ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

התשובה - עמידה לפני ה´ ככלי שבור

ע"י: אריה גרין

אריה גרין במאמרו מציג פן יחודי במהלך התשובה, מתוך ´נתיב התשובה´ למהר"ל

בלי ששמנו לב הגענו כבר כמעט לאמצע אלול. רבות דובר בעבר ורבות דובר בשבועיים האחרונים על מושג התשובה. התשובה היא אולי אחד המושגים הכי מדוברים שקשורים למעגל השנה היהודי, וכולנו מכירים אותה עוד מהגן. מובן שמושג התשובה הוא משוכלל ורב משמעות, ואנו משכללים את ההבנה שלנו ומפתחים יחס מחודש ביחס לתשובה כל שנה ושנה. אף על פי כן, גישתי לעניין התשובה באלול הזה הייתה פסימית מהרגיל. הרגשתי שאני כבר מכיר היטב את הכיוונים הרוחניים ואת המשמעות של התשובה ושישנה סכנה שהחזרה על אותם דברים תפיל אותי לבנאליות של חודש אלול עבש וחסר מעוף. ובכן ידידי, טעיתי, ואשמח לשתף אתכם במושג התשובה המחודש שאותו למדתי במהר"ל בנתיב התשובה (מתוך נתיבות עולם) במהלך הלימוד עם חבורת שער האגדה השבוע. לא אביא את מלוא הדברים מפאת אורכם, אך אשתדל לגעת בעיקר הדברים ולהעביר את התחושה הרעננה של הרוח השג"רניקית שנשבה במפרשי בעקבות שיעורי סדר בוקר השבוע. ברוח הדברים, אבהיר שהרעיונות העולים במאמר כולם מדבריו של הרב חיים על המהר"ל ואני רק בבחינת כלי שבור שמתנקה מהעברת המים הזכים לכל אשר יחפוץ. עוד נגיע לזה...

חלקו הראשון של פרק א' של נתיב התשובה עוסק בחיוב התשובה. כלומר, התשובה מחויבת במציאות וקוראת לכולם. כמו כן, לתשובה יש גבולות, ולא מכל מצב אפשר לחזור בתשובה. חלקו השני של הפרק מסביר את המדרש בירושלמי (מכות פרק ב הלכה ו), והוא החלק שבו נעסוק במאמר. התשובה היא "פלא", כלומר אין שום אפשרות לוגית להסביר ולהנהיר אותה בכלים אנושיים, ובכל זאת היא קיימת. המהר"ל מסביר את המדרש בשש דרכים שונות, כאשר הפעם האחרונה היא מדרש שאותו ממציא המהר"ל כדי לנסות ולהנהיר לנו את הפלא הפרדוקסלי של התשובה.

המדרש בירושלמי:

"שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה: חטאים תרדוף רעה.

שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה: הנפש החוטאת היא תמות.

שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה: יביא אשם ויתכפר.

שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו? אמר יעשה תשובה ויתכפר."

אני רוצה להתעכב על המדרש שאותו מספר המהר"ל כדי להבהיר לנו את הייחוד של מושג התשובה שאותו הוא רואה במדרש בירושלמי.

"משל אל מלך בשר ודם, שנתן לאחד כלי לשמור, והכלי נשבר. והוא מצטער על זה מאימת המלך, ולא ידע מה יעשה. לכך הוא שואל חכם אחד מה יעשה. והוא משיב כי דבר זה אינו כבודו של מלך, ואין להשיב לו הכלי כך. ואדם זה לא ידע מה יעשה, ואומר כי אולי זה לא ידע הנהגת מלך זה, אלך ואשאל אחד מקרובי המלכות שהם מכירים את המלך. וכאשר הוא שואל אותו, משיב לו כי אני מכיר את המלך גדולתו ורוממותו, אין ראוי להביא כלי זה לפניו, ולכך אמר כי יש לאבדו לגמרי והנה לא ידע מה יעשה, ולכך אומר אלך אל האומן שתקן את הכלי, אולי ימצא לו תקנה. ובא אל האומן. אמר שיש תקנה לזה הכלי, אבל התקנה קשה, גם לא לכל הקלקולים שבו, רק לאחד או לשנים. והנה זה אומר, על כל פנים לא אוכל חטא אל המלך, להיות נקי מזה. אלך אל המלך עצמו, יעשה רצונו בי מה שיעשה. והנה המלך אמר, הכלי הזה - שבור אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך-מפני כבודי עשו ולא מפני הנהגתי. אני משתמש בו כך."

