ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מעמדו של משיח בית יוסף עפ"י הרב יהודא ליאון אשכנזי

ע"י: זיו גורן

זיו גורן מציג את התפיסה ההיסטורית-משיחית של שני המשיחים, כפי שמשתקפת ממשנתו של הרב יהודה (מניטו) אשכנזי

בשלושת הימים שפתחו את חודש אלול ואת לימודנו בישיבה, התעסקנו בשער האגדה לא מעט בחשיבות של עבודת האיחוד בין דתיים לחילונים לפי תורת הראי"ה קוק. כמו-כן ביום ג' אלול, יום פטירת הרב, התעסקנו במעמד הייחודי שניתן לעולם החול במשנת הרב קוק, ובהבנה שניתן להיפגש דרכו עם הקב"ה באופן ששונה מהדרך הדתית אך איננו שייך פחות לעם ישראל בשל כך. הדברים שאומר כאן בקיצור מפיו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (להלן: מניטו[1], כינויו מהצופים) הם המשך של בירור הנקודות הללו במשנת הראי"ה קוק. בניגוד, או יותר נכון לומר בהשלמה, לרצי"ה, שבמרכז מפעלו עמדה האמונה שהקב"ה מוביל דרך המדינה החילונית שקיימת כעת את המציאות של גאולת ישראל ולכן יש "לכבוש" את מציאות החולין של המדינה אל תוך התשובה של כל המציאות הישראלית אל הקודש, מניטו חוזר להדגיש את חשיבות האחדות וההדדיות בעם ישראל לשם השיבה של עם ישראל לקומתו המקורית.
לאור אמירה כללית זו אבקש להראות כיצד לימודו בתורת הראי"ה מדגיש את חשיבותה של משימת האחדות בישראל, ומתוך כך גם מצמיח הבנה מחודשת על מהות המהלך של הציונות החילונית דאז ושל הישראליות החילונית בימינו.
השיעורים שנתן מניטו בתורת הראי"ה בשנת 1983 עסקו בלימוד מחודש של "המספד בירושלים" שנאמר לזכרו של בנימין זאב הרצל, הוגה ומנהיג התנועה הציונית, בישיבה לזכרו בעיר יפו לאחר סיום השבעה על מותו בשנת 1904 [2]. במהלך המספד מניח הראי"ה את מושגי היסוד למציאות המתרחשת לנגד עיניו, כאשר המחנה המעלה מחדש על נס את תכליתה האמתית של תורת ישראל, כלומר את השיבה לארץ ישראל ולתקומת קומת האומה הישראלית, מורד בגלוי ביסוד היסודות של האומה, התורה. השם שהוא בוחר לתופעה זו, המבוסס על מדרשי חז"ל ובמיוחד על עולם הקבלה, הוא משיחיות בית יוסף. מצדו השני של החבל המתוח המחזיק יחדיו את האומה הישראלית עומד שבט יהודה, אשר ממנו עתיד לצאת משיח בן דוד. במילים פשוטות מדובר כאן בהתגלות של המאבק הטראגי של שני המשיחים שבסופו עתיד משיח בן יוסף להיהרג, ומתוך כך יהיה מספד גדול בעם ישראל.
דבריו של הרב במספד יכולים להוביל לשתי מגמות פרשנות שונות המדגישות פן מסוים מדבריו. הפירוש הראשון מתרכז בביקורת על כישלונה המיועד של התנועה הציונית, כלומר משיחיות בית יוסף, שמנהיגה מת עקב התנתקותה מרחמה הרוחני הנמצא בתורה, כישלון  המתבטא בפועל במוכנות להיות מונהגת על-פי הדרך של שבט יהודה. דברים אלה וודאי נכונים ויש להם יסוד ברור במציאות ובמובן מסוים לאינטואיציה זו כיוונו גם חז"ל בקָבְעָם שעל משיח בן יוסף למות [3]. אמנם נשאלת השאלה, אם-כך, מדוע המספד הגדול? אם מותו של בן יוסף מוביל אותנו אל המציאות השלימה המקווה של משיחיות בית דוד, על מה הבכי?
דומה שיש כאן יותר מסולידריות על אח שנהרג. מונחת כאן האפשרות לפרשנות המדגישה פן נוסף וחשוב בדברי הרב במספד, והוא שהסיבה שמשיח בן יסף נהרג. הסיבה היא חוסר היכולת של שני השבטים המרכזיים האוחזים במלכות הישראלית להכיר אחד בשני כאחים ולהצליח לאהוב אחד את השני (לאהוב באמת!). הכישלון שמוביל למותו הכואב של משיח בן יוסף הוא כישלון שני הצדדים להכיר בערך של הצד השני ובערך שיכול להיווצר מהליכתם המשותפת של שני התפקידים עליהם אחראי כל אחד מהאחים. משיח בן יוסף אחראי על התקומה החומרית של האומה, ומניטו מרחיב שאין מדובר רק בבניית בתים אלא בקיבוץ כל גלויות ישראל לכדי מפעל מאוחד בארץ ישראל, וגם את זה צריך לעשות לפי התורה. האחדות של עם ישראל כגוף אחד היא המשימה של משיחיות בית יוסף, ואילו בן דוד אחראי על שכלולה של הקומה הרוחנית הייחודית לעם ישראל, שאין לה אח ורע בכל העולם. מניטו מדייק שהכוונה היא ליכולת להאיר את תיקון המידות בכל אדם ואדם (גם גויים) ולעשות זאת לא מתוך תורת מוסר וחיוב רציונלי או ערכי, אלא מתוך אמונה, כי מבחינתו תיקון מידות אמתי חייב לבוא באמונה, ואכמ"ל. הגדרה זו מאפשרת למגמות הללו להתאחד ולהפרות אחת את השנייה בבוא העת. אמנם בשלב הזה כשהן מנוגדות שתיהן לא מצליחות לבטא את הפוטנציאל הטמון בהן וכל מלכות כושלת. לכן מתאר הראי"ה בנאומו מספד כפול על שני מלכים שונים מתקופת המקרא: אחאב שבימיו מלכות ישראל הייתה מעצמה צבאית עם שטחי כיבוש ניכרים, ויאשיהו ששב אל ה' יותר מכל מלכי יהודה ונהרג על-ידי מלך מצרים באכזריות.
אנחנו נתמקד בהרחבתו של מניטו את הפרשנות הזו בדבר הרב, שהיא עיקר המסד עליו עומדים שיעוריו, אם כי כתלמיד הרצי"ה הוא גם החזיק במובן מסוים בפרשנות הראשונה. זאת ,אמנם,  תוך דיוק חשוב לפיו הצורה המתוקנת של השיבה של עם ישראל אל התורה לא תהיה לזהות הדתית של שבט יהודה של ימינו, אלא לזהות המשלבת יחדיו את שני הקטבים של האומה הישראלית וכל מה שביניהם.

