ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קדימה ופנימה אל שער הגמרא

ע"י: צמח דוד שלוס

מחלוקת רש"י ותוס´ בהבנת הכלל "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" (סוכה כה.) משקפת שתי תפיסות מהותיות בנוגע לקיום מצוות.

אחד מרגעי הקסם בזמן אלול, הוא אותו רגע של פתיחת הזמן שבו נופלת בליבו של הלומד ההחלטה שהפעם זה יהיה אחרת. שהוא מציב לעצמו רף חדש, שהוא לומד מסכת חדשה, שהוא נשאר אחרי סדרי ערב, שהוא מחליט להתקדם ו'לעוף' על דפי הגמרא. כשהימים חולפים והקסם הראשוני של הזמן חולף, משנה בדרך-כלל התלמיד את מטרותיו ומחפש חיבור עמוק יותר מלימוד רוחבי, ומתמקד בהכנה רוחנית לקראת הימים הנוראים. במאמר קצר זה אני רוצה לנסות לגעת בשני אופני הלימוד, באמצעות הצגת שתי תפיסות עולם שונות דרך סוגיית 'העוסק במצווה פטור מהמצווה' שנלמדה השבוע בישיבה.

כחלק מרשימת הפטורים מהסוכה המופיעים בפרק ב', מופיע הפטור של שלוחי מצווה מהישיבה בסוכה. המושג 'שלוחי מצווה' הוא מסקרן ולא ברור. הגמרא לוקחת ומכוונת אותו לכיוון ה'עוסק במצווה שפטור מהמצווה'. כלומר, מי שעוסק במצווה (שלוח מצווה) פטור ממצווה חדשה שהוא נתקל בה (ישיבה בסוכה).

את גבולות הגזרה של הפטור של העוסק במצווה אפשר למתוח לשני כיוונים שונים, בהדרכת רש"י ותוספות. תוספות מבין את הפטור בצורה אדמיניסטרטיבית-מעשית (תוספות ד"ה "שלוחי מצוה", דף כה  עמ' א). מכיוון שיכולתו של האדם מוגבלת, הוא לא יכול לקיים שתי מצוות באותו זמן, ומשום כך אין אילוץ על האדם לעבור ממצווה למצווה אלא ניתן לו פנאי לעסוק במצווה הראשונה בלי תחושות אשם על פספוס המצווה הבאה לידיו. רש"י (רש"י שם ד"ה "פטורין מן הסוכה") מרחיב את הכיוון שאותו פתח תוספות וטוען שהפטור מהמצווה החדשה הנקראת בדרכו של האדם לא רק פוטרת אותו מטעמים פרקטיים, הפטור טומן בחובו גם קריאה מהותית. בניגוד לתוספות שטוען שהפטור מהמצווה החדשה הוא רק בחוסר היכולת של האדם לבצע אותה, רש"י מרחיב את גבול ההיתר להולכי מצווה גם "בשעת חנייתן", בשעה שאין סיבה טכנית לפטור אותם מקיום מצוות. רש"י נותן לעיסוק במצווה הראשונה מרחב מהותי משמעותי שמאפשר למקיים המצווה אורך רוח לקיום שליו שלה.

בדרשה שמופיעה בדף כה עמ' א יש לימוד כפול: "בשבתך בביתך - פרט לעוסק במצווה, ובלכתך בדרך - פרט לחתן". כלומר, מלבד הדרשה של 'העוסק במצווה פטור מהמצווה' שהזכרנו בפסקה הקודמת, מתרחב הגבול של הפטור מהמצווה החדשה דרך הלימוד של חתן. החתן מוסיף אלמנט של 'טרדה דמצווה', לא רק העיסוק הטכני (לדעת תוספות) או ההווי הרחב יותר של המצוות (לדעת רש"י), אלא גם טרדה של מצב רוח פוטרת את הטרוד מהמצווה החדשה. גם את טרדת המצווה לוקחים רש"י ותוספות לכיוונים שונים. תוספות[1] מבינים את הטרדה כשם שהם הבינו את הפטור הראשוני; הטרדה היא בעיה טכנית שלא מסתדרת עם המצווה החדשה. כשהאדם טרוד – אין לו יכולת לקיים את המצווה החדשה ולכן הוא פטור. אצל רש"י[2], לעומת זאת, הטרדה היא לא רק שיקול בתוך מערכת ניהולית, הטרדה סביב המצווה הראשונה היא הזדמנות של העוסק בה לפתוח את ליבו כלפי המצווה הראשונה ולהתעמק בה תוך ניקוי השטח ממצוות נוספות העתידות לנחות עליו.

