ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שפה חדשה

ע"י: הרב אביע"ד סנדרס

ביהדות, המפגש של העם עם האלוקים היה רגע כינון השפה, התורה היא ספרות הקודש המכוננת את השפה והתורה שבעל פה היא הספרות המתאימה את השפה מדור לדור. כל דור מתאים את השפה מחדש לדורו שלו, יוצר את הניב והדיאלקט שלו ביחס לשפה של הדור הקודם.

בתחילת ספרו של פרופ' מיכאל רוזנק זצ״ל עץ החיים ועץ הדעת, משרטט רוזנק את המתודה החינוכית בה הוא מאמין, החינוך הדיאלוגי. החינוך הדיאלוגי מבוסס על כך שהחיים כולם בנויים בשיטת המפגש ולמעשה הנם ׳השיחה הגדולה׳ בין האדם אל המציאות: ״מרטין בובר לימדנו כי כל חיים משמעותיים הם פרי מפגש. ממילא, התופס את החיים כדיאלוג והמפגש כמצע לשיחה, יראה בחינוך משימת זימונם של אנשים צעירים למפגשים. לעודד צעירים לפנות מקום למפגשים הללו, ליצור את השיחה, לפרש אך המתרחש בה, ולתת לשיחות הללו הקשר והכוונה כאשר הדבר נדרש״ (רוזנק, עץ החיים ועץ הדעת עמ׳ 33).

לפי זה, תפקידו של המחנך הוא ליצור לתלמידיו את האופציה לשיחה, את האופציה לדיאלוג. על המחנך מוטלת החובה ללמד את תלמידו את השפה (וכמובן שאין מדובר כאן בשפה האנגלית או הרוסית) ללמדו את היכולת להתנהל בעולם. השפה, כדברי רוזנק, היא "תמונת עולם בסיסית ולצורות המובחנות של שיחה, היוצרות את האפשרות לתקשר בתוך תמונת עולם של המחנכים. במובן רחב זה, שפה היא רשת של פרדיגמות לגבי הסדר, העקביות והיחס למובן מאליו" (שם עמ' 34).

היכולת להקנות לתלמיד שפה, הינה אתגר שקורא להכנסת התלמיד לעולם מסוים, לתת לו את הכלים להיות בן בית בתוך תרבות מסוימת. דרך הטבע היא שהמחנך מלמד את התלמיד, שהדור המבוגר מלמד את הדור הצעיר את הקודים ואת הנורמות הבסיסיות שיאפשרו לו לנהל דיאלוג, להיפגש.

הפיתוח של השפה, ההתעוררות שלה לחיים תלויות בספרות המלווה אותה המבטאת אותה במציאות. הספרות עוזרת לרוכש השפה להבין את השפה עד הסוף. הספרות הקאנונית, הספרות הקדושה מכוננת את השפה, היא עצמה יש לה מימד של השפה עצמה. הספרות הקדושה היא המפתח להבנת ולכנון השפה, אך שכלול השפה והתאמתה לעולם החדש נעשים על ידי הספרות החדשה.

אך מה יהיה במצב בו המציאות, התרבות, החברה משתנות כה מהר עד שהדור המבוגר אינו מסוגל יותר להנחיל לדור הצעיר את השפה, מה קורה שהדור הקודם לא מסוגל ללמד את הדור הצעיר איך להיפגש? מבחינות מסוימות כאן טמון קו השבר בין החינוך לבין הרגע בו מוטלת החובה על החניך לפרוש כנפיים ולעוף, לעזוב את אביו ואמו. זהו הרגע בו מוטלת על הילד החובה לעזוב את הספרות עליה הוא גדל, אותה הוא קיבל בבית, ועל בסיסה לפתח ספרות אחרת, ניב אחר, דיאלקט יחודי שיתאים לסיטואציה בה הוא נמצא.

ביהדות, המפגש של העם עם האלוקים היה רגע כינון השפה, התורה היא ספרות הקודש המכוננת את השפה והתורה שבעל פה היא הספרות המתאימה את השפה מדור לדור. כל דור מתאים את השפה מחדש לדורו שלו, יוצר את הניב והדיאלקט שלו ביחס לשפה של הדור הקודם.

איך בדיוק אפשר להתאים את השפה לדור המחודש, הרי בסופו של יום השפה הנה דבר ברור ומסוכם, מבנה אחדותי וסגור בעל כללים משלו, איך בדיוק מתאפשר השינוי?

נראה לי שעל מנת להסביר דבר זה יש להזדקק לעיון נוסף ברעיונו של רוזנק לפיו המפגש הוא דווקא שפה. הפוסטמודרניסטים עסקו רבות בשפה, וליתר דיוק בעיקר בשבירת השפה. השפה בתפיסה הפוסט-מודרנית (ואף בתפיסה החסידית - כפי שניתן לראות בתחילת שער הייחוד והאמונה לאדמו״ר הזקן) מבטאת מציאות, ללא השפה היו שטענו שהמציאות אינה קיימת. אבל השפה סגורה בתוך עצמה, לכודה במסגרת שלה, ומגיע הרגע שהמילים כבר אינם מסוגלות להכיל את המציאות. ברגע זה המילים נשברות ומתוך השבר צצה ועולה שפה חדשה, שפה שנבראת מכליה השבורים של השפה הקודמת ובמקביל מסוגלת לתאר את אשר השפה הקודמת לא יכלה.

