ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קורבן או כהן?

ע"י: מתן בלוך

מהי מהות האיסור על כהן בעל מום לשרת בקודש?

פרשת השבוע עוסקת ברובה המוחלט בעבודת המקדש, ואחד הציוויים המעניינים בפרשה הוא האיסור על כהן בעל מום לשרת בקודש: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב..." (ויקרא, כ"א, י"ח). ננסה להבין לעומק מה השורש של הציווי הזה ומה המשמעות שלו ביחס למקדש.

רש"י על הפסוק מסביר את האיסור בכבוד שיש לתת לבית ה': "אינו דין שיקרב (לא ראוי שיקרב), כמו "הקריבהו נא לפחתך (מושל הארץ)" (מלאכי, א', ח')". רש"י שולח אותנו לנבואה הפותחת את ספר מלאכי שבה מעביר הנביא ביקורת חריפה על עם ישראל. העם מואשם בביזוי מכוון של בית המקדש ע"י הבאת קורבנות עיוורים ופיסחים[1], ובכך הוא עובר על ציווי מפורש מהפרשה שלנו - ציווי שמופיע בפרק הבא (ויקרא, כ"ב, כ"ב) ומנוסח בצורה דומה לזה שלנו. אני חש כי רש"י מעמיד בצורה מודעת את הכוהנים בשורה אחת עם הקורבנות המובאים ע"י העם. למרות שה' מצווה את אהרון, עולה מרש"י שהחובה לדאוג לכבודו של המקדש אינה מוטלת על הכהנים שכן הם חלק אינטגרלי ממנו. העם האחראי להבאת הקורבנות הוא זה שאחראי גם לכוהנים.[2]

ספורנו מפרש לכאורה את הפסוק באותה הדרך ממש: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב - לעמוד לשרת בשם ה', כענין "כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק" (אסתר, ד', ב')". במבט ראשון מסביר הספורנו שכשם שמרדכי לא יכול היה לבא אל שער המלך בלבוש לא הולם כך לא מכובד שעובד ה' יהיה בעל מום, בדיוק כמו שלא מכובד שהקורבנות יהיו פגומים. אלא שהספורנו בן המאה החמש עשרה רואה את פירושו של רש"י, ובניגוד לשאר הפרשנים (ששותקים לנוכח פסוק זה) רואה לנכון להוסיף עליו. מרדכי לא מתפקד במגילה כגורם סביל, והכוהנים של הספורנו אינם הלחם המוקרב על המזבח כפי שהם מופיעים אצל רש"י. מרדכי הוא דמות מפתח, הפועל מתוך יוזמה ואחריות לאומית. ברגע של הסתר פנים הוא משמש כנציג ושליח של העם (גם אם העם אינו מודע
לכך) כשלנגד עיניו ניצבת מטרה נעלה.[3] עבודת המקדש של הכהנים אינה טכנית, והם אינם בורג שמוטמע במערכת שעליה מופקד העם. הם גורמים חשובים, אקטיביים ובעלי משמעות.

"כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי, יומא פרק א הלכה א). אין לנו מקדש ולא כהנים שיכפרו עלינו. אנו עובדים את ה' בעולם מכוסה, עולם שמזכיר את המגילה בה שם ה' לא מופיע יותר מאשר את מקדש בו מדבר ה' מבין שני הכרובים. אין לנו את הפריוילגיה למנות קבוצה מופרשת שתעבוד את ה' במקום מוגדר, והפער בין רש"י לספורנו הופך אימננטי לחיינו: האם אנחנו עובדי ה' כחלק מהמערכת, תלויים ב"עם", בישיבה, במשפחה, או שאנחנו תופסים את עצמנו כפועלים בעלי החובה והזכות ליזום ולקחת אחריות על התהליך שאותו הם עוברים? האם אנחנו קורבן או כהן?

"בתוך הלב פנימה, בחדרי טהרתו וקדושתו, מתגברת היא השלהבת הישראלית, הדורשת בחוזקה את ההתקשרות האמיצה והתדירה של החיים אל מצוות ה' כולן..." (אורות, ארץ ישראל, ח'). עבודת ה' צריכה להיות מחוברת לרצונות, לחיים, לליבו של האדם. בהתקרב חגי אייר, שבמובן מסוים מעלים על נס את האקטיביות ואת לקיחת היוזמה לידיים, מתחזקת התחושה כי השאלה הזו הייתה קריטית בתהליכים שעברו על עם ישראל כעם וכפרטים במאה השנים האחרונות ותמשיך להיות כזו גם בעתיד.[4]




[1] ניתן להבין מפשט המילים שאכן מדובר במקריבים כמו בפסוק שלנו, אבל סוף הפסוק שאותו מצטט רש"י מקשה על ההבנה הזו והרד"ק אכן הלך בדרך שהצגנו.


[2] אפשר לחזק תפיסה זו עפ"י המשך הנבואה במלאכי, בה מבקר הנביא את העם שאינו מפרנס את בית המקדש: "הביאו נא את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי" (ג', י').


[3] אפילו הפעולה השלילית לכאורה שמצטט הספורנו היא מעשה מכוון שבסופו של דבר מעורר את אסתר לפעולה, ולא נעסוק בהשלכות שיש לכך על כהני המקדש שאליהם הוא מושווה. יתכן וקיים פתח לדיון בדבריו של מי השילוח לפרשה, ד"ה "לחם אלוהיו מקדשי הקדשים" (ח"ב).


[4] תודה לכל מי שעזר לי בגלגול הרעיון ובכתיבת המאמר, ובעיקר לאלישיב שהסב את תשומת ליבי לפירושו של רש"י.


 

 

בית המדרש