ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

שפת לא ידעתי אשמע

ע"י: גלעד שטרן

היחס בין חוסר היכולת לתאר את הקודש לבין הדחף העז לעשות כן.

פעם כשהייתי בגן ציירתי ציור. מהקלאסיים - בית, משפחה, דשא ושמש פינתית כזאת. לשמש קשקשתי עיניים ופה חביבים, כיאה לאלוהים. אחרי שיחה קצרה עם הגננת האהובה שלי, הובהר לי שאת ה' אסור לצייר. אני אמנם הפסקתי עם הסמיילים בשמשות, אבל האירוע נצרב בזכרוני עד היום.

רבות נכתב על היחס בין חוסר היכולת לתאר את הקודש לבין הדחף העז לעשות כן. בהקשר זה נוהגים רבים להזכיר את "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור"[1], המצוטט בתלמוד. לרוב, גם הרמב"ם יוזכר בהקשר זה, וייאמר שאת האל ניתן לתאר רק בתארים שליליים או להסתפק בתיאור מעשיו. באותה נשימה יוזכר שבתפילה אנו אמנם מזכירים "האל הגדול הגיבור והנורא", אך גם זאת "אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא, ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה - לא הוינן יכולין למימר להו".[2]

כל העיסוק בזה איננו מצליח לחרוג, לצערי, מן התחום התאולוגי. הסוגיה סובבת סביב יכולת ההכרה המוגבלת של בני האדם, וממילא בחוסר יכולתם לתאר את האין-סוף, אך אין הדיון חורג כמעט אל החוויה המתעוררת אצל האדם שאינו יכול לצייר ולתאר את הדחפים הקמאיים ביותר שלו.

במאמרו "אמונה ולשון לפי האדמו"ר הזקן מחב"ד", הרב שג"ר עוסק בנושא זה. המאמר בעיקרו משווה בין תיאוריית הלשון של וויטגנשטיין לבין תפיסת הלשון אצל האדמו"ר הזקן. אחד ממשפטיו המפורסמים של וויטגנשטיין הוא "מה שלא ניתן להשיב עליו, אין לשאול עליו". כלומר, אי היכולת שלך לדבר על דבר מה שוללת ממך את היכולת לחקור אותו. לכן, כשהיה נשאל וויטגנשטיין שאלות מטפיסיות, היה מושך בכתפיו ואומר 'נונסנס'.[3]
אל מולו, מציג הרב שג"ר כמה מודלים של שפה שקיימים אצל האדמו"ר הזקן. נציג בקצרה את מודל "הילד" המובא שם. ילד קורא בשם 'אבא' עוד לפני שהוא יכול לאפיין ולהכיר את עומקם של הדברים. מניין לו קריאה זו? האדמו"ר הזקן עונה על שאלה זו בכך ש"נמשכת ידיעה זו והכרה זו מלמעלה מן הדעת לתוך דעת והכרה, אך שאינה הידיעה כמו שהיא למעלה מן הדעת בהרחבה...".[4] כלומר, נראה שהילד נמצא בחוויה של ידיעה מבלי לדעת.[5] את המציאות של אביו הוא יכול לאפיין, גם אם אינו עומד על גודל משמעות הדמות אליה הוא קורא אבא.
אני חושב שבדרך שמציג כאן הרב שג"ר קיימת גאולה מסוימת כלפי הדיון החוויתי. לפני שאסביר את כוונתי, אני רוצה להתייחס אל החשיבות של הדיון הזה.

הרב קוק כותב על נטייה שלו שאינו יכול להימנע ממנה: "אני מוכרח לדבר על הכל, על גבהי גבוהים, מה שהוא למעלה מערכי, מהשגתי והרגשתי, כי קרוא אני לזה מדחיקה נשמתית פנימית".[6] הרב קוק לא יכול למנוע מעצמו לדבר במה שמופלא ממנו. הקריאה לכך היא מתוכו פנימה ואין הוא מצליח לעצור בעדו.
היה ניתן לומר ש"דחיקה נשמתית" זו היא שלילית, מעין יצר הרע הגורם לו לכך. איני חושב שקריאה זו הוגנת. הרב קוק מסיים את הפסקה הזו בפסוק שמקבל משמעות חדשה בהקשר זה: "בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".[7] נראה שכל מרכיבי הפסוק קריטיים להבנת כוונתו של הרב קוק. ה' הוא ה"בורא ניב שפתיים", הוא זה שגורם לאדם שירצה לדבר. ממילא, הדחף שמרגיש הרב קוק לדבר "על הכל" מקורו באל. כפי שעושה במקומות אחרים, הרב קוק אינו נוטה לפסול את נטיות הנפש הבסיסיות שמרגיש האדם, אלא מנסה להבין את מקומן בעולם. נטיות אלו קבילות דווקא בגלל שהאל הוא זה שברא אותן.
המשך הפסוק "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" מעמיד בסימן שאלה מסוים את התלבטותו של הרב קוק. בוודאי שאין הרב קוק סבור שבעיה זו מסוגלת לבוא לפתרון מלא, ולכן עלינו לשאול לאיזו רפואה הוא מייחל. מצד אחד, ניתן להבין שהרפואה לה הוא מצפה היא הפסקת הצימאון כלפי האל, ובכך פתרון הדיסוננס, אך משיפוט אישי הדבר לא נראה לי הגיוני. מן העבר השני, אפשר לומר שהרב קוק מצפה לרפואה שהיא גילוי אמיתי של פני השכינה, אך גם אופציה זו מפוקפקת לאור העובדה שהרב קוק יודע שאין באפשרותו להירפאות בדרך זו - אין דרך לגלות את פני ה'.