העניין הראשון שארצה להדגיש במאמר קצר זה, ואם ירצה ה' יהיו עוד אחריו, הוא התודעה ההיסטורית הכרוכה בתורת שני המשיחים שהראי"ה העלה אותה מתהום הנשייה כמעט[4]. החידוש הגדול שמוסיף מניטו לדברי הראי"ה כאן בעצם בא להאיר את עינינו שתורת שני המשיחים איננה דבר חדש, כלומר היא תהליך שצפו אותו חז"ל והעיסוק בו נמשך במהלך הגלות בצורה מצומצמת מאוד בעיקר בעולם הנסתר. כיליד אלג'יריה ובן לחינוכה של היהדות הספרדית מספר מניטו שנושא שני המשיחים נלמד ביהדות ספרד כחלק מלימודי הנגלה, לימוד הגמרא. לטענתו רוב יהודי ספרד ידעו שהתהליך המשיחי כולל שלב שבו יופיע משיח בן יוסף ויתחילו ימות המשיח, ולאחר מכן מלכות בית דוד והעולם הבא. הוא מוסיף שביהדות אשכנז הנושא נדחק למסגרת תורת הנסתר בלבד עקב הבלבול שיכל להיווצר עם תורת המשיחיות הנוצרית[5]. כתוצאה מכך נוצר מצב שעם ישראל, בעיקר תפוצת אשכנז, שכח מהי תורת שני המשיחים או במילים אחרות את הסדר הטבעי של גאולת ישראל לפי חז"ל.
שכחה זו הובילה לכך שרוב העולם שומר התורה והמצוות לא זיהה את המהלך של הציונות כהופעה של משיחיות בית יוסף ולא הצטרף אליו. למעשה יוצא שאין כאן איזושהי אמירה חדשה של הראי"ה, אלא אינטואיציה נבואית שזיהתה את המאבק בין הכוחות באומה לפי התבנית של שני המשיחים. על-פי זה טוען מניטו שתורת המשיחיות של סאטמר, עד כמה שסירובם להשתתף בתהליך שהתחיל בציונות הוא כנה, יש בו שכחה וחוסר הבנה של תורת המשיחיות האמתית של ישראל, שכחה של משיח בן יוסף.
החידוש הגדול כאן, אם-כן, הוא קודם כל בהעמדת הנושא כביטוי של תורת המשיחיות המקורית של ישראל, ולכן הציונות היא למעשה ביטוי ממשי של מה שכינו חז"ל 'משיח בן יוסף'. אמנם, בהמשך יסביר מניטו שאלו שאחראים על משיחיות בית יוסף עדיין לא ממלאים את תפקידם כמובילי המגמה הזאת, ובכך גם מובילים ל'מותו' של משיח זה, אך אין זה פותר אותנו מלהכיר בהתאמה בין הציונות למשיחיות בית יוסף.
אמנם, יש בדבריו של מניטו על סוגיית שני המשיחים עוד עומק מעבר לדברי חז"ל המופיעים במציאות של ימינו, עומק המעוגן במקרא בספר בראשית ובספרי מלכים. אם חפצים אנו להכיר באמת את נושא שני המשיחים עלינו להתחיל בלימוד הנושא במאבק בין יוסף ואחיו ובראשם יהודה בספר בראשית, ואחר-כך לעבור ללימוד נושא פירוד ממלכות יהודה וישראל בספר מלכים. רק אחר-כך כדאי ללמוד את חז"ל ואת הקבלה. יוצא, אפוא, כי מושג זה של שני משיחים, של שתי מגמות שונות באומה הישראלית, הוא עניין המוטבע בצורתה הטבעית של האומה, בתקופת ראשית היווצרותה מבני יעקב. עובדה זו מחזקת עוד יותר את הטענה שמדובר בחלוקה מקורית באומה הישראלית, אשר לא באה לידי ביטוי בגלות שלנו בגלל שאנחנו כולנו שייכים לשבט יהודה, ובעצם שבטי ישראל חסרים כבר כל-כך הרבה זמן בתוכנו. למעשה מניטו מדייק שהחלוצים הציונים והישראלים החילוניים הם רק אנשי שבט יהודה הנוטים למגמה של משיחיות בית יוסף, אך משיחיות זו באמת שייכת לעשרת השבטים האבודים.
כדברי הראי"ה בסוף המספד, העיוות של דתיות וחילוניות שצרות זו לזו הוא עיוות של הגלות שצריך להיתקן בחזרה לארץ ישראל, ולכן הוא מופיע בשיבה לארץ. אם מבינים אנו את הדברים באופן זה, איננו יכולים להתעלם יותר מכך שהזהות הישראלית החילונית שייכת באופן עמוק לתורה, ובוודאי למבנה הטבעי והמתוקן של עם ישראל. אם מתעלמים אנו מכך, משמע

