ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

ברכת כהנים

ע"י: הרב איתמר אלדר

הקדמה

בפרשתנו מופיע הציווי לכהנים לברך את ישראל, וכך נאמר להם:

"וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ד' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם"                              (במדבר ו', כב-כז).

הכהנים מתמנים לשלוחי ד' על מנת להעביר את ברכתו, והפסוקים עצמם מקיימים סוג של מתח ביחס לשאלה מיהו המברך. בתחילת הציווי נאמר לכהנים: 'כה תברכו את בני ישראל', משמע שהכהנים הם המברכים, ובסופו, לעומת זאת,  נאמר כי הכהנים רק ישימו את שם ד' על בני ישראל 'ואני אברכם', כלומר שד' יתברך הוא המברך[1]. מסתבר כי מתח זה העולה מן הביטויים המופיעים בפרשיה מבטא את השאלה העקרונית ביחס לברכתו של אדם בכלל. מה פשר ברכת יעקב לבניו, האם מדובר בנבואה או שמא במשאלת לב?[2] כיצד יש להבין את ברכת יצחק ליעקב ועשו? ובאופן דומה נשאל, מה פשר ברכת הכהנים לישראל?

הדברים מן הסתם קשורים לשימת השם המופיעה בהקשר לברכה זו, לאופיה של הברכה, ולסיבת בחירתם של הכהנים להביאה ולהעבירה לישראל.

עם כל אלו ננסה להתמודד בשיעור זה תוך עיון בתורות מן החסידות.

נשיאת כפים - השפעה

מובא בשם הבעש"ט, כי ישנה משמעות לביטוי 'כה' בתחילת הציווי 'כה תברכו את בני ישראל' וכך מביא ר' לוי יצחק מברדיטשוב:

"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם. והכלל הוא כך, דהנה הבעל שם טוב היה מוכיח תמיד את העולם בזה הפסוק 'ה' צלך' (תהלים קכ"א, ה), דהיינו כמו שהצל עושה מה שאדם עושה, כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שאדם עושה. ולכך צריך האדם לעשות מצות וליתן צדקה ולרחם על העניים, כדי שיעשה הבורא ברוך הוא גם כן עמו טובות. והנה המדה הזאת נקרא כה, כי פירוש המלה של כה הוא כך, פירוש כמו שהוא עושה גם כן הבורא ברוך הוא עושה. וזה ידוע שהבורא ברוך הוא רוצה להטיב לעמו ישראל, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק. וצריך האדם כשעומד להתפלל לפני הבורא ברוך הוא כל תפילת י"ח או שאר דברי תחנונים צריך להתפלל רק שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה כמו שאמרו במשנה 'אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת' (אבות ב, ט), פירוש: שיהיה המעשה של אדם רק כדי שיהיה להבורא תענוג מזה. וזה ידוע כשאדם מתפלל בשבילו אזי נקרא מקבל, וכשאדם רוצה לקבל דבר אוחז הגב יד לארץ והתוך יד למעלה. אבל כשאדם מתפלל רק שיהיה לבורא ברוך הוא תענוג מזה אזי נקרא משפיע שהוא משפיע כביכול בהבורא ברוך הוא והמשפיע אוחז גב יד למעלה ותוך היד למטה. והנה ברכת כהנים הוא בנשיאות כפים, דהיינו שאוחזים גב ידיהם כנגד פניהם כמו מי שירצה להשפיע. וזה פירוש הפסוק 'כה תברכו את בני ישראל', דהיינו שיברכו את ישראל כדי שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה ותהיו אתם משפיעים כביכול בהבורא ברוך הוא ואחר כך הבורא ברוך הוא ישפיע לכם כל טובות וברכות על ישראל כמו שאמרנו שזה המדה נקרא כ"ה כמו שישראל עושים כביכול הבורא ברוך הוא גם כן עושה ומשפיע לעמו ישראל טובות וברכות חיים ושלום אמן"                                      (קדושת לוי, נשא).

נקודת המוצא של ר' לוי יצחק היא במשל המדהים מבית מדרשו של הבעש"ט על הביטוי 'ד' צלך'. ד', כך מביא הבעש"ט בנועזות עצומה, הוא צילו של האדם, וכשם שתנועותיו של האדם משפיעות על צילו ומעצבות את אופן תנועתו, כך התנהגותו של האדם והתנהלותו בעולם הזה, מעצבת, כביכול, את הנהגתו של ד' יתברך בעולם.

