ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

דיבור ושתיקה

ע"י: הרב איתמר אלדר

´דור המדבר´ - ´מדבר´ מלשון דיבור. כל חטאי עם ישראל נעשו כי הם לא ידעו להשתמש בכוח הדיבור שהיה להם. ארבעים שנות הנדודים במדבר לימדו את בני ישראל כיצד להשתמש בכוח הדיבור, וכך התעלו משירת הים של משה אל שירת הבאר של כל ישראל.

רבו הפרשנים  העומדים על משמעותו של הספר הרביעי בחמשה חומשי תורה - הוא ספר במדבר. למלה "מדבר" ישנם מספר מובנים, כפי שניתן לראות אצל אבן עזרא:

1. לשון הנהגה - "ידבר עמים תחתנו" ( תהילים מז) - מפרש אב"ע: ידבר, ינהג כעדר.

2. לשון דיבור - "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה"  (שה"ש ד) - ומסביר אב"ע: ומדברך, כמו דיבורך.

 

ע"פ הפירוש הראשון, ברורה משמעות השם "במדבר", ודוקא לספר זה המתאר 40 שנה בה רעה הקב"ה את מאנו, את בנ"י, עד הגיעם אל ארץ נושבת.

אולם, צריך לבחון את הפירוש השני האם גם הוא עולה בקנה אחד עם תיאור דור המדבר.

 

בבואנו לדון במהות הדיבור, עלינו לציין את תרגום אונקלוס לפסוק המתאר את בריאת האדם: "ויהי האדם לנפש חיה". ומתרגם אונקלוס: "והוה באדם לרוח ממללא". יוצא, שמעלת האדם על פני הבהמה, לדעת אונקלוס, היא היותו מדבר.

 

כעת נחזור לבנ"י. עם ישראל נתן בעבדות קשה בידי מצרים. מהעבד נגזלת החירות. רצונותיו ומחשבותיו אינן חשובות, וממילא - אין כל משמעות לדיבורו.

ובחסדי ה' נגאלו ישראל ויצאו מעבדות לחירות. צלם א-להים חוזר לפעום בהם, הקב"ה שב ונפח בהם את אותה נפש חיה, ה"רוח ממללא". אולם בנ"י היו נתונים בשתיקה 400 שנה. אין הם יכולים כך בן רגע לשוב ולדבר. עליהם ללמוד את השפה, ההגיה הנכונה, המילים המותרות לשימוש והמילים האסורות. ולשם כך נדרשת תקופה הכשרה, תקופת "מדבר" או אם תרצה תקופת דיבור, שבראיה אופטימית, היתה אמורה להיערץ מספר ימים, אך מסתבר שהתלמיד אינו מהיר קליטה כל כך. בנ"י נכשלים בדיבורם יותר מפעם אחת, עד אשר לומדים הם להשתמש בדיבור בדרך הראויה.

 

ס פ ר   ב מ ד ב ר

 

ספר במדבר נפתח בהקדמות והכנות רבות לקראת המסע. ישנה התפקדות של בנ"י ולאחריה הגדרת המחנות ע"י מעגלים.

 

ראשית, ספירה במישור האדם הבודדף ואח"כ משפחה, שבט, דגל (המורכב משלושה שבטים) ולבסוף מחנות לויה וכהונה.

 

חשיבות חלוקה זו אינה רק בשעת החניה, אלא דוקא בשעת הנסיעה "כן חנו לדגליהם וכן נסעו" (במדבר ב, לד). יש צורך לעמוד על הסדר דוקא בשעת הנסיעה, כאשר שולט מטבע הדברים אי הסדר וחוסר הרגיעה. ולכן רואה התורה צורך לשמור להקפיד על סד'ר המחנות, סדר הנסיעה וחלוקת התפקידים, "איש איש על עבודתו ואל משאו" (ד, יט, מט).

 

את החלוקה הזאת חותמת פרשת שילוח טמאים, המדגישה את חשיבות והחובה לשמור על קדושת המחנה, "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (ה, ג). המחנה אינו סתם מסגרת טכנית. מדובר בתאים מיוחדים שנוצרו בכוונה תחילה, וכל תא אמור לשרת מטרה מסויימת. כל מחנה כזה, אם מתנהל כראוי, זוכה לשכינת ה' שתשרה בתוכו, כל מחנה ותא ע"פ רמתו.

 

מכאן עוברת התורה לתאר את היחס האמור להנקט כלפי אלה ש"סוטים" מן המסגרות המקובלות והפוגעים בתאים שיצרה. (הדברים הבאים מבוססים על רעיון ששמעתו ממורי ר' יהודה ברנדיס).