שהפכנו את תורת ישראל לדת בהתאם לפרופיל של הגלות.
המסקנות שמניטו מגיע אליהן מתוך אבחנה זו הן רחבות ומגוונו ובעזרת ה' נכתוב עליהן בהמשך.




[1] באינדיאנית: הרוח הגדולה.


[2] קוק אברהם יצחק, מאמרי הראי"ה, ירושלים: אבינר, תשמ"ח, עמ' 94 – 98. הנאום נאמר כחודשיים לאחר עלייתו לארץ כרבה של העיר יפו החלוצית למחצה ושל המושבות ה"חלוציות למהדרין". השם 'המספד בירושלים' קשור למדרש אותו מנתח הרב, העוסק במספד שייאמר לעתיד לבוא כפי שמתואר בספר זכריה.


[3] במובנים רבים גם רוב החוקרים החילוניים המפרשים את המספד מדגישים דווקא את הנקודה הזו.


[4] הקודמים לעסוק בכך לפניו היו השל"ה, ר' ישעיהו הלוי הורוביץ, בעל ספר "שני לוחות הברית" (של"ה). מאוחר יותר לכתבי הראי"ה נמצאה התייחסות בספר "קול התור" המיוחס לבית מדרשו של הגאון מוילנה.


[5] הרב אשכנזי מציין שהיחידים מכל אויבי עם ישראל שביקשו להחליף את ישראל שבבשר הם הנוצרים בני עשיו, והמאבק העיקרי מול האסלאם הוא על ארץ ישראל כפי שבאים לידי ביטוי המאבקים בין האבות לבין ישמעאל ועשיו בתורה.


 

 

בית המדרש