העמדות השונות של רש"י ותוספות טומנות בחובן תפיסות עולם שונות ומרתקות. תפיסת העולם שבה מחזיקים בעלי התוספות היא תפיסת עולם טכנית-ניהולית של עולם המצוות. כל עוד יש ביכולת האדם לקיים מצווה חדשה או נוספת – הוא נדרש לקיים אותה, כשהוא יכול לשלב בין השתיים. גם לדעת בעלי התוספות הכלל של 'העוסק במצווה פטור מהמצווה' לא מיותר. גם בעלי התוספות, כרש"י, מעניקים לאדם העוסק במצווה הראשונה חופש מפזילה לצדדים וחיפוש באותו זמן מצוות נוספות; אך החופש הוא מוגדר מאוד ואדמיניסטרטיבי – ברגע שיש ביכולת האדם, המעשית והנפשית, לעבור הלאה, מקומו כבר במצווה הבאה. התפיסה של תוספות היא תפיסה שמעודדת התפתחות והמשכיות. אין סיבה 'להיתקע' בקיום מצווה. מערך המצוות נועד לשכלל ולפתח את חיבורו של האדם לקב"ה, ולכן כל קיום מצווה חדשה מקדם ומשדרג את רצף החיים.

לתפיסה הניהולית של תוספות מוסיף רש"י קומה מהותית. לא זו בלבד שנכון להתעסק במצווה הנוכחית והעכשווית, אלא שיש אפילו לנקות את השטח כדי להוסיף התמקדות בה. בניגוד לתוספות, לא החזקה במספר מקסימלי של מצוות היא המטרה, אלא כל מצווה ביחידותה היא המימוש המלא. המפגש ההווה עם המצווה הוא תכלית קיום מצוות עשה, ולאדם השרוי בו אין שום רצון או דחף להתקדם או להמשיך הלאה. בכלל, מילים כמו 'פיתוח', 'שכלול', 'קידמה' יהיו גסות למקיים המצווה בשיטת רש"י, כי הן פוגמות במפגש הבלתי אמצעי עם המצווה. מערך מצוות עשה הן מערך של הזדמנויות. כל מצווה בנפרד היא לינק לקב"ה וכל מפגש הוא הקיום כולו. במערך הזדמנויות כזה מטשטשים ההבדלים בין מצווה קלה לחמורה, בין מצווה מרובד דאורייתא למצווה מרובד דרבנן. תפקיד המצווה הוא תמיד הקשר עצמו הנובט מעצם קיומה, ללא תכונות מיוחדות למצווה מסוימת וללא יחסיות או סדרי עדיפויות.

היחס השונה של הראשונים לטרדה יכול אף להעשיר את תמונת העולם שהם מייצרים. תפיסת עולם שרואה את ניצול הזמן וההתפתחות כמטרה העליונה מסתכלת על הטרדה שמתלווה למצווה כמכשול שצריך לדלג מעליו, כימי חופש שלוקחים בזמן מחלה תוך כדי עבודה. ימי החופש אומנם ניתנים לשכיר החש ברע, אך מטרתם היא להכשיר את העובד לשוב לתפקידו. המבט תמיד נישא קדימה אל עבר העתיד, ולכן, המבט של תוספות על הטרדה הוא מבט מערכתי. כשנגמר המשבר, כשיכולות הריכוז חוזרות – חוזרים לעבוד, ממשיכים הלאה. שיטת רש"י דורשת מהעוסק במצווה שיכוון את ליבו ויתרכז בטרדת המצווה שלו. ההתכווננות בטרדת המצווה לא מובילה בהכרח לדילוג מעל משוכה או למבט חדור מוטיבציה קדימה, ההתכווננות היא הפניית מבט פנימה. הפתרון לא ידוע מראש ואולי לא נמצא בכלל בתודעה, טרדת המצווה היא קריאה חד-פעמית אל האדם לצלול פנימה אל תוך נבכי נפשו על-מנת להעמיק את חווית קיומו. אדם מוטרד הוא אדם שמתהווה בדיוק כשם שאדם שליו הוא אדם שמתהווה, וזה העיקר.