 

ראשית, המועל מעל בד'. זהו ניסיון של איש ישראל לחדור לרשות לא לו. למחנה שהוא "מחוץ לתחום" עבורו. והכתוב אינו משאיר מקום להסתפקות: "ואשמה הנפש ההיא" (ה, ו). הסדר חייב להישמר וכ"א חייב להישאר במחנהו. "ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (ה, י).

 

לאחר מכן עוברת התורה לאשה סוטה. כאן נפגע התא המשפחתי. גם כאן כמו במעילה בד', הכתוב משתמש בביטוי "ומעלה בו מעל", גם כאן יש ניסיון מצד האשה לפרוץ מסגרות, וגםכאן, במלוא החריפות: מדובר בסטיה, ואותה אשה תהיה "לאלה בקרב עמה" (ה, כז).

 

את מעגל החריגים חותמת פרשת נזיר. כאן, ההתיחסות היא אמביבלנטית. מחד, "כי יפליא לנדור נדר...", ומאידך כאשר הוא מביא קרבן, נכללת בו "כבשה אחת בת שנתה תמימה  ל ח טא ת " .

 

בכך מקרה, גם כאן מדובר בפרישה ואולי אפילו סטיה מהדרך הרגילה, וכאן דוקא במעגל הראשוני של האדם בעצמו.

 

מכאן ועד תחילת המסע, מכינה התורה את בנ"י בהכנות הסופיות:

חנוכת המשכן, תיאור הענן אשר מורה על הנסיעה, "ע"פ ד' יסעו בנ"י וע"פ ד' יחנו" (ט, יח), תיאור החצוצרות כאשר בין השאר תקיעתן היא אות לתחילת הנסיעה. פרידה מחובב, חותן משה, וכסיום לכל ההכנות, פרשה העומדת לעצמה ותלויה בין שתי נו"נין הפוכות "ויהי בנסוע הארון" (ע"פ חז"ל פרשה זו חוצה את ספר במדבר לשני חלקים, והחלוקה ברורה, עד כאן ההכנות ומכאן ואילך הנסיעה עצמה).

 

(בתיאור עד כאן ישנן כמה פרשיות שהשמטנו בדרך, שצריך להסביר את הקשרן, אך לא זה עיקר דברינו ואין כאן המקום להאריך.)

 

ת ק ו פ ת   ה מ ב ח ן

 

בנ"י מתחילים ללכת, כאשר לפניהם מרחבי מדבר מוריקים. תקופת ההכשרה החלה.

ומיד "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ד'" (יא, א). הכתוב אינו מתאר את תוכן התלונה. איך זה מתוך רעב ללחם ולא מתוך צמא למים, כי אם תלונה סתמית - "כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים", מפרש הרמב"ן.

 

אם כן, השימוש הראשון בדיבור, בחירות שניתנה להם, היה שלילי. כל ההכנות לא עזרו, בנ"י זקוקים לזמן נוסף בטרם יהיה דיבורם שלם.

 

אך מכאן ואילך הכשלונות בדיבור רק גדלים והולכים. החל בקברות התאוה, בתלונתם "זכרנו את הדגה", דרך "ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח", ושיא השיאים - חטא המרגלים.

 

כאן, כבר מבין הקב"ה כביכול, שהדרך ארוכה, ואולי אפילו צריך לקום דור חדש,  שלא סבל מכל כך הרבה שנות "שתיקה", 40 שנה במדבר, 40 שנות דיבור, הכשרה ארוכה ושיטתית, עד שבנ"י יוכלו לנצל ולהעלות את המעלה שניתנה להם- מעלת הדיבור. (יש להזכיר שלאחר חטא המרגלים מגיע חטא קורח, שקשור אף הוא לאותו עניין.)

 

ס י ו ם   ת ק ו פ ת   ה מ ד ב ר   -   ש י ר ה   ח ד ש ה

 

תקופת המדבר נחתמה על ידי שתי שירות. שירת הים בשנה הראשונה ושירת הבאר בשנת הארבעים.

 

א"א להתעלם מהדמיון הקיים בית שתי השירות - ולו בביטוי הייחודי הזהה בשתיהן "אז ישיר...". אלא שהמדרש מקשה שתי קושיות בהקשר זה:

1. "השירה הזאת נאמרה בסוף מ' שנה והבאר ניתנה להם מתחילת הארבעים, ומה ראה ליכתב כאן?" (במד"ר חוקת יט, כה).

2. "אז ישיר ישראל, מפני מה לא נזכר משה שם?" (שם, כו).

 

לאור הגישה שהצגנו נוכל לענות על שתי השאלות.

 

בידוע ששירה היא מעלה גבוהה יותר מן הדיבור. לא כל אחד מוכשר לשירה וודאי מי שאינו מוכשר בדיבור. לכן בנ"י, בראשית תקופת המדבר, אינם יכולים לשיר. משה רבינו הוא השר את השירה, ובנ"י עונים אחריו.

