ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

אבות פרק ג´ - "שכינה שרויה ביניהם"

ע"י: חיים אקשטיין

כשהתורה בידינו – אין לנו צורך באנשים נוספים כדי להשרות שכינה. השכינה כבר כאן, בתורה, והיא מופיעה לפנינו.

"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פ"ב) אלהים נצב בעדת אל;

ומנין אפילו חמשה, שנאמר (עמוס ט') ואגודתו על ארץ יסדה;
ומנין אפילו שלשה, שנאמר בקרב אלהים ישפוט;
ומנין אפילו שנים, שנאמר (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו';
ומנין אפילו אחד, שנאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך."

(רבי חלפתא איש כפר חנניה, אבות פרק ג)

הקושי הבסיסי שעולה מקריאת המשנה הוא שהיא מיותרת. ההבנה הפשוטה היא שאחרי המשפט האחרון, אין צורך בארבעת המשפטים שלפניו; אם אפילו לומד תורה בודד זוכה להשראת שכינה, ודאי שגם שניים, שלושה ואילך – האם יש סיבה שלימוד בחברותא או בחבורה ייחשב פחות מלימוד לבד? יש מתרצים שגם אחרי המשפט האחרון – הדירוג נשמר, לימוד של שניים שווה יותר משל אחד, של שלושה יותר משל שניים וכן על זו הדרך. אולם אם זה מה שהמשנה באה לומר, לכאורה היא צריכה לומר זאת בפירוש.

המשנה עצמה מנוסחת באופן מינימלי, מספרים ופסוקים, ולכן קשה למצוא בה נקודות שאפשר לפתח ולבנות מהן פירוש. אבל קצה חוט לפירוש המשנה אפשר למצוא במקור דומה, במסכת ברכות (ו ע”א):
אמר רבין בר רב אדא, אמר רבי יצחק:
מנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם? שנאמר: א-להים נצב בעדת אל
ומנין לשלושה שיושבין בדין ששכינה עמהם? שנאמר: בקרב אלהים ישפוט
ומנין לשנים שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם? שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וגו'...
ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
וכי מאחר דאפילו חד, תרי מבעיא? תרי מכתבי מלייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות.
וכי מאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא? מהו דתימא, דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה.
וכי מאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא? עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי.
המימרה בברכות מקשה קודם כל את הקושיה שהקשינו, ואכן מתרצת שיש הבדלי איכות בהשראת השכינה בין שניים לאחד, ובין עשרה לשניים ושלושה (בין שניים לשלושה לכאורה אין הבדל). אבל מלבד הבדלי האיכות, היא מבחינה בין הכמויות השונות (חוץ מהחמישה): יש הבדל בין לימוד של עשרה ללימוד של שלושה, זה לימוד של מניין וזה לימוד של בית דין. במימרה עצמה אפשר לחשוב שאין קשר בין המניין ובית הדין ובין המשנה שלנו שעוסקת בלימוד תורה, אבל כשהגמרא מקשה את קושיותיה ומציבה את כולם על אותה סקאלה של לימוד תורה, מתברר שכל שלב במימרה הוא פועל יוצא אחר של לימוד התורה. על גבי זה אפשר לומר שגם אם נדבוק לגמרי בנוסח המשנה, ונאמר שהיא עוסקת בלימוד עצמו ולא בדין או בתפילה, עדיין הפורום מגדיר את אופי הלימוד. יש לימוד של ציבור, יש לימוד שהוא דיון, יש לימוד שהוא דיבור-דיאלוג ולימוד עצמאי. בכל אחד מהם שורה שכינה.

המימרה יכולה לפתוח אותנו גם לאופן אחר של הבנת המשנה. היא עושה זאת בכך שהיא מזכירה לנו שהתפילה נעשית במניין, ובכך שהיא פותחת בשאלה "מנין". המשנה שלנו מנוסחת אחרת: המשפט הראשון מובא כעובדה פשוטה, ועל שאר השלבים שואלים שאלות. לאור חלוקה זו בין המשפט הראשון לכל השאר, אפשר להציע שהשלב הראשון פשוט למשנה – כל דבר שבקדושה דורש עשרה, כיוון שבין עשרה אנשים שורה שכינה, ולכן ברור שגם בלימוד תורה בעשרה שורה שכינה. אך מנין לנו ששכינה יכולה לשרות בתוך פחות מעשרה? הרי בתפילה זה לא עובד! בא רבי חלפתא ומחדש שתורה איננה כתפילה. בתפילה אנחנו באים מתוך עצמנו ומנסים לכונן קשר עם הקב"ה, וזה ייתכן רק בציבור, כי רק חיבור בין עשרה אנשים יכול להביא להשראת שכינה ללא אמצעים. אבל כשהתורה בידינו – אין לנו צורך באנשים נוספים כדי להשרות שכינה. השכינה כבר כאן, בתורה, היא מופיעה לפנינו, ולכן אנחנו יכולים לעסוק בה בפחות מעשרה, ויתרה מזאת – אפילו לבד.
חלקה האחרון של המשנה מופיע כבר קודם לכן, בתחילת הפרק, בשינויים קלים. רבי חנינא בן תרדיון אומר גם הוא כי השכינה שורה בין שניים שעוסקים בתורה, ומבסס זאת על אותו פסוק, אך בנוגע ליחיד – לפחות לפי הנוסח שבידינו – הוא אינו אומר שהשכינה שורה עליו, אלא רק "שהקב"ה קובע לו שכר". על רקע ההשוואה לרבי חנינא בן תרדיון, בולט חידושו של רבי חלפתא, הטוען כי גם יחיד זוכה להשראת שכינה בלימודו: כשאדם נמצא עם התורה, הוא לא צריך שום דבר אחר, שכינה עמו. הוא אחוז ביד ה' שהורדה אלינו לארץ, ואגודתו על ארץ יסדה.

 

כשהתורה בידינו – אין לנו צורך באנשים נוספים כדי להשרות שכינההשכינה כבר כאןבתורההיא מופיעה לפנינו,

 

 

בית המדרש