ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

זמן ישראלי

ע"י: גלעד שטרן

חגי אייר מבולבלים. הגורם לבלבול הוא ככל הנראה מספר רב של מרגישי שייכות לחגים אלו. לעומת החגים היהודים המסורתיים, להם המסורת היא האוטוריטה המקובלת (לפחות כיום), חגי אייר אינם שייכים לציבור ספציפי, הם נעדרי סקטוריליות. יש הנכנסים לימים אלו מתוך גאווה (כמעט עתיקה), בלאום, בתותחים, בקוממיות, ויש הנכנסים לימים אלו בשאלות וספקות. יש הנכנסים לחודש הגאולה ביראת קודש, באתחלתא, עם מדינה יהודית, ויש הנכנסים על קצות האצבעות, עם אחותה הדמוקרטית. ריבוי זהויות זה הפך את אייר לחודש בו כל אחד רוצה לבטא את הפינה שלו, מה שגרם לתפוצה רחבה של מנהגים. לאחר נאום נשיא המדינה, עולה לנאום הרב הראשי, לאחר מכן המשואות מודלקות, פרק תהילים והתקווה.

אני רוצה להתמקד בבלבול במישור הדתי-לאומי של החג.

בהתקדש יום העצמאות, מתכנסים בתי כנסת ברחבי הארץ לתפילה. התפילה שתוקנה על ידי הרבנות הראשית מורכבת מבליל תפילות מוכרות. את המנגינות של התפילה אנו מכירים מקבלת שבת, משלוש רגלים, ומשירת ההמנון מטקסי בית הספר היסודי.

היו שלגלגו על האקלקטיות בה התאפיינו תפילות אלו. חוסר ההכרעה שניכר מבין דפיו של סידור רינת ישראל, נראה להם כתסכול ציוני
דתי הנקרע בין שתי זהויות המקננות בלב המאמין הציוני, וכך התבטא פרופסור לייבוביץ בנושא:

הרבנות הראשית הורתה על הימנעות מברכת "שהחיינו" ביום העצמאות מחשש לברכה לבטלה... לעומת זה התקינה הרבנות הראשית כמה דברים שעושים את יום העצמאות לחג למראית עין, בצורה שיש בה משום אחיזת עינים וגניבת דעת, ע"י טקסים דתיים שהם למעשה אינדיפרנטיים מבחינה הלכתית ולפיכך אף חסרי משמעות.[1]

לייבוביץ ממשיך במאמרו ומפרט את ה"תפילה החגיגית" שאינה אלא תפילת יום חול בסופו של דבר; את "קריאת ההפטרה" שאינה אלא קריאת איגרת ללא ברכות; קריאת שישה פרקי תהילים סתמיים (ע"פ ההנחה שאין מברכים על ההלל). לייבוביץ מנתח את הגורם לתוצאה ה"פרווה" שניצבת בפנינו ביום העצמאות:

כל התופעות המבישות הללו מעידות על דבר אחד: שאין היהדות הדתית הרשמית יודעת כיצד להתייחס למציאות החדשה, לחיסול מעמדו הגלותי של עם ישראל, ומה הן המסקנות המתחייבות משינוי היסטורי זה לגבי ההלכה.[2]

אם נסכם את שתי הפסקאות האחרונות, הבלבול שניכר מתוך התפילה שתיקנה הרבנות הוא רק המבע של התסכול שחשה הדתיות כלפי המציאות המדינית החדשה. המדינה הישראלית, שמנהיגה הינו ראש ממשלה חילוני, היא גוף שלא תואר או שוער על ידי חכמי ישראל. החידוש החילוני-ישראלי שיש במדינה, תופס את העמדה המסורתית לא מוכנה. אל מולו של איש ההלכה שניגש אל המציאות "ותורתו שניתנה לו מסיני, בידו"[3], ניצבת פתאום מציאות שלא ניתנה לו מסיני. איש ההלכה, שהיה בטוח עד היום שהמסורת מספקת לו אמירה הלכתית על כל תופעה מציאותית[4], ניצב נבוך בפני מציאות לא מוכרת.

עמדה זו של לייבוביץ היא אמנם ניתוח פשוט של המציאות, אך יש בניתוח זה משהו קר. ננסה לראות צד אחר המתייחס אל התפילה המשונה ואל המנהגים המבולבלים כאל מציאות ישראלית מבורכת.