 

אולם בנ"י, כאמור, לאט לאט משתפרים ובאותה שנת ה40- קרו שני מאורעות נוספים.

מאורע ראשון הוא המלחמה בכנעני. בפעם הראשונה בנ"י למדו לקדש את דיבורם. "וידר ישראל נדר לד'..." (כא, ב) ואכן ד' נענה ומקבל את דברם "וישמע ד' בקול ישראל". (ביטוי זה הינו מיוחד, כפי שעולה מהפסוק ביהושע י, יד: "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ד' בקול איש, כי ד' נלחם לישראל.")

 

מאידך, בנ"י עדיין לא הגיעו לשלמות ומיד אח"כ: "וידבר העם בא-להים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר" (כא, ה).

 

שוב בנ"י חוטאים בדיבורם. נתונים הם במצב ביניים שטוב ורע משמשים בערבוביא אצלם. אולם כאן ישנה תופעה חדשה שטרם נתקלנו בה. בפעם הראשונה בנ"י מבינים את הבעיה. "ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו בד' ובך..." (כא, ז). בפעם הראשונה מבינים בנ"י כי עליהם להישמר בדיבורם, "החיים והמוות ביד הלשון".

 

(נרמוז כאן שכל זה עולה בקנה אחד עם חטאם של משה ואהרן, הנדרשים לדבר אל הסלע ולא להכות. דוקא הדיבור הוא הנדרש ולא המעשה. וכיון שאינם עושים כך, עליהם להישאר במדבר. אך לא נאריך כאן בעניין זה.)

 

רק כעת, נגמרה עבור ישראל תקופת המדבר, תקופת ההכשרה, ו"טקס הסיום" של תקופה זו הוא שירת "עלי באר": "אז ישר ישראל...", ישראל לבדו, ללא עזרת משה. אומר השפת אמת (חקת 148):

 

"בילקוט איתא, כשהבן הקטן אינו יכול לזמר בפני עצמו, לכן ישיר משה והם אחריו, וכשנתגדלו מ' שנה במדבר שרו בפני עצמם שירה, כי בחינת הבאר היא בחינת תורה שבעל פה שאחר מ' שנה זכו בקנין התורה ונעשו מעצמותם בני תורה..."

 

לאחר תקופה ארוכה רצופת תלאות, לאחר שבנ"י ראויים לדיבור, או כפי שאומר השפת אמת - לתורה בע"פ, ראויים הם לסיים פרק זה של המדבר ולהיכנס לארץ.

"ושירה זו היתה הכנה לבחינת א"י ותורה שבע"פ והוא עצמו פירוש פי הבאר, שיש כח בבנ”י לפתוח מעיין התורה" ( שפת אמת שם 139).

 

ה ש ת י ק ה

 

עד כאן עסקנו בשבח הדיבור, אולם ישנה מעלה נוספת מעי הדיבור ואף מעל השירה.

כותב רבי נחמן:

 

"אבל אח"כ כשזוכה לשלימות הדיבור, אזי תכלית השלימות, תכלית ההשגה היא בבחינת שתיקה שהיא למעלה מן הדיבור..." (ליקוטי הלכות, הל' ספירת העומר א)

 

מהי משמעות אותה שתיקה? המעלה אשר גבוהה מהדיבור ומדברי תורה?

על כך משיב השפת אמת:

"ויש ד' בחינות דצח"ם, והמדבר עולה על כולם. אעפ"כ בנ"י יודעים כי הביטול להשי"ת עולה על כולנה...פי' שהוא כמו דומם ומבקש יותר, שלא יהיה ברשות עצמו לעשות  ו ל ד ב ר  ברצונו, רק להמשך אחר הנהגת הבורא ית"ש..."   (במדבר 6)

 

הדיבור, על כל מעלתו, מצמצם ומגדיר, בסה"כ הוא מביע רצון, מחשבה ורעיון סובייקטיביים של האדם המדבר. השתיקה, פירושה התבטלות האדם, התעלמות עיקשת מרצונו ומהוויתו - התעלמות מדיבורו.

 

ומסיים רבי נחמן: "שעל ידי זה עיקר ההשגה בבחינת והחיות רצוא ושוב."

נודד הוא האדם בין שתי תחושות אלו, בין שתי חוויות בעלות עוצמה כל כך גדולה.

בין רצונותיו, שאיפותיו והוויתו, לבין השאיפה לבטל רצונו מפני רצון ד'.

מבקש האדם מנוחה, בין דיבורו לשתיקתו!

******************************

(המאמר מוקדש לזכר סבי, ר' שאול אלברט ז"ל.)

 

 

 

בית המדרש