הבעש"ט מבקש לראות את הזיקה והקשר בין ד' יתברך לאדם כצינור דו כיווני, שבו האדם מושפע וד' יתברך משפיע, ולסירוגין הופך האדם למשפיע, וד' יתברך כביכול למושפע. החזית בה מבקש הבעש"ט לעשות את המהפכה, היא במקום שבו נדמה יותר מכל מקום אחר, בפשטות, כי ד' יתברך הוא בבחינת משפיע והאדם הוא בבחינת מקבל השפע - התפילה. בתוך חזית זו, בוחר הבעש"ט דוקא את המקום בו גוברת תחושה ברורה זו - תפילת שמונה עשרה ותחנונים. דוקא בתפילה, וביתר שאת, בי"ח ברכות ותחנונים, מובלטת העובדה כי אנו מבקשים מאת ד' יתברך כי ישפיע מטובו עלינו. זוהי ההגדרה הקלאסית והפשוטה של משפיע ומושפע - אנו מבקשים וד' יתברך בחסדיו משפיע. אולם הבעש"ט מבקש לראות זאת אחרת: 'כי יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, פרה רוצה להניק' קובע הבעש"ט, וממילא גדולה הנחת שיש לד' יתברך ממילוי בקשתנו מאשר לנו עצמנו - מבקשי הבקשה.

נציין כי הבעש"ט מבקש להלך על חבל דק המהווה קו גבול בין שתי תפיסות קוטביות. מן העבר האחד, התפילה מבית מדרשו של המגיד ממזריטש, המבקש להפוך את התפילה לבקשה על השכינה, שבה האדם מתבטל ושוכח מעצמו, וכל מעייניו נתונים אל השכינה וגלותה. תפיסה זו, בָּזַה אל המבוקש הפרטי, ומצמצמת אותו ככל האפשר:

"אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתגאל מגלות. וכן הזוהר קורא המתפללין בשביל עצמן ולא בשביל השכינה נקרא כלבים עזי נפש האומרים הב הב" (מגיד דבריו ליעקב, לבוב, תנז, ג ע"ד).

זוהי תפיסתו המיסטית של המגיד ממזריטש המבקשת לראות בתפילה מעין דבקות בשכינה המדברת מגרונו של המתפלל.

מאידך, מצויה תפיסה קוטבית אחרת, תפיסתו של הגרי"ד סולובייצ'יק המבקשת למקד את התפילה בבקשת הצרכים, ולהניח במרכזה את האדם ולא את השכינה:

"בשלב זה התפילה אינה עוד זעקה או צעקה בלבד. היא  - אל נכון - מחשבה מוגדרת היטב, מושג בהיר. צעקה נהפכת לתפילה. אין אנו יודעים מהי הסמנטיקה המדויקת של המונח תפילה. מכל מקום דבר אחד ברור: המונח קשור במחשבה, שיפוט, הבחנה. בקיצור, התפילה קשורה בפעילות השכלית. הסולם המדורגש של הצרכים, כשהם מוגדרים ומוערכים בבירור, מצוי בנוסח תפילת העמידה, שם זוכים לגאולתם לא רק התודעה הרגשית של הצורך אלא אף הלוגוס של הצורך - ועמו היצור האנושי עצמו... להתפלל משמעו להבחין, להעריך, להבין, במילים אחרות לבקש בתבונה..."                                     (גאולה, תפילה תלמוד תורה, דברי הגות וההערכה 267).

על פי הרב סולובייצ'יק, כשלונו הגדול של האדם הוא בזיהוי צרכיו ובירורם, ולשם כך באה התפילה ובעיקר תפילת העמידה, לעזור לאדם לברר את צרכיו האמיתיים, את מצוקותיו, את סולם הערכים הנכון בעיצוב שאיפותיו ורצונו למילוין.

