבוש הנוסח של ברכת המזון וכך היא אומרת

 

 

אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.

 מהות הדברים כי ברכת המזון אינה עוד ברכת הודאה על הלחם שאכלנו כי אם ביטוי להודאה רחבה יותר על האירועים המכוננים בתולדות האומה ולכן עם הכניסה לארץ או עם בנין ירושלים והמקדש נוספו נוסחים מסויימים אותם יש לומר. למרות כל האמור מהות החיוב לומר ברכות אלו הוא מהתורה.

והנה שואל רב נחמן למקור אמירת ברכת  "הטוב והמטיב" במסגרת ברכת המזון ומשיב כי היא תוקנה במועד בו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

אולם על פניו נראה כי לא מדובר באירוע משמעותי דיו כדי להזכירו מדי יום בברכות. וכך ניסח את השאלה בעל  ה"משך חכמה"[8]-

 

"ויש להבין מה שאמרו (ברכות מח, ב) "הטוב והמיטיב" ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר וכו'. דצריך הסבר, דעל ענין פרטי תקנו חכמים ברכה קבועה."

נרחיב את השאלה. הלוא בתולדות האומה רבים הם הארועים החשובים והגורליים כמו חנוכה או פורים ולא מצינו שיתקנו בשבילם ברכה מיוחדת. ונוסיף ונקשה,אם אכן מדובר בארוע חשוב כל כך, מדוע לא הפכוהו ליום חג?

נתבונן בהמשך דברי ה"משך חכמה" שם. הוא מבקש להסביר מהם המדדים להכנסת אירועים לברכת המזון.

 

            " והביאור, דכל ברכת המזון נתקנה על בנין האומה אשר נבנית באצבע ההשגחה, וזה בהשגחה פרטית במן במדבר, ונזדככו נפשותם כל ארבעים שנה, ולמדו מושכלות אלקים, וכמאמרם (מכילתא בשלח יז): לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן. והיה להם ארץ, וירושלים מרכז הארץ, ובית המקדש ששכן שמו עליו, והתנהג בנסים רצופים תמיד."

כלומר, המשותף לארועים המוזכרים בברכה הוא ההשגחה הפרטית והרצופה בה משגיח ה' על עמו ישראל מאכילת המן ארבעים שנה יום אחרי יום ועד לקשר המתמשך במקדש בו מתרחשים נסים רבים מדי יום.

אחרי החרבן מתחולל שבר גדול בתחושת הקשר הזו.

                     " אמנם "הטוב והמיטיב" תקנו על קיום האומה הבודדת במועדיה להיות הולכת בגולה זה

                       אלפיים שנה, והיא קיימת ברוחה ובהודה ותפארתה, ו"כל כלי יוצר עליה לא יצלח" (ע"פ

                    ישעיה נד, יז).

אמנם ישאל הספקן כיצד ניתן לתקן ברכה על קיומנו בגלות קרוב לאלפיים שנה בטרם נודע הדבר, שהרי ברכה זו נתקנה לפני כאלף ושמונה מאות שנים, בטרם נוכל לדעת בודאות כי האומה אכן תשרוד את שנות ההיסטוריה. על כך הוא משיב-

" והנה אחר החורבן חשבו כי קיומה בלתי אפשרי, ועתידה לכלות ולנדוד כהצוענים בלא תפארת אדם, כאשר ראו כי בביתר לא נושעו על ידי מלכות בן כוכבא, שגדולי עולם היו מוטעים בו. אמנם כאשר ראו כי עמד מלך חסד אחד, ונגזר עליהם קבורה, כדאמרו ירושלמי תענית, הבינו כי ישראל שה אחד בין שבעים זאבים, ובחסד ה' על ידי מלכי חסד יחליף כח ויוסיף דעת, וכאשר יהמיון גלי ים לשוטפם יבוא הרוח וישקיטם על ידי מושלי ויועצי ארץ אשר לבבם ביד ה' המלאה חסד. לכן תקנו "הטוב והמיטיב" על קיום האומה."

