ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

הגעגוע הוא משיח

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

הרב אביע"ד סנדרס קורא לנו להכיר בגאולה שאינה ניסית - הגאולה האנושית

כל בוקר הוא נציב של מלח מול נתיב באיילון

התנועה תמיד תבוא נגדו, וכל נהג עושה פרצוף טמבון

כובע נ נח נחמ נחמן מאומן וגם פונפון

משאת ליבו מחזיק בשתי ידיו על לבבו בשלט מקרטון

ושם כתוב:

"משיח משיח

אני רוצה משיח"

והשמש והגשם והרוח על פניו

"משיח משיח

אני רוצה משיח"

והלעג והקלס מלטפים את לחייו

 

מכוניות קורצות אליו בצפצוף עתידני מנצנצות מטאלי

הוא מצטמצם מול שלל שלטי חוצות ביערות של מגדלי הפאלי

האיש הזה הוא כנראה קצת OFF, לא בשר לא חלב קצת מטורללי

אני פותח את החלון החשמלי ושר אליו לפי לחן שעלה לי

 

"משיח משיח

אני רוצה משיח"

 

והשמש והגשם והרוח על פניו

"משיח משיח

 

 

אני רוצה משיח"

והלעג והקלס משחקים בפאותיו

 

בעוד אנחנו מחכים לפרה אדומה הוא מתעקש והוא מסיח

את דעתנו לשנייה משטויות של הוויה

הוא מתגלה מתוך ערפיח

אני בטוח שזה הוא שעומד לבדו הוא הגואל תודה לאל הוא המבטיח

כי הכמיהה עצמה היא הכנה לנחמה

הגעגוע הוא משיח

 

"משיח משיח..."

 

בשיר "איש עם שלט מקרטון" מבטא קובי אוז את הציפייה למשיח. בעוד ההמון מחכה לפרה אדומה, לניסים גדולים, אותו איש תמוה שעומד אל מול הזרם, שפשוט חי את הכמיהה, את הרצון, הוא עצמו המשיח, או בלשוננו - הוא עצמו ימות המשיח.

הציפייה לנס הגדול הנה הציפייה למשהו שמעבר לעולם, למשהו שאינו ריאלי. הציפייה לנס הגדול הנה ציפייה שנותנת לאדם את הרשות לאל לעשות דבר כאן ועכשיו, היא נותנת לו את הרשות להיסגר באוטו שלו, בדל"ת אמותיו של ביתו ולא לצאת החוצה ולנסות ולשנות. אל מול זאת אדם שכמה, אדם שמתגעגע, הוא דווקא אדם שיש לו למה לצפות. זהו אדם שתמיד רוצה להמשיך הלאה, כיון שיש לו געגוע שלא נותן לו לנוח לרגע. האדם לא מתגעגע למשהו מחוץ לעולם - כיון שהוא מעולם לא פגש את הדבר שמחוץ לעולם. האדם המתגעגע מתגעגע למשהו שהוא מבין ועל כן הוא מאמין שהוא יכול לשנות.

על פי הקבלה עולמות של תוהו הנם הימים של המלכים הקדמונים, וכפי שהסברנו ימים שבהם מושל כוח הזרוע, הימים בהם החזק השורד. הקבלה מייחסת ימים אלו לתקופת מלכי עשיו: אותם פסוקים בספר בראשית (פרק ל"ו) המפרטים את תולדותיו של עשיו, הנם המבטא העליון לכוח הזרוע, לשלטון העולמי של הכוח המשחית. עשיו שרץ עם חיות השדה, שריחו כריח השדה, נהיה כאחד מחיות השדה - זאת בניגוד ליצחק שגם הוא יצא לשדה, אך תוצאתה של היציאה שלו הייתה תפילה, או בלשון התורה - שיחה - דיאלוג.

העידון של תקופה זו הנה התורה. התורה היא ההכפפה המלאה של האדם למשהו שגדול ממנו. האדם לא יכול לאכול מה שהוא רוצה, לא יכול ללכת לאן שהוא רוצה, אף לא יכול לחשוב מה שהוא רוצה - יצריו, כוחותיו ותאוותיו אינם חופשיים. התורה מגנה מפני הכוח המשחית, מפני התאווה העליונה ביותר של האדם - שיכרון העצמה.

"בראש ובראשונה רוצה כל חי את כוחו להפעיל - החיים עצמם הם רצון לעצמה: הקיום העצמי אינו אלא אחת התוצאות העקיפות והמצויות ביותר של רצון זה" (ניטשה- מעבר לטוב ולרוע, סעיף 13, עמוד 25). התורה מנטרלת את הרצון לעצמה של היהודי בכך שהיא מכפיפה אותו למשהו שתמיד יגביל אותו, תמיד יעדן אותו. התשוקה לעצמה מתעקרת מאליה מכיוון שכל יהודי אשר כפוף לתורה, יהיה מוגבל.

אך כאן גם טמונה לבה של הבעיה. נוצר לנו כאן מודל חלש, קצת גלותי. היהודי מתואר על פי דברים אלו כאדם חלש וכפוף, אדם שלעולם לא יוכל לשלוט. זהו בדיוק  מה שמעניק השלב הבא, השלב של ימות המשיח, לדמותו של היהודי. במידה מסוימת יש צורך לשבור סטיגמה עמוקה בנוגע לימות המשיח, המדרש המפורסם אומר שהעולם מחולק לאלפיים שנות תוהו, אלפיים שנות תורה ואלפיים שנות משיח. ימות המשיח הם תקופה ארוכה של אלפיים שנה, תקופה בה כוח המשיח, הכוח הגואל, מתגלה בעולם. זוהי תקופה בה יש לעולם פוטנציאל לקיום טוב יותר, קיום בו השלטון אינו שלטון של תוהו, אלא של שלטון מתוקן. שלטון שהוא על פי דרך העולם, שלטון מוסרי וראוי. זהו אינו נס חיצוני שיגאל את העולם אלא שלטון של בן אנוש שמעודד את האדם לפעול לקראתו.

ימים אלו הנם ימי גאולה ותקומה, ימים בהם אנו חוגגים את יסוד השלטון המתוקן, שלטון שאינו ניסי אלא אנושי, שלטון יהודי מחודש בימות המשיח, שלטון שיש לו את הפוטנציאל להיות משיח של ממש.

 

 

בית המדרש