הגרי"ד סולובייצ'יק כאקזיסטנציאליסט דוחה את תפילתו המיסטית של המגיד ממזריטש, בטענה כי ההלכה מתעניינת בצרכיו של האדם, בעולם הזה, ולא בעולמות העליונים, וכך גם, על פי שיטתו, התפילה:

"ההלכה מעונינת באדם הפסיכוסומטי, בגופו הממשי. אין דעתה נוחה מפירוד אכסטטי של נשמה מן הגוף בעת התפילה. העבודה שבלב מתכוונת להבאת קרבן על ידי הסגרה שלמה של נפש וגוויה לאלקים... הכלל אינו יכול להיחלץ מכבלי הגשמיות וצרכיו הפעוטים, וכל נסיון להטיל משימה זו עליו - שכרו יוצא בהפסדו. ההלכה עסוקה בבני אדם יושבי חושך וצלמוות, אל הפושעים על פת לחם. אין לאנשים אלו אלא ד' אמות של יצר מאוס ומגוחך"         (רעיונות על התפילה, עמוד 265).

אם כן, שני קצוות יש לנו. מן העבר האחד, התפילה המניחה במוקד את השכינה, וממילא מואסת בבקשת הצרכים. ומן העבר השני, התפילה המניחה במוקד את האדם, וממילא מאמצת את בקשת הצרכים כמרכזית ביותר.

נראה כי הבעש"ט, כפי שראינו, מציע דרך ביניים, על פיה מונחת בקשת הצרכים במרכזה של התפילה, אולם אין בכך לסתור את תביעתו של הבעש"ט מן המתפלל להניח במוקדה של התפילה את ד' יתברך: 'צריך להתפלל רק שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה'.

העובדה שלד' יתברך יש עונג להשפיע לנו את צרכינו מאפשרת לבעש"ט לקבוע כי ניתן לבקש את הצרכים מתוך רצון להיטיב, כביכול, לד' יתברך. משל לילד הבא לבקש מסבתו סוכריה, גם בגלל שהוא חפץ בה, אך בעיקר מפני שהוא יודע כמה נחת רוח יש לה בנותנה לו.

פתרון זה משליך על כל תודעתו של האדם הדתי מבית מדרשו של הבעש"ט, באופן המאפשר לו להדבק ברצון ד' באופן מלא, ועם זאת להשאר אחוז גם בעולם הזה. זהו החידוש הגדול והפלאי מבית מדרשו של הבעש"ט, שלא כל ממשיכי דרכו הפנימו לגמרי. באופן כזה, קובע הבעש"ט, הופך המתפלל על צרכיו ממבקש שפע וממקבל - למשפיע, ומעתה נהפכת התפילה להשפעה דו כיוונית. אנו מקבלים את השפע, אולם בבקשתנו וברצוננו לגרום עונג לד' יתברך, אנו, כביכול, משפיעים עליו.

הבעש"ט מברר בדברים אלו שני סוגי תפילות, האחת כל כולה מבקשת לקבל, והשניה במהותה מבקשת להשפיע. תנועת הידים הפשוטה, של המתפלל היא כשגב היד מופנה כלפי מטה וכף היד כלפי מעלה כשהיא עושה עצמה כעין כלי לקבל את השפע. זוהי התנועה האולטימטיבית של המבקש - כך גם פושט ידו העני המבקש צדקה, וכך המתפלל נושא ידיו אל על לבקש השפעה.

אולם הכהנים, מסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב, מלמדים אותנו על עמדה אחרת של תפילה, שבה מופנה גב היד כלפי מעלה וכף היד כלפי מטה. זוהי כבר תנועה של השפעה, של רצון להעניק, לתת, לברך, כאב המניח את ידו על ראש בנו, ומבקש לברכו ולהשפיעו בכל מיני הברכות וההשפעות. זוהי עמדתם של הכהנים העומדים ומברכים את ישראל. הם בבחינת 'משפיעים' ועיניהם אינן נשואות אל הקב"ה אלא אל בני ישראל[3].

המברכים והמשפיעים הם הכהנים, וכשמתענג ד' יתברך על עובדת התברכות בניו, הוא גם מעניק להם מברכתו. הכהנים, על פי הבעש"ט, אינם מבקשים את ברכת ד' מצד אחד, ומן הצד השני הם גם אינם משפיעים את ברכת ד' על ישראל. הכהנים משפיעים מברכתם, ובבחינת 'ד' צלך', צועד כביכול, ד' יתברך בעקבותיהם, ובהתענגו מברכותיהם מוסיף אף הוא ברכה על ברכתם, וכך יפרש הבעש"ט את הביטויים עליהם עמדנו בפתיחת דברינו:

'כה תברכו את בני ישראל' - אתם תברכו את בני ישראל, וכה - כלומר כך, גם אני אעשה - ואני אברכם.