צריך לחזור ולקרוא את דבריו כדי לעכל את התאור העדין של המחבר לימים נוראיים של סבל ושכול. התחושה המלוה את העם אחרי החורבן היא שאלוקים נוטש את האומה. כלה ונחרצה מעימו לכלות את עמו. אם נוסיף לכך את העובדה כי אלה תחילת ימיה של הנצרות הרי שהם ודאי יכלו לראות בארועי החורבן וכשלון המרד שבא בעקבותיו את ההוכחה לצדקת דרכם כי אכן האלוקים מעדיף את האומה החדשה הנוצרת בעקבות קריסת העם היהודי.

ואכן הגמרא[9] תספר על המשבר החמור הפוקד את עמנו בעקבות החורבן.

 

"תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו

שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין

לעמוד בה; ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין."

מדברי הגמרא עולה כי בעצם העובדה שלא ניתן לנו לקיים את המצוות בשל מלכות הרשעה המשתלטת על הארץ צריך בעצם להפסיק את ההתרבות של העם ולגרום לכילוי מרצון של היהודים וממילא היהדות. יש מהפוסקים שאף ראו בגמרא זו בסיס לשנוי ההלכה שבפשטות חייבה גברים להנשא מגיל שמונה עשרה ובשל החורבן והמסתעף ממנו ניתן לבטל קיומה של מצוה זו.[10]

תחושת החיסול הכללי של האומה אחרי המרד בביתר מתחזקת ומובנת כשקוראים חלק מתאורי התלמוד על היקף האסון, וכך מספר התלמוד[11]-

גדע בחרי אף כל קרן ישראל - א"ר זירא א"ר אבהו א"ר יוחנן: אלו שמונים [אלף] קרני מלחמה שנכנסו לכרך ביתר בשעה שלכדוה, והרגו בה אנשים ונשים וטף, עד שהלך דמן ונפל לים הגדול; שמא תאמר קרובה היתה, רחוקה היתה מיל. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: שני נחלים יש בבקעת ידים, אחד מושך אילך ואחד מושך אילך, ושיערו חכמים: שני חלקים מים ואחד דם. במתניתא תנא: שבע שנים בצרו עובדי כוכבים את כרמיהן מדמן של ישראל בלא זבל."

אנחנו לא יודעים בודאות את היקף ההשמדה של העם במרד בר כוכבא. חלק מהחוקרים מדברים על מליוני בני אדם. התאורים של חז"ל[12] מסכימים למספרים הללו אלא שקשה לדעת אם אין בהם גוזמא בשל השימוש במספרים הנחשבים למספרי גוזמא.

השואה הגדולה לא התרחשה בחורבן הבית למרות שהוא האירוע המפורסם יותר. גם הגלות בת אלפיים השנה אינה מתחילה בחורבן הבית המתחולל בשנת 70, אלא שבעים שנה מאוחר יותר כאשר רוב היושבים בארץ נרצחים או בורחים. אולם המלך הרומאי לא רק הורג את המורדים בו, הוא אינו מאפשר לקוברם.מה צריך לחשוב יהודי שהתמזל מזלו והוא נשאר בחיים אחרי כל הפורענות הזו ואז הוא מסתובב בארץ ורואה את הגויות הרבות המושלכות לעין כל ישאל את עצמו היכן אלוקים. האם לא ברור כי עזבנו. כמה יהודים שאלו שאלות כאלה אחרי השואה אלא שהקמת מדינת ישראל היתה סוג של מענה שעידן את עוצמת הכאב אבל לא זאת תהיה השאלה היחידה. הנוצרים שהחלו לצוץ בעולם וטענו כי היהודים אינם עוד העם הנבחר וכי ה' בחר בהם במקום היהודים, ברית חדשה במקום זו הישנה. ההרס הענק שייראה לנגד עיניו של האדם יעורר בו שאלות קשות, שמא ואולי הנוצרים צודקים ואנו היהודים ננטשנו על ידי הבורא לאנחותינו כעונש על מעשינו הרעים. החלטת המלך לאפשר זכות קבורה חוללה מהפך תודעתי ותיאולוגי בקרב בני העם. ולכן חכמים ציינו זאת בברכת המזון. מהותה של ברכת המזון היא ההודאה לבורא לא רק על היותו מספק לנו מזון כי עם ביטוי להשגחה והדאגה שלו לעולם בכלל ולעמו ישראל בפרט. ברכת הטוב והמטיב המשתלבת במארג ברור של לווי הקב"ה את עמנו החל מיציאת מצרים ומתן תורה, עבור במן שליוה אותנו במדבר עד לכניסה לארץ והשראת שכינתו בירושלים.