נחזור במספר משפטים על הסיפור עצמו שאותו מספר המהר"ל: אדם שקיבל כלי מהמלך למשמרת שבר את הכלי. רצה לתקן, והלך לחכם, אמר לו החכם: אין מכבודו של המלך שתביא לו כלי שבור. הלך למקורב למלכות, וזה אמר לו: יש להשמיד את הכלי ואין לו תקנה. הלך לאומן שתיקן את הכלי, וזה אמר לו: יש תקנה אבל היא חלקית. הלך למלך עצמו, ואמר לו המלך: אני משתמש בכלי שבור, זה כלי שאני דוקא אוהב להשתמש בו, וכל 'יודעי הדבר' לא מבינים את הנהגתי האמתית.

האיש הפשוט ששבר את הכלי, מחפש בתחילה מה לעשות. ההנחה המובנית כאן היא שאכן יש משהו שצריך לעשות כדי לתקן. הקונספציה הזו נסדקת בגשתו של האיש לתורה ונשברת רק בהגיעו למלך בסוף הסיפור.

הוא הולך לחכם שמכיר את המציאות היטב. החכם מכיר את כל התיאוריות והפילוסופיה אודות מלכים ופשטות של כלים שבורים ומבין שהדברים אינם הולכים יחד. החכם הפילוסוף (והמקבלייני)[1] מבין שע"פ דרכי המלכות בעולם אין ראוי שיהיה כלי שבור בויטרינה של המלך. פשוט אי אפשר, כך הוא טבע המציאות האנושית. מפגש בין הכלי השבור למלך לא יהיה וכך גם בין האדם הפשוט לבין המלך. הבאת כלי שבור למלך שכל כולו כבוד והדר היא פגיעה קשה בכבודו.

מגיע האיש השובר למקורב למלכות. אומר לו המקורב למלך שאכן אין להביא למלך את הכלי השבור, אך יותר מזה, יש להשמיד את הכלי! אין מקום לכלי שבור כגון זה במלכות של מלך כל כך אדיר ומכובד. לא מספיק שלא יהיה מפגש בין המלך לכלי, צריך לאבד ולהשמידו לחלוטין, שלא יהיה קיים בעולם.

הליכתו של האיש לאומן שתיקן את הכלי מהווה תפנית בהלך מחשבתו של האיש ובה הוא מתחיל לחשוב מחוץ לקופסה ומגיע למסקנה שבאפשרותו לתקן את הכלי. אומר לו האומן שאפשר לתקן, אך רק במידה חלקית. תבונתו של האיש אומרת לו שמלכותו וכבודו של המלך כ"כ אדירים שאין טעם לתקן את הכלי באופן חלקי ולהביאו בפני המלך.

בשלב האחרון, מבין האיש הפשוט שלנו שאין לו דרך להתחמק ממעשיו, אי אפשר לחיות ע"פ עקרונותיהם של אף אחד מהאנשים שהוא הלך אליהם. הוא מחליט ללכת אל 'המלך עצמו'. הוא מוותר על כל ניסיון להתחכם ו'לעשות'. לא מתוך אופטימיות, אלא מתוך ייאוש והבנה שהחיים הם פרדוקס ואין אף דרך חיים שההיגיון שלה הוא 'סגור' ועובד בצורה חלקה לחלוטין. אומר לו המלך ברוך: הכלי שבור, ואני משתמש בו. הראשונים שאמרו לך שלא מכבודי להחזיר כלי שבור, עשו זאת מפני כבודי, אך הם אינם מבינים את הנהגתי. בביתי פנימה, שם ניתן לראות את הנהגתי. זה המרחב הפנימי יותר, שם לא הכבוד שולט, אלא ה'הנהגה' - ההתנהגות, דרך החיים הרגילה של אדם, המלך בפיג'מה שרוצה לישון עוד חמש דקות בבוקר. שם יכול המלך לחבב דוקא כלים שבורים. שם המלך יכול ללטף ולומר: "איזה יפה הכלי הזה, הוא חביב עלי למרות חסרונותיו. נמאס לי מכלי הכסף והזהב המכובדים והקרירים. תן לי ספל תה מוכר עם שבר קל שהוא רק שלי."

החכמה היא התפיסה המדעית של העולם. זוהי תפיסת העולם כולו כמדעי, כולל אפילו ענפים כמו הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. המדע המוחלט, שתופס את העולם כולו כסיבתי ולא תכליתי, עוסק בעובדות ולא בערכים. כל העולם כולו מדעי אמפירי, ודרכו של העולם שאין מקום לערכיות שיפוטית אידיאליסטית. המדע עוסק בבחינת המצוי, לא ממקום שיפוטי. את החכמה לא מעניין מה יהיה, מעניין אותה מה קיים, רק בזה היא מוסמכת להתעסק.