מבחינה קבלית תהליך זה מכונה שבירת הכלים. הרב שג״ר טען שזוהי מטרתו של האדם בעולם שלנו: ״תפקיד האדם לזכך ולהרחיב את הכלים - כלי הברירה - לשחרר אותם מנוקשותם הדוגמטית כדי שיהפכו כלי לאור אינסוף, ועל ידי כך להשתתף בבריאת העולמות... האדם אינו יכול שלא להזדקק לשפה, הוא אינו יכול לוותר על הכלי; על כן, יצירת כלים חדשים מחייבת משחקי לשון חדשים וכדי לאפשר זאת נדרש שחרור מהדיכוי הלשוני המבנה את המציאות כ'כך ולא אחרת', ואת האמת כ'כזו ואין בלתה'״ (שארית האמונה, עמ׳ 24-25).

איך בדיוק שוברים את הכלים, איך בדיוק יוצרים שפה חדשה? תשובתו של הרב שג״ר לשאלה זו היא שדווקא מי שמסרב לראות בשפה דבר סגור ודוגמטי, דווקא מי שמבין שהשפה היא סך הכל משחק לשון, דווקא מי שמבין שאין לקחת את השפה כל כך ברצינות כי זוהי בסך הכל שפה, דווקא מי שמבין שיש משהו מעבר לחוקיות השפה, הוא זה שמסוגל ליצור שפה חדשה, שפה נטולת יומרה שיבוא יום שגם אותה ישברו וגם ממנה יצמח משהו חדש.

בדברים אלו צועד הרב שג״ר אחרי תורתו המפורסמת של רב נחמן על החלל הפנוי. הצדיק האמיתי בונה את האמונה, מכונן עולמות חדשים דווקא מקושיות המגיעות מחלל הפנוי. דווקא מקושיות שנראה שאין עליהן תשובה, חוסר התשובה הוא המאפשר לזנוח את היומרה ולהיפתח לעולם חדש.

״השחרור של האדם הוא באמצעות האלתור, היכולת להבחין בפרצות שברשת ודרכן להשתחל ועמן ליצור ולצור... האדם הדתי מגלה את קלונו, את עובדת חוסר עצמיותו האומנית הדתית, אך הוא הופך את הקלון עצמו לבדיחה, ובכך משתחרר ממנו...״ (שם עמ' 40)

כך הופכת השפה שוב רלוונטית. באקט של הורדת היומרה לשלמות השפה הוא פותח פתח להתחדשותה, ובכך הוא מאפשר את התמשכות המפגש שהשפה והספרות הנם התשתית שלו.  נטילת היומרה מהשפה הנה צעד דראסטי, הוא מגלה שמה שראינו בעינינו כמוקד הכל, כלב ההשקפה הדתית שלנו, הנו סך הכל סמל, הלב האמיתי הינו המסומל. מסומל זה בלתי אפשרי לגעת בו, בלתי אפשרי לדבר אותו, ניתן רק לסמל אותו, לא יותר מכך. אך עדיין, יש משהו חמקמק, במסומל עצמו, ניתן לחוש בו, להרגיש את נוכחותו, על אף שאי אפשר לאחוז בו. היחסים עם המסומל, הנם יחסים של זיכרון מתוק, של עמידה מרחוק, רק מרחוק השם נראה אלי.

רק חוסר יומרה כלפי השפה מסוגל להביא את האדם לכינון שפה מחודשת, שפה שמסמלת שוב את המסומל שהנו קבוע ובלתי משתנה. בימים של פתיחת החורף, דומה שהשפה של הימים הנוראים, השפה של אלול ותשרי כבר אינה רלוונטית, זו אינה השפה בה יש לאחוז. חשוון נטול הפאתוס, נטול החגים והיומרה, חשוון המר, דווקא הוא זה ששובר את שפת תשרי ומפנה מקום לסימול חדש ומפתיע של הסמל הקבוע. עם הגשם צצה ועולה הפריה חדשה של המציאות, של שפה חדשה שנוצרת ומתגדרת לה מחדש. המפגש המחודש שהוא זמן חורף עם המציאות, עם התורה - הרבה פחות סוחף מהמפגש של א׳ אלול מעורר ההוד והיראה, אך בעיני, דווקא בו טמונה ההזדמנות, ליצור שפה חדשה, תורה חדשה, מפגש חדש ומסעיר.

 

(המאמר מבוסס על חלק ממאמר נרחב יותר שתפקידו להגדיר את דמותו של לומד התורה שבעל פה במשנתו של הרב אליעזר ברקוביץ')

 

 

 

בית המדרש