נשיאת כפים - השפעה

בכיוון שונה, ובמידה רבה הפוך, הולך ה'שפת אמת', וכך הוא כותב:

"בענין ברכת כהנים. הג' ברכות הם בחינת ג' אבות. ועמ"ש בפרשת תולדות כי יש ג' ברכות בכל מכל כל. ופרשנו שם כי מכל הוא ברכה נפרדת. בכל הוא דבוק יותר בשורש. כל הוא שורש מקור הברכה עצמו. והם בחינת נפש רוח נשמה. והנה יברכך הוא בחינת יצחק זהו שכתב רש"י ואברכך בממון שהיא ברכה נפרדת קצת. ושם כתיב ואברכך ז"ש אלקי יצחק ע"ש. והתחיל בברכה זו כי שורש הברכות נמסרו ביד יצחק ולכן כתיב כאן וישמרך שצריך שמירה שלא יהיה לעשו אחיזה בזה. ומהאי טעמא ברכת יצחק אינה דבוקה כל כך בשורש מצד חלק עשו. יאר פניו הוא הארה מן השורש בחינת אברהם בכל. ישא הוא בחינת נשמה מדתו של יעקב איש תם. שלים. ועיקר ברכת כהנים להיות בני ישראל מוכנים לקבל הברכה כמו שכתוב ושמו את שמי כו' כי כביכול הקב"ה מוכן תמיד לברך את בני ישראל כמו שכתוב טוב בעיני ה' לברך את ישראל רק שיהיו כלים לקבל הברכה ולכן היא בנשיאות כפים לרמוז שהם מוכנים לקבל הברכה כמו שכתוב שאו ידיכם קודש. ובבית המקדש היו מתעלין ביותר אל השורש כמו שכתוב במשנה במקדש היו הכהנים נושאים כפיהם למעלה מראשיהן כו'. וג' ברכות הנ"ל הם ג' דרגות להעלות הגוף לנפש רוח נשמה כמ"ש" (שפת אמת, נשא תרנ"ב).

ה'שפת אמת', מבקש לראות בברכת כהנים תהליך של התדבקות בשורש מקור הברכה. מדובר במהלך הדרגתי מן ה'ברכה הנפרדת', דרך הברכה הדבוקה יותר בשורשה, עד לשורש מקור הברכה.

תחילת המהלך הוא ביצחק, שברכתו ביחס לברכת אברהם ויעקב היא הברכה הנפרדת ביותר. על כן בהיותה מנותקת משורשה היא זוקקת את השמירה הגדולה ביותר[4], ואכן רואים אנו כי נתינתה ליעקב איננה ברורה מאליה, וכמעט שהגיעה לעשו אחיו. בעוד שאצל אברהם, הברכה מחוברת לשורשה, ואצל יעקב, שהיה איש תם, נמצא מקור הברכה.

תהליך ההתברכות, קובע ה'שפת אמת', הוא הנסיון להתרומם ביחד עם הברכה אל שורשה. אנו איננו מסתפקים בהשגת הברכה, קובע ה'שפת אמת', אלא אנו מבקשים להפגש עם נותנה, ולהתחבר למקור חיותה. נשיאת הידיים על ידי הכהנים, קובע ה'שפת אמת', היא תהליך של התרוממות ונסיון להגיע עד לשורשה של הברכה. מדובר בתנועה של קבלת שפע: 'ולכן היא בנשיאות כפים לרמוז שהם מוכנים לקבל הברכה כמו שכתוב שאו ידיכם קודש'. נשיאת הכפים על ידי הכהנים, איננה תנועה של השפעה אלא של קבלה. הכהנים מברכים את בני ישראל בכך שהם מביאים את ישראל להיות מוכנים לקבל את הברכה והדבר בא לידי ביטוי בנשיאות הכפים[5].