הנבואה אינה כופרת באמירה המדעית של החכמה בדבר טבע העולם, אלא שהיא אינה נעצרת שם וצופה אל העתיד הרצוי. הנבואה היא נוקשה ומשפטית: היא בוחנת הכל ע"פ מידת הדין, ומביאה באמצעותה אל מציאות מתוקנת ומוסרית גבוהה יותר. ייקוב הדין את ההר. אם אדם חוטא, אין לו מקום בעולם, זהו. האדם איבד את הזכות לחייו ברגע ששבר את הכלי. יש להשמיד את כל מה שמקולקל בעולם, מפני שאין לו ערך בעולם המוסרי המושלם שאותו רוצה הנבואה לכונן. הנבואה רואה את העולם כולו כעולמו האידיאלי של הקב"ה, ועל כן כל מי שחוטא אך טבעי שיושמד ויאבד את מקומו תחת השמש. בעוד שעקרון החכמה הוא עקרון המציאות, עקרון הנבואה הוא עקרון הערך. ברגע שאדם חטא וקלקל את עצמו, הוא איבד את ערכו כבריה מושלמת בעולם אידיאלי, וחייב להעלם מעולם כזה.

התורה קדמה לעולם. היא חוקיות עצמית, היא התכנית הארכיטקטונית של העולם והאדם, הכלי שבו נברא. היא מעבר לטוב ורע, אמת ושקר, היא נוגעת בעצמיות האדם. התורה היא הכלי שאתו נבראנו, ובכך דומה לאומן שיצר אותנו במשל. התורה היא השיבה אל העצמי, היא הDNA הפנימי של המציאות, ובאמצעות עיון בה אפשר להגיע להבנה עמוקה של הכלי וליכולת תיקון שלו. הצעתה של התורה היא קרבן. התורה מציעה לאדם להסתלק מן החטא באמצעות קרבן. הקרבן הוא לשון קרבה, ואכן הוא מביא לקרבה ולדבקות. האדם כמו הכלי, נשבר, ובאמצעות קרבן מסוגל להתקרב, לשוב ולתקן את עצמו כמו כלי שמתוקן אך פגמי השבר אינם נעלמים לחלוטין.

הקב"ה מציע את דרך התשובה הגמורה והעמוקה שאותה אי אפשר לקבל מן החכמה, מן הנבואה ואפילו לא מהתורה. התשובה, במידה מסוימת, היא סוג של קרבן עצמי. האדם זובח את עצמו בפני הקב"ה, והיותו כלי שבור גמור בפני הקב"ה היא היא התשובה. כשעומד האדם מול הקב"ה, הוא עומד מול עצמו ומבין את ריחוקו העצום ואת שיברו הקיומי. האדם הוא כלי שבור, הוא פותח את ליבו ומוותר על הכל ממש, על כל הקליפות ועל כל ההבניות. העמידה הפשוטה והנקייה אל מול המלך וההשלכה של הגורל אליו, ההתמסרות, היא שמוציאה את כל החשבונות וכל העבר אל מחוץ לתחום. כל זה כבר לא רלוונטי. מרגע שעמדת מול המלך בפשטות, תוכל לבנות מחדש. התחל את מסע התשובה בעמידה מול המלך בפשטות ובהבנה שאתה כלי שבור, וזה כל מה שיש לך. התשובה מחייבת לשבור הכל, להפוך לכלי שבור, לכלי ללא תחתית. ישנו וורט שאומר שכלי ללא תחתית אינו מסוגל להחזיק מים, אך מתנקה עוד ועוד, עד שהוא טהור וזך לחלוטין. אתה בדיוק מה שאתה, לא מחזיק כלום, אתה נשאר בדיוק מי שאתה: שבור אבל נקי. ברגע שתהיה מוכן לתת לחיים לזרום דרכך ולא לחיות באשליות שכרסך מלאה, תהיה במקום של תשובה אמתית וקירבה גמורה למלך.

מהלך קבלת השבירה של עצמנו אינו מהלך שאותו אפשר לחיות במהלך השנה כולה. אני רוצה לקרוא להשתמש בתנועה רוחנית זו כמצע לחיינו הרוחניים ולצביעה של כל התנועות הרוחניות שתתחוללנה במהלך השנה בצבעי הענווה השבורה והמכוננת לאין הקודם ליש. כשנשכיל להבין את היותנו כלים שבורים, נוכל להתמסר למלך לחלוטין.




[1] ניקולו מקייבלי היה פילוסוף מדיני מפורסם, מומלץ לקרוא את ה'נסיך' להרחבה (ולהבנת מהלכיו האחרונים של בנימין נתניהו בזירה המדינית המקומית).


 

 

בית המדרש