ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אבות פרק ב´ - "עשה רצונו כרצונך"

ע"י: חיים אקשטיין

"עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו; בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך." (רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, אבות פרק ב)

"עשה רצונו כרצונך

כדי שיעשה רצונך כרצונו;

בטל רצונך מפני רצונו

כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך"

(רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, אבות פרק ב)

 

באופן שבו קוראים בדרך כלל את מסכת אבות בשבתות הקיץ, סבב מהיר בלי הרבה זמן למחשבה, המשנה הזאת היא בדרך כלל אחת המפסידות העיקריות. יש משניות שתופסים מהר, כמו "סייג לחכמה שתיקה" או "אמור מעט ועשה הרבה", אבל במשנה הזאת – עד שאתה מבין מי נגד מי, ואיזה רצון אמורים לעשות כמו איזה רצון, כולם נמצאים כבר שלוש משניות קדימה.

למה רבן גמליאל לא ניסח את המשנה באופן שיאפשר לנו לקלוט מהר?

 

כשעוצרים לרגע, אפשר בקלות להבהיר לעצמנו את התמונה. לפנינו שני משפטים, שלכל אחד שני חלקים, פעולה אנושית ותגובה אלוקית. המשפט הראשון קורא לאדם לראות את רצון ה' כרצונו שלו (לצורך העניין, הכוונה היא לקיום תורה ומצוות באופן מלא, מבחינת המעשה או מבחינת הכוונה, המוטיבציה והמרץ), והקב"ה יגיב באותה מידה ויעשה את רצון האדם כרצונו שלו (ייענה למשאלותיו של האדם); המשפט השני קורא לאדם לבטל את הרצון העצמי שלו אם הוא מתנגש עם רצון ה', ובתגובה הקב"ה ידאג שאם רצון האדם מתנגש עם רצון של אנשים אחרים – הוא זה שרצונו יתממש.

כבר בשלב זה אפשר להציע הצעה אחת לרבן גמליאל, איך להפוך את המשנה שלו למובנת יותר: לוותר על החלק השני. בכל מקרה צריך להיצמד לרצון ה', מה זה משנה אם אני עושה את רצונו כרצוני, או מבטל את רצוני מפני רצונו? האמירה היא אחת, בכל מקרה של התנגשות – לך לפי רצון ה', ותרצה את זה גם אתה בעצמך. עוד סיבה לוותר על החלק השני היא חוסר הסימטריות: כשאומרים "עשה רצונו כרצונך" אפשר לנסח תגובה מקבילה של הקב"ה, “שיעשה רצונך כרצונו", אבל בחלק השני אי אפשר לומר שהקב"ה יבטל את רצונו, ולכן מכניסים לסיפור את ה"אחרים" שלכאורה כלל לא נוגעים לקשר בינך ובין הקב"ה.

אפשר להסביר בפשטות שבאמת יש הבדל בין לעשות את רצון ה' – אף שאני לא רוצה אותו – ובין לוותר על מה שאני רוצה. כל אחד מהדברים דורש מאמץ בפני עצמו. אבל אפשר גם להסביר שמדובר בשתי אמירות שונות לגמרי. האמירה "עשה רצונך כרצונו" קוראת לאדם לעצב את הרצון שלו כרצון ה', ומתוך כך גם הקב"ה כביכול ישנה את רצונו, ותיווצר אחדות בין הרצונות; האמירה "בטל רצונך מפני רצונו" קוראת לאדם לעשות צעד של ביטול, של כניעה, של מחיקה, וזה צעד שלא מחבר אותו לקב"ה – רק משפר את מעמדו בעולם הזה (כי הוא עבד על הרצון שלו, ועכשיו זה הרצון המזוכך ביותר שראוי להתקיים מכל שאר הרצונות בעולם). דרישות אלו מתאימות לאנשים שונים, לדפוסים שונים של עבודת ה' (האמירה הראשונה מתאימה ל"חסיד" והשנייה ל"כובש", ע"פ החלוקה הידועה המופיע בין השאר בשמונה פרקים לרמב"ם. לקשר בין החלוקה ובין משנתנו רומז הראי"ה, בעולת ראיה על "אור זרוע לצדיק") ואולי למצבים שונים.

 

ובכל זאת, למה רבן גמליאל לא הבהיר יותר את דבריו? אולי כי הוא לא בא להבהיר אלא לטשטש. כשהאדם עומד מול הקב"ה הוא חווה מתח בין שני רצונות, “רצונו" ו"רצונך", ור"ג יוצר לנו אווירה שבה הרצונות מתבלבלים. רצונו כרצונך ורצונך כרצונו. לא חייבים להרגיש נתק, לא חייבת להיות התנגשות. הרצונות יכולים להתאחד. לא תמיד זה עובד, בחלק השני המשנה מאיטה את הקצב וחורגת מהסימטריה, כי לא תמיד אפשר לאחד בין הרצונות, אבל העיקר הוא שנשאף לזה. שנבין שאין כאן שני רצונות נפרדים, אלא באמת באמת רצון אחד.

 

"אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם, בכל פאר חופשו, רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה של הרצון הגדול שבכל ההויה כולה, הופעת רצון רבון כל העולמים, ברוך הוא. בהתקדשותו של הרצון הרי הענף דומה לשרשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא אותו המילוי הנצחי והשלם שלו.

ובהעתק הרצון הפרטי, בהשתקעותו בהקטנות והפרטיות של השביה החלקית שהוא אסור בה, הרי הוא מנתק את רצונו ממקור החיים שלו, ומביא בזה אפסיות, חלישות כח, וחשכה על מהותו היותר פנימית של עצמיותו, שהוא רצונו, שהוא כבודו.

וכל עמל המוסר, וכל ההופעות הרוחניות שבעולם, מכוון הוא למטרתה העליונה של גאולת הרצון, והשבתו למקור חייו היסודיים, להשתל בבית ד', לשא ענף ופרי, ולהציץ ציצים ופרחים, ורב תבואות, להתאחד באחדות שלמה וחיה באמתת הרצון הכללי, שהוא אור ד' וכבודו, אשר בנשמת היקום כולו." (אורות הקודש ג, מוסר הקודש, כט)

 

 

בית המדרש