הרב שג"ר בספרו על יום העצמאות מתייחס את מנהגי חודש אייר כמנהגים המכוננים "זמן ישראלי". כבר במאמר הראשון בספר מציין הרב שג"ר את הצפירה של יום הזכרון כמעמד קיומי בעל משמעות. אין זה עוד הפולמוס – האם הצפירה היא מנהג גויים שראוי לעקור, או אקט ממלכתי שיש לשמר בתור מדינה. הצפירה אצל הרב שג"ר היא חוייה ישראלית: “הניסיון להפוך את יום העצמאות ואת הנלווה אליו, יום הזכרון, ל'יום יהודי' ולהכלילו במסורת כפי שהיא, איננו אלא החמצה של היום הזה עצמו”[5]. החידוש של יום העצמאות הוא ביצירת משהו אחר, “...זהו יום שצריך להיות יום של קדושה ישראלית... ולא יום ששב ומשתלב במסורת ישראל סבא"[6].

במאמר אחר בספר מצביע הרב שג"ר על נקודה נוספת לגבי התפילה הציונית-דתית. אמנם יש בתפילת יום העצמאות מן הזמן הישראלי, אך היא לא מנותקת לחלוטין מהמסורת: “תפילת יום העצמאות לא עוד תהיה מסופחת למסורת מועדי ישראל מחד וגם לא מנותקת מהם מאידך. תפילה זו תביע משהו חדש, פנים חדשות של חג בפרט ושל דתיות בכלל...”[7]. אותה הדתיות החדשה, היא הנקודה שלייבוביץ זיהה כ"מבישה", ואילו אצל הרב שג”ר היא מוצגת כדתיות שורשית שמצליחה גם להתחבר לטבע הישראלי.

כשהייתי חניך בבני עקיבא, היינו יוצאים מבית הכנסת לאחר תפילת ערבית חגיגית, עם פיתה ונקניקיה שמנמנה ביד, ומחפשים מוקדי זיקוקים. אחד הילדים סיפר שמגג הבית שלו רואים חמישה (כן כן..) מוקדים של זיקוקים. לאחר ששבענו תפילות בשר זול וזיקוקים, הלכנו להרקדה בסניף, ואם היה לנו עוד כח היינו מקנחים בסרט בורקס. בבוקר התעוררנו למניין עייף בבית הכנסת המזרוחניקי הקרוב לביתנו, הלל+ברכה, “עוד היום בנוב", מנגל, טיול, רדיו עם הגששים, חידון התנ"ך ופרסי ישראל.

ריבוי האנשים שמרגישים שייכות ליום העצמאות הוסיפו לו כאמור עוד ועוד מנהגים. זה כבר לא רק סיפור של דת, וזה כבר לא רק סיפור רק של לאום. השאיפה של לייבוביץ, לפיה על המסורת להכריע את עמדתה לגבי חגי אייר היא מוטעית. המסורת היא ממזמן כבר לא הכלי היחיד שעומד על המגרש. כפי שכתבנו, לא מדובר בחג פסח או בסוכות, אותם המסורת יכולה לנכס לעצמה בקלות רבה. יש כאן סיפור בוגר יותר של ישראליות שמצליחה לאגד בתוכה את השוניות שבארץ, וכדאי שנדע כולנו להצטרף אליו בצורה טבעית, ולא מתוך התנשאות חלילה.

נקודה אחרונה לגבי הבלבול של חגי אייר, היא האפשרות הגלומה בו. הבלבול הוא בעצם המאבק המתמשך על זהותה של המדינה. אין כאן תשובה אחת נכונה. הזהות הנרקמת עם השנים מורכבת מהרבה פנים שונות. למעשה אנחנו יכולים לזהות ממש בתוכנו את ריבוי הזהויות המדובר. עניין זה מתבטא בצורה חריפה ביותר ביום העצמאות, ובין השאר בתפילות. הבלבול גורם לנו לא להישאר מקובעים לגבי דרכה של המדינה. התהליך עוד ממשיך ומתהווה, ומאפשר לנו לקחת בו חלק.




[1]לייבוביץ, יהדות עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 94. המאמר פורסם בשנת תשי"ז לקראת יום העצמאות, ומן הסתם הדברים שנכתבים בו קצת, אפעס, עתיקים ברוחם.


[2]שם, עמ' 95. חשוב לי לומר שציטטתי רק את קטעי הביקורת של לייבוביץ, וחשוב לקרוא גם את סוף המאמר, בו לייבוביץ קורא ללקיחת אחריות על המדינה.


[3]איש ההלכה עמ' 28.


[4]"שום ענף מענפי ההכרה לא קשר כתרים לגיבוריו כמו ההלכה". שם עמ' 73.


[5]ביום ההוא, עמ' 36.


[6]שם.


[7]שם, עמ' 275.


 

 

בית המדרש