מבט עמוק יותר פנימה אל נפש האדם דרך רש"י ותוספות מציב בפני הלומד שני מצבי חיים שונים ועשירים. אדם שבוחר ללכת בדרך הנפשית שמעצבים בעלי התוספות, בוחר במסלול חיים שמחשיב מאוד את החיים הארציים אותם הוא חי בתור רצף חיים ששואף לטוב. מבנה העולם שלו הוא מבנה עולם שמסתכל קדימה אל עבר הגאולה. השתקעות היא בזבוז זמן, ובזבוז זמן הוא חטא. גם בזמן שהאדם שרוי במעשה או מצווה מסוימים, הוא צריך להיות עם עין אחת במציאות ועין שניה שצופה קדימה אל החזון. האידיאליסט הזה מאמין באפשרות שהעולם יכול להתקדם קדימה, ושבידיו הכוח להניע את התהליך הזה. הסטרס הזה הוא סטרס חיובי ויוצר, האדם הוא לא כלי משחק בתוך מערכת של חוקים מוכתבים מראש אלא המנצח עליהם. הוא שייך למערכת החוקים, אך גם מתגבר עליה, הוא נתין בממלכה גדולה, אך בכוחו גם לשכלל אותה. הוא נתון ליחסים בין הערכים, והוא גם מעצב אותם, ועל פי עיצובו את מערכת החוקים הוא טווה את קיומו.

הבוחר בדרך החיים ששייכנו לבעלי בתוספות, הופך קיום מתקדם לקיום מעמיק. הוא מודע לרצף החיים ולהמשכיות שלהם, אך הוא בוחר לרחף מעל הרצף. בניסוח מדויק יותר, הוא משתמש ברצף החיים ככלי להשגת תכלית גבוהה יותר. האירועים שפוגשים את האדם בחיים הם מקפצה, הם הזדמנויות, הם אמצעים. האדם המעמיק לא שותף לחוויית החיים האופטימית והאידיאליסטית של האדם המתקדם, הוא לא צופה פני העתיד מתוך מבט חדור מוטיבציה לגאול, הוא מחפש את הגאולה בחייו היום-יומיים. לעיתים יראה האדם המעמיק כאדם שבורח מהתמודדויות, אך למעשה הוא רק ממיר את ההתמודדויות מהחיים הארציים, בהתמודדות במרחב חיים עמוק יותר. בעוד האדם המתקדם של תוספות פתר לעצמו את שאלות המהות וההתעסקות בהן ומכוון לקראת הנכחתם במציאות המעשית, האדם המעמיק פותח מחדש את שאלות המהות והתוכן בהתעסקות עם כל מצוה ואירוע חדש שפוגש אותו. כל מצווה היא מסתורין שיש לתת עליה את הלב, כל מפגש יכול לחולל מהפכה של ממש בחיי הנפש.

תפיסות העולם והמצבים הנפשיים האלו מזמינים אותנו להיכנס לעולם לימוד התורה עם שתי תנועות מקבילות – העמקה והתקדמות. לעיתים היינו רוצים להתקדם ביכולות הלימוד שלנו, ללמוד יותר מילים, לחבר בין סוגיות ולשכלל את יכולת החשיבה וההסקה, אך אין בתנועה זאת כדי להשביע נפש שוקקה. לימוד שהולך רק קדימה ולא חודר פנימה אולי מקדם את היכולות האנליטיות והניסיון שלנו, אך הוא חסר את עיקרו, מהותו ובשלב מסוים גם את לומדו. לימוד שרק מעמיק ולא שואף קדימה הוא אומנם אישי מאוד ופנימי, אך הוא יכול לפספס את הקשר לכלים ומתודות שמתגלים דרך לימוד מתקדם, מתוך אמון עיוור במסורת ישראל. האמון התוספותי בתהליך שבו החיים (והמסורת) מתקדמים לעבר גאולה, לצד התעמקות רש"ית בלתי מתפשרת בהם, יכולים להוליך את לומד התורה לקראת מקום מלא ומשמעותי.

 




[1] דיוק מהמילים 'שאני חתן שאין נקל לו כל כך להסיר הטירדא מליבו' בד"ה 'ובלכתך בדרך'. כלומר, תוספות מציעים הסבר לפי הגירסא שהייתה מולם, זו של מסכת ברכות (דף יא עמ' א) שבה הדין מורחב דווקא בעוסק מצווה, וההרחבה היא שהיינו חושבים שהפטור של טרדה הוא דווקא כשקל לחתן להסיר הטירדה מליבו אך למעשה הדין מורחב בכל טרדת מצווה. הלשון 'שאין נקל לו...' מרמז שהסרת הטרדה היא המוטיבציה המרכזית של תוספת כדי לפנותו למצוות אחרות.


[2] דיוק מהמילים "ויתן ליבו להיות בקי בדבר" בד"ה "חתן טריד טירדא דמצווה".


 

 

בית המדרש