לאור האמור מתברר הקשר העמוק בין יום כפור לחמשה עשר באב. באלו שני המועדים מתברר לכל באי עולם כי הקב"ה לא נוטש את עמו. למרות שכך חשבו העמים בעקבות חטא העגל וכך אולי חשבנו אנחנו אחרי מרד בר כוכבא, מגלה לנו הקב"ה כי קשריו עם עמנו אינו יכול להנתק לעולם.

התבוננות נוספת בארועי חמשה עשר באב תגלה כי יש לרובם מכנה משותף בהבנת הסגולה המיוחדת שיש לעמנו כקבוצה בעלת ישות לאומית.

בגמרא הוזכר כי פסקו מתי המדבר מלמות (בגלל חטא המרגלים, הדור שהיה שותף לחטא היה צריך למות כדי שיכנסו לארץ רק מי שלא היה שותף בחטא, ובטו באב פסקו מלמות) מה שאומר שמתאפשרת הכניסה לארץ. בנוסף לכך, הותרו השבטים לבוא זה בזה (כל אחד יכל להתחתן עם בן זוג מאיזה שבט שהוא רצה ולא כפי שהיה במדבר שהיה מותר רק להתחתן עם בן השבט שלך) ופירוש הדבר הוא כי ינתן משקל רב יותר לזהות הלאומית על פני הזהות השבטית המבדלת. גם ביטול האיסור על נשואין עם שבט בנימין משתלבת במגמה הזו. עם לא יכול לוותר על היותו מאוחד ולא על אף ענף בתוכו, וודאי שלא מוותרים על שבט בנימין, כמו שמופיע בהפטרה המפורסמת (של פרשת ויגש)-

"ואתה בן-אדם, קח-לך עץ אחד, וכתב עליו ליהודה, ולבני ישראל חברו; ולקח, עץ אחד, וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, וכל-בית ישראל חברו. וקרב אתם אחד אל-אחד, לך--לעץ אחד; והיו לאחדים, בידך" (יחזקאל לז, טז- יז).

המשמעות של קירוב העץ שעליו כתוב יהודה לעץ שעליו כתוב אפרים היא שלעתיד לבוא יתאחדו השבטים זה עם זה. עם ישראל יהיה מאוחד ולא אוסף של קבוצות.

 

מהותו של ט"ו באב היא אפוא הקשר הנצחי הקיים בין ישראל לאביהם שבשמים.

הקב"ה  ממשיך לשמור עלינו לאו דווקא כבני אדם פרטיים, שהרי מליוני הרוגי מרד בר כוכבא ושאר הרדיפות כנגד בני עמנו נטבחו כפרטים, אולם חרף האבדן הפרטי הענק, לא נכחדה האומה והיא ממשיכה לשמור על זהותה הלאומית.

כאן המקום להעיר כי ארוע זה ככל שהוא חשוב מבחינה רוחנית אינו מבשר בהכרח שנוי דרמטי במצב הפוליטי של העם. ההיפך הוא הנכון. עם ישראל יוצא לגלות ארוכה ומרה. לגלות זו משמעויות חברתיות ודתיות קשות.

הרב צבי יהודה זצ"ל היה רגיל לצטט את הנבואה[13] הקובעת כי הימצאות עם ישראל בחו"ל היא חילול ה':ָ"ואָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם... וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (פס' יט- כ'): וכאשר ה' בא לגאול אותנו, "לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְקֹוִק לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם" (פס' כב).