הדברים באים לידי ביטוי גם מדברי ר' מנחם מנדל מויטבסק:

"וזהו לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום (עוקצין ג, יב) כידוע שהשלום הוא התקשרות, שהוא אור אין סוף המאיר ומחיה לכל הוא האור הגנוז שבתוך הכלי משפיע מכל וכל, ולכן הקב"ה שמו שלום שהוא עושה שלום (ויקרא רבה ט', ט). ולכן אין כלי מחזיק ברכה אלא על ידי התקשרות אל השורש ואור הגנוז שהוא השפע שהוא השלום ולכן נשפע אל החסרון ומתמלא, והנה מדת אהרן הכהן שהיה רודף שלום בפועל בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו כידוע (אבות א, יב) מפני שהיה מדתו לרדוף רק אחר אור הגנוז ומחיה כל דבר שהוא השורש לכל שהוא אין סוף, ולכן המצוה בו ושם צוה ה' את הברכה אהרן ובניו יברכו את בני ישראל, ולכן אמור להם פנים בפנים שיהיו שניהם מכוונים לדבר אחד השומע ומשמיע רק להשיג האור העליון מצות ה' ברה (תהילים יט, ט), מה שאין כן אם יהיה כוונת המקבל להשיג חסרונו שהוא אחוריים..."      (פרי הארץ, נשא).

בעל 'פרי הארץ' מביא את דברי ר' שמעון בן חלפתא בסוף מסכת עוקצין:

"אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם' (תהלים כ"ט) "                                                            (עוקצין ג, יב).

השלום, הוא 'כלי מחזיק ברכה' ומי שדבק במידת השלום, הוא ראוי להיות כלי הנושא את הברכה, וזוהי מידתו של אהרן הכהן האוהב שלום ורודף שלום.

רדיפת השלום, על פי ר' מנחם מנדל מויטבסק, היא ההשתוקקות לעולמות עליונים. בקשת אור אין-סוף שיחיה את כל העולמות, והבקשה וההשתוקקות הן אלו שהופכות אותו לכלי מחזיק ברכה. הבקשה והרדיפה יוצרת חלל, ואקום, המבקש את מילויו. החסרון מורגש יותר כשמבקשים ומשתוקקים וכשהחסרון מורגש האדם הופך להיות כלי ראוי לשפע לחול בו ודרכו.

ר' מנחם מנדל, כמו ה'שפת אמת', ובניגוד לקדושת הלוי, איננו רואה בכהנים כמשפיעים אלא כמקבלים. אף את נשיאת הפנים כלפי העם הוא איננו מפרש כהשפעה וכנתינה,[6] אלא כיצירת אחדות אחת - פנים בפנים - להיות כלי להחזיק את הברכה. הכהנים מפנים את פניהם אל העם לא בכדי להשפיע עליו ברכה, אלא בכדי להדביק אותו בכוחם ובכשרונם שניתן להם מאביהם - אהרן הכהן - רק לרצות להשיג האור העליון.

על פי דברים אלו, ברכת הכהנים איננה ברכה כי אם בקשה והשתוקקות, ונשיאת הכפים הרי היא כפרישת ידיים אל על לבקש לגעת בשפע ולעוררו ליזול כטל ולמלא את כלי החסרון וההשתוקקות.

נשיאת כפים - חיבור למעלה ולמטה

ראינו עד עתה, שתי התבוננויות שונות ביחס לברכת כהנים ולכוחם של הכהנים לברך.

מן העבר האחד, ראינו כי לברכתם של הכהנים יש כח עצמאי ורב עוצמה, שלא רק שהוא משפיע טובה, אלא הוא עצמו מעורר את ד' יתברך אף הוא להשפיע טובה. 'כה תברכו' - 'ואני אברכם'.

מן העבר השני, ראינו כי כחם של הכהנים הוא ביצירת השאיפה וההשתוקקות אל השפע, ובלשון אחרת לעשות אותם ואת ישראל כלי מחזיק ברכה, שהשפע יחול בו ועליו.