לכן, נראה לי שהרב קוק מבקש רפואה דווקא בהישארות בדחף זה, "...עד כמה אני רשאי ללחום עם רגשותיי במהלך רעיונותיי המוליכים אותי תמיד לצד עילויי... זאת היא השאלה".[8] השאלה עומדת. אין לו פתרון למתח שהוא חש - בין הרצון לדבר גדולות, לבין ההבנה שהוא, בסופו של דבר, כמו אותו הילד שלא יכול להגיע גבוה יותר מן הקריאה 'אבא'. ולכן הוא מנסה להישאר במצב שבו השאיפה שלו לדבר במופלא ממנו היא עצמה זו שתחייה אותו[9].
מה שנגע בי בפסקה הזו של הרב קוק, הוא בעיקר היכולת לדבר על החוויה המלחיצה שחש המאמין שלא עומד על פתרון מצוקתו. הדיבור איננו עוד התפלספות הכרתית, הוא קריאת מצוקה אותנטית שמותירה בי מחשבות על הרגשות שהמצב החלקי הזה יכול לעורר בי. לכן הדיון הזה חשוב, אין זה עוד דיון אמוני תיאורטי, אלא הוא נוגע לחיי המאמין היומיומיים.

אני לא זוכר אם מחקתי את השמש אחרי מה שהגננת אמרה לי (אולי גנזתי אותה?), אבל אני משער שמה שנותר בי הוא הלחץ הזה. אין לי פתרון מוחלט להתרגשות הזו, ובכל יום אני משנה את עמדתי כלפיה. מה שכן, אני מרגיש שהיום יותר חשוב לי לדבר על מה שניתן לעשות עם החוסר הזה, ולא לדבר על קיום החוסר עצמו.

כך למשל, הדרך של האדמו"ר הזקן שהזכרתי למעלה, למרות שהיא מבוססת על פרדיגמה מיסטית, יש בה נחמה חוויתית. ההצגה של האמונה כמקבילה ליחסי ילד-אבא מכוננת בלב המאמין אופציה לדבר על החוסר שהוא חש בעקבות אי היכולת לתאר את האל. אין זה רק מבנה תאולוגי-תיאורטי, מכיוון שהדימוי של הילדות נוגע לכולנו בדרך זה או אחרת ומאפשר לנו לדבר על החוויה של החוסר.

דוגמא זו היא אחת מיני רבות, ואין בה דווקא כדי להצביע על פתרון מועדף. היא משמחת אותי בגלל הפן הקיומי שמתחדש בה לגבי אפשרויות האמונה, כשאין היא עוד מדברת 'באוויר'. אני חושב שהלימוד האמוני צריך להיות מכוון בעיקר כלפי הנקודה האישית הזו. אין בכוונתי לבטל את הלימוד התאולוגי, אך כל עוד הוא נשאר בתור בסיס לכינון האמונה האישית של הלומד, שהיא העיקר, ולא כמעלה בפני עצמו[10].




[1]בבלי חגיגה יג ע"א.


[2]בבלי ברכות לג ב.


[3]"אמונה ולשון לפי האדמו"ר הזקן מחב"ד", על האמונה, 375-376.


[4]שם עמ' 380.


[5]הביטוי גם הוא לקוח מן המאמר.


[6]ש"ק ו קו.


[7]ישעיהו נז יט.


[8]ש"ק ח קכ.


[9]יש פסקאות רבות של הרב קוק שמבססות את האמונה על עצם העריגה, כך למשל בפתיחה לחדריו: “...תמיד אני קשור באותו הצער הקדוש של דרישת השלמות העליונה, וזו אינה מתמלאת ואינה צריכה להתמלאות, כי זאת היא תכונת העריגה הנצחית, שיסודה הוא הצימאון האלהי, אשר כל דבר אחר שבעולם לא ירוה אותו, כי אם המבוקש לבדו, הצמאון לבדו...”.


[10]הבעיה שאני מציין כאן היא כללית יותר ביחס לעולם הערכי שלנו. כך למשל בובר, העוסק רבות בדיאלוג שמנהל האדם עם ההוייה, גם מדבר על הדיאלוג שמנהל האדם עם 'עולם האידאות': “אין האידאות שוכנות במרומים מעל לראשינו, כשם שאינן שוכנות בנוף. הן נודדות בתוכנו, וניגשות וקרבות אלינו... עלוב כפליים מי שפונה ודובר אליהן במושג או בסיסמה" (בסוד שיח עמ' 11). כלומר, באופן כללי ההתייחסות אל עולם הרעיונות עלולה להגיע להמשגה כללית, ובכך לפספס את המפגש שיכול להתאפשר עם הרוח שניצבת בפניך.


 

 

בית המדרש