גם רבותינו נסחו קביעה זו בתלמוד באומרם[14]:

כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה.

ממילא גם ברור כי מכיון שחוזרים ישראל לארצם אין לך קידוש ה' גדול מזה. הגם שידענו בברור פנימי שאין בו ספק שה' לא עזב את ארצו ועמו ובמיוחד אחרי  שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ידיעה זו לא חלחלה בעמים, וממילא חלול ה' עדיין קיים כל עוד ישראל מפוזרים בעמים ללא מולדת כאשר ה' מחזיר שכינתו לציון אין לך קידוש ה' גדול מכך. הרב וולבה זצ"ל[15] בספרו בין ששת לעשור[16] (ששת- מלחמת ששת הימים, עשור- מלחמת יו"כ, בעשירי בתשרי) קובע כי הקמת מדינת ישראל היא סטירת לחי לנצרות, שטענה שה' נטש את העם היהודי והעביר את בריתו לאחרים. הדברים היו נכונים ובמיוחד לאחר השואה, בעקבותיה חשבו כך רבים. יש הגורסים כי זו אחת הסבות בגללה רבים מראשי הכנסיה גיבו את הצורר היהודי היטלר, באשר זה תאם את תפיסתם התיאלוגית. הרב ריסקין אומר שישנו מחקר על מצב היהודים בארה"ב בשנים 1944-1948, והמחקר דן בשאלה האם אפשר לראות תופעות שהתבלטו בשנים אלו ביהודי ארה"ב, ומה הקמת מדינת ישראל שינתה באותם שנים. המחקר גילה שקבוצות גדולות מהעם היהודי בארה"ב התנצרו בעקבות היאוש שלהם מה', ומעם ישראל, והיו שאמרו שהחברה היהודית תכלה מאליה כי היהודים מתבוללים ועוברים לנצרות. (ניתן לומר שארה"ב היא סמל לכל הגלויות). מה עשה יום העמצאות לכך? זה היה אירוע שבקע מתוך חילול ה' הגדול, השואה הארורה. מתוך זה, בקע קידוש ה' הגדול.

במידה רבה משתלב יום העצמאות של מדינת ישראל בחוט השני הטווה את הקשר העמוק של העם לאלוקיו המתגלה דוקא מתוך השכול והיאוש. מרחצאות הדמים של ביתר וכבשני האש של טרבלינקה יכולים היו לגרום לנתק מוחלט בין העם ואלוקיו. הקמת המדינה ומתן הרוגי ביתר לקבורה נתנו סוג של תקוה וחדוש האמון בקשר למרות כל הקשיים הכרוכים בו.

באמת יש בין חמשה עשר באב ליום העצמאות מכנה משותף נוסף. הם אינם מקובלים עדיין על חלקים בעם.

ובאמת אפשר לנסות ולתהות מדוע, אמנם לכל חג שאינו דבר ה' באופן ישיר לקח זמן עד שהתקבל בעם כמבואר ביחס לחנוכה ופורים[17]. אבל יתכן כי יש כאן תופעה עמוקה יותר.

על שני דברים כתוב בתורה "מורשה", והם תורה וארץ ישראל. המשמעות היא שארץ ישראל והתורה נתונים לנו בירושה מה'. על התורה כתוב "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד), ועל ארץ ישראל כתוב "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו, ח). שתי הירושות הללו ניתנו לאומה במתנה ,אבל יש הבדל גדול ביניהן.

הרב הדרי מסביר שבניגוד לתורה שאין ויכוח על כך שהיא שייכת לעם ישראל והוא אמור לדבוק בה, לגבי הארץ יש ויכוח. שורש ההבחנה הזו מקורו בתורה. כל דבר שאנו פוגשים בתורה, ה' שאל את האומות אם הם רוצים את התורה, והם שאלו מה כתוב בה. לישראל לא היתה בעיה לומר נעשה ונשמע. אך לגבי א"י המצב שונה. כשעם ישראל היה משועבד במצרים ומשה מודיע להם שה' הולך לגאול את ישראל ולהביאם לארץ, העם לא שומע אל משה. לאחר מכן, במדבר הם רוצים לחזור למצרים ולאחר מכן ישנו חטא המרגלים, והעם אמר שהוא לא רוצה לעלות לארץ כזה. היחס של כלל ישראל לתורה, שונה לחלוטין מהיחס לא"י.

