ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

רבי עקיבא איש גם זו

ע"י: אריה גרין

במסגרת דף ההכנה לשיעור מדרש בימי חמישי בשער אגדה, נפגשנו עם שני מדרשים מקבילים שעוסקים בנחום איש גם זו שעניינו אותי במיוחד. הדיון במדרשים נידון בהקשר של פרשת השבוע העוסקת בצדק חברתי שאליו מובילות המצוות שנמצאות בפרשה: שמיטה, יובל, איסור ריבית וכו'. ראשית נדון במדרש כפי שהוא מופיע בירושלמי (מסכת פאה, פרק ח הלכה ח. מתורגם לעברית מבוארת):

 

נחום איש גם זו היה מוליך מתנה לבית חמיו. פגש אותו מוכה שחין אחד וביקש ממנו שיעזור לו וייתן לו מעט ממה שיש ברשותו. ענה לו נחום איש גם זו: "כשאחזור אתן לך". כאשר חזר נחום איש גם זו הוא מצא את אותו מוכה-שחין מת; והיה אומר למולו: "עיני שראוך ולא נתנו לך - יתעוורו, ידי שלא פשטו עצמן ליתן לך - יִקָּטעו, רגלי שלא רצו ליתן לך - יִשָּברו", וכך אכן ארע לו. בא רבי עקיבא לבקרו ואמר לו: "אוי לי שאני רואה אותך כך!" אמר לו נחום איש גם זו לרבי עקיבא: "אוי לי שאיני רואה אותך כך!". אמר לו רבי עקיבא: "מדוע אתה מקללני?!" אמר לו רבי נחום איש גם זו: 'ומה את מבעט בייסורין?!"

 

הסיפור המתורגם ברור דיו, ועל כן אין צורך לחזור על פרטיו ברובד הפשוט. לפני שנגיע להשוואה לגרסה השנייה של המדרש רק נעיר מספר הערות על הדיון שבין נחום איש גם זו לרבי עקיבא בסוף הסיפור. ראשית, ראוי לציין שנחום איש גם זו היה רבו של רבי עקיבא,[1] שינק ממנו את תפיסת עולמו.  רבי עקיבא מגיע לבקר את רבו ומצטער מאוד לראות אותו במצב העלוב שבו הוא נמצא, ורבו עונה לו במסר חינוכי - גם לך ראוי היה להגיע למצב בו אני נמצא. רבי עקיבא מזדעק כעת אפילו יותר, ותוהה מדוע רבו מאחל לו ייסורים, ואכן עונה לו נחום איש גם זו: "ומה אתה מבעט בייסורים?", כלומר שהייסורים הם אכן דבר מבורך על פי תפיסת עולמו. עוד נחזור לנקודה זו, ונעיין במשמעות אמירה זו ביחס לתפיסתו של רבי עקיבא את העולם.

כעת נתבונן בגרסה אחרת של המדרש, או אולי בסיפור אחר בחייו של נחום איש גם זו (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כא עמוד א):

 

אָמְרוּ עָלָיו, עַל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ, שֶׁהָיָה סוֹמֵא מִשְּׁתֵּי עיניו, גִּדֵּם מִשְּׁתֵּי יָדָיו, קִטֵּעַ מִשְּׁתֵּי רַגְלָיו וְכָל גּוּפוֹ מָלֵא שְׁחִין; וְרַגְלֵי מִטָּתוֹ מֻנָּחוֹת בִּסְפָלִים שֶׁל מַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עָלָיו נְמָלִים. פַּעַם אַחַת הָיְתָה מִטָּתוֹ מֻנַּחַת בְּבַיִת רָעוּעַ, בִּקְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְפַנּוֹת מִטָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ לְפַנּוֹת אֶת הַכֵּלִים, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, פַּנּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פַּנּוּ אֶת מִטָּתִי, שֶׁמֻּבְטָח לָכֶם, כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל.

פִּנּוּ אֶת הַכֵּלִים וְאַחַר כָּךְ פִּנּוּ אֶת מִטָּתוֹ - וְנָפַל הבַּיִת.

אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, וְכִי מֵאַחַר שֶׁצַּדִּיק גָּמוּר אַתָּה לָמָּה עָלְתָה לְךָ כָּךְ?

אָמַר לָהֶם: בָּנַי, אֲנִי גָּרַמְתִּי לְעַצְמִי, שֶׁפַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ לְבֵיִת חָמִי וְהָיָה עִמִּי מַשּׂוֹי שְׁלֹשָה חֲמוֹרִים, אֶחָד שֶׁל מַאֲכָל וְאֶחָד שֶׁל מִשְׁתֶּה וְאֶחָד שֶׁל מִינֵי מְגָדִים. בָּא עָנִי אֶחָד וְעָמַד לִי בַּדֶּרֶךְ

וְאָמַר לִי: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי.

