ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

וה´ פקד את שרה

ע"י: הרב אבי בלידשטיין

הצחוק – התגובה האנושית לחדווה לא צפויה.

לרגל פרשת חיי שרה, נעיין באחד הרגעים הדרמטיים בחייה: לידת יצחק. הפסוקים המתארים את לידת יצחק מופיעים לקראת סוף פרשת וירא (בראשית כא, א – ז):

 

(א) וַֽיקֹוָ֛ק פָּקַ֥ד אֶת־שָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֣ר אָמָ֑ר וַיַּ֧עַשׂ יְקֹוָ֛ק לְשָׂרָ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר:

(ב) וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה לְאַבְרָהָ֛ם בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו לַמּוֹעֵ֕ד אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים:

 

(ג) וַיִּקְרָ֨א אַבְרָהָם֜ אֶֽת־שֶׁם־בְּנ֧וֹ הַנּֽוֹלַד־ל֛וֹ אֲשֶׁר־יָלְדָה־לּ֥וֹ שָׂרָ֖ה יִצְחָֽק:

(ד) וַיָּ֤מָל אַבְרָהָם֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ בֶּן־שְׁמֹנַ֖ת יָמִ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִֽים:

(ה) וְאַבְרָהָ֖ם בֶּן־מְאַ֣ת שָׁנָ֑ה בְּהִוָּ֣לֶד ל֔וֹ אֵ֖ת יִצְחָ֥ק בְּנֽוֹ:

 

(ו) וַתֹּ֣אמֶר שָׂרָ֔ה צְחֹ֕ק עָ֥שָׂה לִ֖י אֱלֹהִ֑ים כָּל־הַשֹּׁמֵ֖עַ יִֽצְחַק־לִֽי:

(ז) וַתֹּ֗אמֶר מִ֤י מִלֵּל֙ לְאַבְרָהָ֔ם הֵינִ֥יקָה בָנִ֖ים שָׂרָ֑ה כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי בֵ֖ן לִזְקֻנָֽיו:

 

האירוע חגיגי, והפסוקים משקפים זאת – הפסוק הראשון והאחרון (המובלטים לעיל) כתובים בשפה שירית משהו:

"וה' פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה' לשרה כאשר דיבר"...

"ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו".

חשוב אולי לציין – אמנם חגיגיות יש כאן, אך יתכן שהיא מהולה במרירות מסויימת. עד היגמל את יצחק (בפסוק הבא אחרי הפסוקים הנ"ל), אין שום ביטוי שמחה מצד אברהם. האם זכר שנות התסכול הרבות עדיין מעיק? אם התשובה חיובית, יש כמובן אירוניה בהדגשה "כאשר אמר", "כאשר דיבר", "למועד אשר דיבר אותו", ומול כל אלה – "וימל אברהם...כאשר ציווה אותו".  

 

נתון נוסף בולט במבנה: שני הפסוקים הראשונים ושני האחרונים עוסקים בשרה (אמנם גם אברהם נזכר בהם, אך לא הוא נושא הפסוקים. השם יצחק אינו מופיע בהם כלל!). שלושת הפסוקים האמצעיים עוסקים באברהם, ובכל אחד מהם מופיע השם יצחק (שוב, שרה נזכרת בפסוק ג', אך רק באופן שולי). אם כן, שרה ואברהם חווים את הלידה בנפרד, מגיבים אליה בנפרד. הלידה אינה מתוארת כדבר שקורה לשניהם יחד, לא נולד להם בן, וגם התגובה נפרדת לחלוטין – אברהם קורא שם ומל, שרה מגיבה בצחוק ובאמירה ("מי מלל...").

האם משהו בכל זאת מחבר את בני הזוג, סביב אירוע שהוא לכאורה זוגי במהותו? אציין שלושה חיבורים שמופיעים בפסוקים הנ"ל:


  1. שרה יולדת לאברהם, בן לזקוניו, ואולי לכן מכאן ואילך הוא מצויין כבנו. התורה מציינת זאת בפסוקי שרה (ב), בפסוקי אברהם (ג), ובפיה של שרה עצמה (ז). אם כן, אף שבלידה אברהם ושרה נמצאים משני צידי מתרס, הלידה עצמה מהווה גשר ביניהם, נקודת מגע. משהו עובר משרה לאברהם. אין שום דבר משותף בחווייה, אבל האירוע הוא של שניהם. הם מהווים את שני המוקדים שלו.      


  2. שרה, בדיבורה, היא זו שמבטאת את החיבור הזה, ואולי גם חוגגת אותו. אמנם בתחילה היא אומרת "צחוק עשה לי...כל השומע יצחק לי", אבל האמירה האחרונה שלה משקפת, גם במבנה וגם בתוכן, אירוע ששניים שותפים לו –


מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה

כי ילדתי בן לזקוניו  


  1. בפסוקים נרמז שהקב"ה בדיבורו (שמודגש בפסוקים כאן כמה פעמים) יצר אירוע שמשותף לשניהם. כמה פעמים בפרשיות קודמות, הקב"ה מדגיש שהבן שייוולד לאברהם, יגיע משרה. מנקודת המבט העליונה יש כאן אירוע אחד. יתכן שלעתים בני האדם חווים אותו בנפרד, כמעט כשני אירועים, אך חווייה זו מלמדת אותנו על השגתו המוגבלת של האדם, ולא על אופי האירוע עצמו.


  2. ומכאן ניתן לחזור ולשרטט שרשרת –


ה' עשה לשרה.

שרה ילדה בן לאברהם.

אברהם מל את בנו כאשר ציווה אותו א-לוקים.

ואולי כל זה נוגע לצחוק – התגובה האנושית לחדווה לא צפויה. שכן זוגיות כזו מפתיעה כל פעם מחדש, היות ולעולם אינך יודע מה השני יביא ברגע הבא.

 

 

 

בית המדרש