לפי זה נוכל להסביר את ההבדל בין יו"כ לחמישה עשר באב. יו"כ הוא יום כפרה וסליחה. האדם יכול להתחבר לזה. לכל אדם בפנימיות שלו קל לו להתחבר למושג שנקרא חטא ולמושג שנקרא מצוה. מדובר בתופעה אוניברסלית,לא צריך להיות דתי בשביל להרגיש שייך לזה.

הרבה יותר מורכב להתחבר לעולם של קדושה המבקש מימוש בתוך עולם לאומי וארצי. בשביל להרגיש רוחני לא צריך צבא או מדינה ואפילו לא עצמאות מדינית.ולכן העם לא רצה לעזוב את מצרים לטובת א"י, ולכן גם היה חטא המרגלים. הרעיון ששמו ארץ, תובע מהאדם לממש את היותו קדוש כחלק מלאום והפסקת הגדרת זהותו כאדם פרטי. האתגר של חמישה עשר באב, הוא להבין שאלוקים מתחבר אלינו כאומה. כולל שבט בנימין עם העבר הבעייתי שלו, כולל אלה שלא בהכרח דתיים כמוני או חושבים כמוני. להכיר באלוקים המתקשר אלי דרך האומה היא משימה יותר קשה מלחוש את יום כפור כאדם פרטי.

זוהי מהות חמשה עשר באב וזו מהות יום העצמאות.

 

הגמ' בברכות נח: אומרת כך-

אמר עולא נקיטינן אין אוכלוסא בבבל.

עולא קובע כי אין ישות של צבור בחו"ל. הדברים נאמרים בעת שמרבית העם היתה בבבל ושם היה מרכז התורה וחיי הרוח של האומה ואע"פ כן אין הם בבחינת צבור.

למוח האנושי הפשוט קשה לקלוט כי יש עולמות של קודש שאינם יכולים לחול על בודדים דוגמת אמירת קדיש וקדושה בפחות מעשרה. עוד יותר קשה להבין כי הכלת הקדושה על הציבור מתרחשת בארץ ישראל בלבד,

כפי שבחמישה עשר באב הבנו שאנו לאום ולא רק אנשים פרטיים, כך גם ביום העצמאות, ביום שבו שבנו לארצנו, האתגר הנתבע מאיתנו הוא הכלת הקודש על החיים הלאומיים והציבוריים שלנו. צריך לשמוח ביום זה, למרות שרואים את הפער הגדול בין הציפיות שלנו והמימוש שלהם. יש לראות עדיין בה' באייר את היום שבו ראינו שלא עזב ה' את עמו, על אף שזה אתגר לא פשוט.




[1] בבלי שם ל':



[2] פרק עח'.



[3] במדבר רבה ז,ד'.



[4] בבלי גיטין לו:



[5] מאמר ראשון אות צב'.



[6] שם אותיות צב-צז'.



[7] בבלי ברכות מח':.



[8] דברים ח',י'.



[9] בבא בתרא ס':



[10] בית שמואל אבן העזר סימן א' ס"ק ו'.ואמנם עי"ש בגר"א אות י' שדחה את דבריו ואף בתוס' ב"ב שם ד"ה "דין הוא" מבואר כי כוונת הגמרא היתה מצומצמת בהרבה מזו שהבין הב"ש.



[11] בבלי גיטין נז'.



[12] בבלי גיטין נז:,המספרים נעים בין ארבעה מליון לארבעים מליון.המספר הגבוה נראה מופרז מאד.



[13] יחזקאל לו



[14] בבלי חגיגה ה'.



[15] מגדולי המשגיחים בישיבות הליטאיות בדור האחרון.התפרסם בספרו החשוב עלי שור.





 


 

 

 

בית המדרש