נראה כי ניתן למצוא נימה אחרת מן השתים הללו בדבריו הבאים של ה'שפת אמת':

"בברכת כהנים כה תברכו את בני ישראל. פירוש שבני ישראל הם כלים להמשיך הברכה על ידיהם כדכתיב ושמו את שמי כו'. דאיתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום... ועיקר פירוש שלום כתבנו במקום אחר כי חלק שלמטה הוא פלג גופא רק בני ישראל יש להם דביקות בחלק העליון ונקרא שלום וכמו כן בית המקדש דכתיב כעיר שחוברה לה יחדיו ונקראת שלם. וזה הרמז נשיאות כפים כמו שכתוב שאו ידיכם קודש. יד הוא מקום כמו שכתוב בזוהר הקדוש בהיכלות דפקודי בענין נטה ידך ע"ש. וידיכם קודש הוא היד והכח שיש להם בקדושה והכהן מדביק חלק שלמטה בחלק של מעלה. וכ' וישא אהרן כו' ידיו. הוא הכח של הכהן והוא בחינת החסד שניתן לאברהם אבינו עליו השלום. וזה הכח נמסר להכהן לברך את ישראל באהבה. ורמזו במדרש בענין והיה ברכה ע"ש"   (שפת אמת, נשא תרמ"ז).

ה'שפת אמת' בתחילת דבריו חוזר על העקרון כי השלום הוא כלי המחזיק ברכה[7], אולם בחלקה השני של התורה הוא מבקש לתת פירוש אחר לביטוי 'שלום', ונראה כי משמעותו המרכזית על פי פירוש זה הוא חיבור.

השלום הוא היכולת לחבר בין שני אויבים, בין שני קצוות, בין שני ניצים. אם ר' מנחם מנדל מויטבסק בחר מהביטוי על אהרן האוהב שלום ורודף שלום, דווקא את עניין הרדיפה, החיפוש וההשתוקקות, הרי שה'שפת אמת' בדברים אלו מבקש דווקא להתמקד בעובדת יכולתו של אהרן לפשר בין שני ניצים ובין איש לאשתו. לא הרדיפה, ולא ההשתוקקות, אלא היכולת להשכין שלום בין ניגודים ובין קצוות. זוהי יכולתו של אהרן הכהן לחבר בין ימין לשמאל, בין שחור ללבן, וממילא גם בין שמים לארץ - 'והכהן מדביק חלק שלמטה בחלק של מעלה'. הברכה שאותה מביאים הכהנים אל ישראל, על פי דברים אלו, דרך השלום, איננה מושתתת על המודל של כלי מחזיק ברכה ושפע השופע עליו, אלא על פי הדפוס של עליונים ותחתונים והחיבור ביניהם.

המעבר מן ההשתוקקות למילוי החסרון, היוצרת כלי, אל יכולת הפשרה והחיבור, המאפשר קשר וזיקה, הוא המעבר המעניק לכהנים המברכים מעמד שונה ממה שראינו עד כה - מעמד של מתווכים, של שגרירים: 'היד והכח שיש להם בקדושה'. היותם של הכהנים בעלי השלום, מחברים בין שמים וארץ, מאפשרת להם להביא אל הארץ ברכת שמים ולהביא אל השמים את בקשת הארץ[8].

לכן בדברים אלו גם מודגשת האהבה המתלווה אל ברכתם של הכהנים - לברך את עמו ישראל באהבה. האהבה היא התנאי לשלום, וכשאדם אוהב, הוא יכול לחבר בין שני קטבים, בין שני הפכים ובין שני אויבים. בכח האהבה והשלום, יכולים הכהנים להשרות מברכת ד' על הארץ, וזהו כוחם של הכהנים בני אהרן.

כי שם ציווה ד' את הברכה

שלשה הסברים תיאולוגיים ושלש עמדות נפשיות, עולים מתוך דברים אלו כמעצבים את התודעה המתלווה אל האדם המברך את זולתו. מן הכהן המברך את ישראל, דרך האב המברך את ילדיו, ועד דורש הדרשה המברך את בעלי השמחה.

המברך יכול בברכתו להפנות את כפיו כלפי מעלה, ולצרף את תפילתו אל תפילת המתברכים לבקשת שפע. הוא איננו כלום, וכל מעיינותיו נתונים להשתוקקות ולרדיפה אחר אור ד', ותפילה זו היא היא הברכה המושמת בפיו, והוא והם ביחד, הופכים לכלי המשתוקק לברכה.

המברך בברכתו יכול להפנות את פניו כלפי מטה ולשאת את כפיו כלפי המתברכים, אל המבקשים את ברכתו, ולבקש להשפיע עליהם מטובו, מרגשותיו, מהמיית לבבו, ומתוך תנועת ההשפעה והרצון להעניק ולגמול, הוא מברך את ברכתו ועל ידי כך, מצטרף כביכול ד' יתברך אף הוא אל המברך.