אָמַרְתִּי לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁאֶפְרֹק מִן הַחֲמוֹר.

לֹא הִסְפַּקְתִּי לִפְרֹק מִן הַחֲמוֹר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ. הָלַכְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו

וְאָמַרְתִּי: עֵינַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל עֵינֶיךָ - יִסּוֹמוּ; יָדַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל יָדֶיךָ - יִתְגַּדְּמוּ; רַגְלַי שֶׁלֹּא חָסוּ עַל רַגְלֶיךָ - יִתְקַטְּעוּ;

וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתִּי עַד שֶׁאָמַרְתִּי: כָּל גּוּפִי יְהֵא מָלֵא שְׁחִין.

אָמְרוּ לוֹ: אוֹי לָנוּ שֶׁרְאִינוּךָ בְּכָךְ!

אָמַר לָהֶם: אוֹי לִי אִם לֹא רְאִיתוּנִי בְּכָךְ.

 

סיפור זה פותח בתיאור שבו נחום איש גם זו הוא נכה, ומספר מעשה מופת שבו צדיקותו שומרת על הבית הרעוע שהיו בו שלא ייפול. לאור מעשה זה המוכיח את צדיקותו, תמהים תלמידיו מדוע כל כך רע לו, ותשובתו היא: "אני גרמתי לעצמי". כהערת אגב, נשאלת השאלה מה בדיוק היתה כוונתו באומרו "אני גרמתי", האם מעשיו לעני גרמו, או בכך שקילל עצמו שיקרו לו הדברים שהתממשו בסופו של דבר. על כל פנים, נחום איש גם זו כל כך כועס על עצמו שהוא יוצא בפרץ קללות נמרץ כלפי עצמו שלא פסק עד שקילל עצמו שכל גופו יהיה "מלא שחין", ואכן כך היה. תלמידיו, באופן לא מפתיע, מצטערים שכך קרה לו, שכן הדבר לא הוגן בעיני האדם הסביר. ואילו נחום איש גם זו מקבל את הדין ואומר שראוי שכך קרה לו, ואולי גם טוב שהם ראו אותו כך, שיכל הוא ללמד אותם עניין זה.

מעניין לראות הרבה מן ההבדלים בין המדרשים אך לא נעסוק בכולם, אלא במיעוט זעום, שלהם  משקל גדול בחשיבותם. במדרש בירושלמי עונה נחום איש גם זו לעני שכשיחזור מבית חמיו ייתן לו מהמתנה שלו, כך שסביר להניח שעבר פרק זמן סביר ובזמן הזה מצבו של העני החמיר והוא מת. אמנם העונש נראה מאוד חמור, אך כאן אפשר לראות היכן ישנו חטא שעליו ראוי במידה כל שהיא שיינתן עונש. במדרש בתענית לעומת זאת, החטא הוא ממש כחוט השערה, כל שעושה נחום איש גם זו הוא לרדת מהחמור, כדי לתת לעני, ודבר זה ודאי נראה טריוויאלי, ועדיין הוא מקבל עונש נורא, שהפעם כולל גם שחין. עקרון ה'מידה כנגד מידה' שיש לכאורה בכך שהוא מקבל את השחין שהיה לעני ממש זועק לשמיים אל נוכח העובדה שחטאו היה כל כך קטן ועונשו כה גדול באופן יחסי.

בנוסף, בסוף המדרש בתענית, מסתפק נחום איש גם זו בקבלת דין פשוטה יחסית שגורסת שטוב שכך קרה (שכידוע מביא לשמו "גם זו" מכיוון שהיה אומר "גם זו לטובה", כמובא בהמשך הגמרא בתענית). אך בירושלמי, כלפי תלמידו הגדול רבי עקיבא שהיה ממשיך דרכו, ואשר בא לבקרו באופן אישי, טוען הוא בהתרסה שגם לו היה ראוי שיבואו עליו ייסורים. נדמה כי כלפי רבי עקיבא, הוא לא מתבייש לדרוש מן העולם את שדרש מעצמו ומעמיד את המודל האידיאלי בפני תלמידו: "קבל את הייסורים בעולם הזה! אל תבעט בייסורים!". את החלק השני של המסר הוא לא אומר, אך אפשר להשלים אותו מפיו של רבי עקיבא כפי שאנו מכירים אותה משלל מקומות בתלמוד. עליו לקבל את הייסורים בעולם הזה, כדי לקבל את השכר בעולם הבא.

