ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

"ויקנן דוד"

ע"י: הרב איתמר אלדר

קיימים שני מעגלי התייחסות לאבדן, ודוד משכיל לשלב בקינתו את שניהם - הן את המעגל האישי, והן את הלאומי. סיכום שיחה מיום הזיכרון תשע"ד.

וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ:  וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר:  הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים:  אַל תַּגִּידוּ בְגַת אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים:  הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן:  מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם:  שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ:  בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל שָׁאוּל בְּכֶינָה הַמַּלְבִּשְׁכֶם שָׁנִי עִם עֲדָנִים הַמַּעֲלֶה עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשְׁכֶן:  אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל:  צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים:  אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה: פ

קינת דוד נפתחת בנימה מדינית-כללית שנראית כלא-נעימה ורגישה לאובדן שאול ויונתן. ראשית, הפרשנים עצמם מפרשים את פסוק יח  ("ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר"), בתור תגובה פיקודית של דוד לאובדן הצבאי בקרב. החלל שנוצר בעקבות מותם של בני בנימין, צריך להימלא ע"י ממלאי מקום חדשים. שנית, אפילו בפסוקים יט-כ, שבהם מרשה דוד לעצמו לדבר בשפה יותר רגשנית, "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים", הוא חוזר לדבר בשפה תכליתית וטקטית – "אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצת אשקלון, פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלזנה בנות הערלים". דוד אוסר על בני ישראל לדבר על המפלה בקרב כדי לא להפגין חולשה מול האויב. וכהמשך קוהרנטי לשתי הפקודות של דוד, גם התיאורים שלו על דוד ויונתן, הם תיאורים של גנרלים - "מגן גיבורים, מגן שאול", "מדם חללים, מחרב גיבורים, קשת יונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם". הפסוקים הראשונים של קינת דוד משקפים הסתכלות של מג"ד וחישוב קר של השלמת צורך צבאי, יחסו של דוד לאובדן הוא כלאובדן צבאי וכאבו של דוד הוא כאב של מנהיג שבוכה על לוחמיו.

בפסוק כג, הקינה עוברת מהפך. שאול ויונתן מסיימים להיות מפקדי צבא והופכים להיות "נאהבים ונעימים" שבחייהם ובמותם לא נפרדו. האיסור על פרסום המפלה בקרב אצל הפלישתים ובנות הערלים, מתרכך כאשר דוד המלך פונה לבנות ישראל וקורא להן לבכות על שאול המלך שהיה מלבישן בבגדים. הבכי על שאול הוא בכי של קרוב לב ונפש, לא בכי על מנהיג שנפל. הבכי הוא על אובדן היחס החם של שאול לבנות ישראל, על האופי הנעים והנאהב של יונתן ודוד וכמובן, על האהבה יוצאת הדופן ששררה בין דוד ויונתן. מהמבט של דוד בתור מצביא, ממשיכה קינת דוד לקונן על האופי האישי של דוד יונתן.

למעשה, דוד מדבר בשני כובעים. בכובע של מנהיג ובכובע של משורר. הוא רואה את הטרגדיה האנושית ואת המפלה הצבאית. הוא מסתכל על העם שאותו הוא צריך להנהיג ועל קרובי נפשו. שני מעגלי הזיכרון האלו, הלאומי-צבאי והכאב האישי, מבטאים את ימי הזיכרון שלנו במדינה לאורך שנים. בשנים מסוימות מובלטת מאוד העמידה הלאומית, ובשנים אחרות הדגש הוא על הכאב האישי. אחד המדדים הטובים ביותר לניתוח החברה הוא מבט אל עבר הסרטים המשודרים בימי הזיכרון בטלוויזיה הישראלית. ובהסתכלות מעמיקה על סרטי התיעוד האלו של יום הזיכרון ניתן לראות שחל שינוי במוטיבים שמופיעים בסרטים. לפני כארבעים שנה, סרטי התיעוד עסקו באומץ ליבם של החיילים, בגבורתם, בערכים הלאומיים שעמדו מאחורי פעולותיהם ובנכונות להקריב את חייהם תמורת ערך לאומי גדול יותר מהם. עם הזמן, עברו סרטי התיעוד שינוי והחלו לתת דגש על כאבם של המשפחות השכולות, על חוסר היכולת לחיות עם האובדן ואף על תחילתן של ספקות בחשיבות המשימה במחיר הקרבת חיים. למרות השינוי שחל בחברה הישראלית והמעבר אל ההסתכלות האישית, בתקופת האינתיפאדה השנייה והפיגועים, חזרו לחברה ולסרטי התיעוד דיבורים מחודשים על גבורה ועוז. למרות תהליך ההפרטה המאסיבי שמתרחש בשנים האחרונות, דווקא סיפור יום הזיכרון עובר תהליכים שונים של רצוא-ושוב.

הסיבה למעבר בין שני מעגלי ההתייחסות לאובדן וזיכרון הוא חוסר היכולת של כל מעגל לשמש דגם בלעדי. או במילים אחרות, לכל אחד מהמעגלים יש מחיר. ההתמקדות בשכול, שמחדדת את הכאב והאובדן ושמטילה בספק את הקרבת החיים - יכולה להחליש. ארגון ארבעת האמהות דחף ליציאת צה"ל מלבנון. הארגון לא טען טענות טקטיות-צבאיות, הוא טען, כשמו, טענות אמהיות. מה יכול רמטכ"ל להגיד לאם שמתחננת שיוציאו את בניה מהחזית? אפשר להתווכח בשפה צבאית, אבל אי אפשר להתווכח עם אמא של חייל. זה מפגש שיכול להחליש ולטשטש כוח של צבא ומדינה, זה יכול להוביל לאיבוד דרך, לחוסר יכולת להתקבץ כלאום. מצד שני, הסתכלות שמדברת רק בכלליות, על הקרבה ועל גבורה יכולה להגיע במהירות לחוסר רגישות. לזלזול בערך חיי אדם, לחספוס שמאבד את הרגישות האנושית, את היכולת לגעת בנפש האישית.

שני המעגלים האלו מתרחשים כל הזמן, ובמיוחד במעגלי הזיכרון. כשדוד לא מצליח להחזיק בשני המעגלים האלו, אצל אבשלום, יואב בן-צוריה מנער אותו ואומר לו שהוא לא יכול להתמסר לכאב האישי שלו, בזמן שהוא מנהיג. אבל, זה לא נכון רק למנהיג. לכל אחד מאיתנו יש כאב ושריטה מהיכרות עם שכן שנפל, בן משפחה. זה יום של כאב. מצד שני, זה יום של גבורה וגאווה. זה יום שבו עם ישראל מוכיח את גבורתו הייחודית, את העובדה שההיסטוריה של עם ישראל חורגת מהאינטרס האישי, לטובת מערכת ערכים גבוהה יותר. שני המעגלים האלו יחד לצד דוד המלך ודרכם של הנביאים מקנים את הדרך להסתכלות מכוונת על יום הזיכרון.
"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְקֹוִק דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְקֹוָק דִּבֵּר "

 

 

בית המדרש