והמברך יכול בברכתו, לחוש כי הוא צינור, כי זיכה אותו הקב"ה להיות שלוחו, להביא את ברכת ד' על המתברכים, ומכח זה שניתן לו הוא מבקש לחבר בין שמים לארץ, להיות פתח וקשר הקושר בין המתברכים לבין ברכת ד' המבקשת את מסילתה אל המתברכים, והוא בברכתו מעניק לה מסילה זו.

הברכה לעתים היא עמדה של בקשה. לעתים היא עמדה של השפעה, ולעתים היא עמדה של התחברות אל מקור ואל שפע עליון. כל אחד בברכתו, ובתנועת ידיו כלפי מעלה או כלפי מטה. ובעז"ה נזכה לברך ולהתברך באור ד', בבחינת ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום.

 




















*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב איתמר אלדר, תשס"ה

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*


 




[1]       יתכן כי זו בעצם שאלת הגמרא המופיעה בכמה מקומות האם כהנים הם 'שלוחי דידן' או 'שלוחי דרחמנא'.


[2]       לכאורה הביטוי "וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מ"ט, א) מלמד כי מדובר בנבואה.


[3]       הדבר בא לידי ביטוי לא רק בצורת החזקת הידים, אלא גם בהיותם עומדים על הבמה ומפנים את פניהם אל ישראל ואת אחוריהם, כביכול, אל היכל ד'. זוהי צורת עמידה מאד לא אופיינית.

         יחזקאל הנביא מתקומם כנגד עובדי העבודה הזרה המפנים את אחוריהם אל היכל ד', אולם ההבדל הוא כי עובדי העבודה הזרה מבקשים מקור השפעה אחר מאשר הקודש, ופניהם אליו כמבקשי השפעה, בעוד שהכהנים מפנים את פניהם אל ישראל, כביכול, כמשפיעים מתוך היכל ד' אליהם.


[4]       משל לאדם המבקש להעניק פרס כגמול על מעשים טובים. האדם עצמו הוא שורש הטוב, שהרי הוא הוא המבקש להעניק את הפרס - זוהי ה'נשמה' של הטוב. השלב השני הוא כאשר אותו אדם אוחז בפרס ומבקש להעניקו לזולתו. הפרס, עדיין מחובר לשורשו ועל כן לא ינתן עד אשר יגיע האדם הראוי לו, אולם ישנו שלב שלישי, שבו עלול אותו אדם להניח את הפרס וללכת. מאותה השעה שהפרס כבר איננו דבוק בשורשו והוא עומד לעצמו, הוא זוקק שמירה, שהרי כל החפץ יבוא ויטול, והברכה בהנתקה משורשה, איבדה את 'היד המכוונת' ומעתה היא 'עיוורת' וזקוקה למכוון ולמוביל.


[5]       ה'שפת אמת' מתייחס לכך שבמקדש היו נושאים הכהנים את כפיהם למעלה מראשיהם, ללמד על השגה גבוהה יותר ועל התחברות למקום גבוה יותר בשורשה של הברכה.


[6]       ראה הערה 2.


[7]       השמטנו חלק זה מן הפסקה כיון שהארכנו ברעיון המובע בו בפרק הקודם.


[8]       כך גם משמע מן הדברים הבאים של ר' לוי יצחק: "או יבואר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם כו' ושמו את שמי על בני ישראל. הכלל, לכך צריכין הכהנים לברך את ישראל בקול שישמעו ישראל בכדי שאלו אותיות שישמעו ישראל מהכהנים יעשו רושם בישראל ויאירו מול פניהם ובזה הם מתברכין. וזהו כה תברכו כו' אמור להם, דוקא לומר להם האותיות ולא די שיבקש במחשבה על ברכת ישראל, רק לאמר להם האותיות מן הברכה. וזהו ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, וקאי על ישראל" (קדושת לוי, נשא). הכהנים הם שלוחי ד' להביא את האותיות הפורחות באויר שמהן מתברכים ישראל. הכהנים צריכים לשאת את דבריהם בקול, על פי ר' לוי יצחק, בכדי להוציא אל האויר את האותיות שבכחן לברך ולהשפיע ברכה. הכהנים, אם כן, הם צינור בלבד.


 

 

בית המדרש