בשבוע שעבר עסקנו במחלוקת העקרונית שבין רבי ישמעאל ורבי עקיבא ביחסם לעולם, ובביטוי הספציפי למחלוקת זו בקשר לפסוק מתהילים: "צדקתך כהררי א-ל ומשפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'".[2]

מעניין מאוד לראות כיצד דבריו של רבי עקיבא בויקרא רבה (פרשה כז, פיסקה א) מתאימים מאוד לחוויות שעליהם מסופר בירושלמי:

 

רבי עקיבא אומר אלו ואלו מדקדק עמהן. הצדיקים, גובה מהם מיעוט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, בשביל ליתן להם שכר טוב לעתיד לבא. ומשפיע שלום לרשעים, ומשלם להם מיעוט מעשים טובים שעשו בעולם הזה, כדי ליפרע מהם לעתיד לבוא.

 

הביטוי "אלו ואלו" שבו רבי עקיבא משתמש מוסב על צדיקים ורשעים, והוא מצייר את המודל שלו לשכר ועונש בעולם בצורה שמאוד מתאימה לסיפור שאותו למדנו עם רבו, נחום איש גם זו. המודל שלו מתאר כיצד הקב"ה נפרע ממעשיהם הרעים המעטים של הצדיקים בעולם הזה, כדי שיוכלו לבוא נקיים לחלוטין לקראת העולם הבא. רבי עקיבא שומע מרבו את המסר "ומה את מבעט בייסורין?" והוא מהדהד בליבו שנים לאחר מכן, ומעצב בהתאם את תפיסת עולמו.

רבים כתבו על דרכו הפרשנית של רבי עקיבא, אך יפה לראות את המקום שבו התחיל את דרכו. מכאן ינק רבי עקיבא את תפיסת עולמו שהביאה אותו לחיות לאור האמונה שעולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא.[3] רבי עקיבא חי חיים רליגיוזיים עמוקים, הוא רגיש לרבדים עמוקים של סוד שלאדם הרגיל אין גישה אליהם. הוא חי את חייו במרחב של העולם הבא, ומכאן מגיע היחס הממעט בחשיבות העולם הזה. כשניגש אדם לעולם בגישה כזאת, יותר קל להבין את אמירותיו של נחום איש גם זו שראוי היה שיקבל ייסוריו. גם רבי עקיבא נהג כך כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, וקרא באותו זמן "שמע ישראל". רבי עקיבא ביטא זלזול עמוק בעולם הזה ובייסורים שהרומאים ראו בהם את חזות הכל. באותו זמן, "אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה, "בכל נפשך", אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי ולא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד". כל חייו ביקש רבי עקיבא לקיים את שלמד מרבו, נחום איש גם זו, ולהגיע למצב שמטהר אותו לקראת העולם הבא בייסורים בעולם הזה. לכן אין הדבר מפליא שיש אומרים שלא הרגיש כלל את מסרקות הברזל, שכן חש באותה שעה שכל חלומותיו ביחס לחיים בעולם הזה התגשמו עם ייסוריו הגואלים.

אותי, המחשבה על הסיטואציה הזו מזעזעת. אני לא חי בתודעה כזאת, ואף איני שואף להגיע לתודעה קיצונית שכזאת, שמאיינת את העולם ומעניקה לו חשיבות מינימליסטית כל כך. אבל כן ראוי שמחשבה כזאת תהיה אחד מהרעיונות שמעצבים את תפיסת עולמי, ותהווה משקל נגד לשקיעה בבורגנות גשמית. כמו שהרב שרלו אמר על סיפור קיצוני כל שהוא שמחנך להתמדה בישיבת 'מוסרבי': "אני לא רוצה שתלמידי ינהגו כך, אבל אני רוצה שהם יכירו את הסיפור".




[1] כך מובא בתוספתא שבועות א,ד, "רבי עקיבא אומר להביא את הנגע שאין טומאה יורדת להן אלא בדבר, שרבי עקיבא לא היה דורש כלל ופרט והיה דורש רבויין ומעוטין שכך למד מנחום איש גם זו", ובעוד מקורות רבים.


[2] תהילים לו ז


[3] זו אינה מימרה שלו אלא של ר' יעקב, אבות ד, ט"ז, אך אין ספק שרבי עקיבא ביטא עקרון זה בשלל מקומות בתלמוד.


 

 

בית המדרש