ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

קצה היכולת של המורכבות

ע"י: צמח דוד שלוס

במאמר זה מאיר צמח דוד שלוס אור חדש על ריש לקיש ותודעתו הקיומית, דרך האגדה המפורסמת אודות יחסיו עם ר´ יוחנן.

"יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא: הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר - מאימתי מקבלין טומאה? משעת גמר מלאכתן, ומאימתי גמר מלאכתן? רבי יוחנן אומר: משיצרפם בכבשן, ריש לקיש אמר: משיצחצחן במים. אמר ליה: לסטאה בלסטיותיה ידע! אמר ליה: ומאי אהנת לי? התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי. 

אמר ליה: אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה. חלש דעתיה דרבי יוחנן, חלש ריש לקיש. אתאי אחתיה קא בכיא, אמרה ליה: עשה בשביל בני! אמר לה: "עזבה יתמיך אני אחיה" (ירמיהו מ"ט). עשה בשביל אלמנותי! אמר לה: "ואלמנותיך עלי תבטחו" (ירמיהו מ"ט).
נח נפשיה דרבי שמעון בן לקיש, והוה קא מצטער רבי יוחנן בתריה טובא."

בדף פ"ד במסכת בבא מציעא, מתואר סיפור המפגש המרתק בין ריש לקיש ורבי יוחנן, הוויכוח החריף שלהם בבית המדרש והסוף הטראגי של שניהם. ליבת האגדה, שמאירה הבנה חדשה על הסיפור כולו, היא הדו-שיח שמתעורר בעקבות ויכוח הלכתי על גמר מלאכתן של סוגי סכינים שונים, לעניין טומאה. לאחר שריש לקיש חולק על רבי יוחנן בנוגע לשלב גמר המלאכה של הסכינים, רבי יוחנן, כנראה תוך איבוד עשתונות זמני, עוקץ את ריש לקיש ואומר ש'לא פלא שהוא יודע מתי גמר מלאכתן של סכינים', שהרי עברו של ריש לקיש בתור ראש השודדים לימד אותו דבר או שניים על סכינים. ריש לקיש, שנעלב מהאזכור של עברו הפלילי, מתחיל להרהר בקול בנוגע למהות השינוי שעשה. הוא ממשיך את העקיצה של רבי יוחנן אל עברו הממשי והופך אותה לדילמה קיומית שגם רבי יוחנן מעורב בה, בתור המחזיר בתשובה. רבי יוחנן, ששם לב למתח שהולך ומתעצם בבית המדרש, מנסה למזער נזקים ועונה לריש לקיש שגם אם השינוי לא מורגש, בזכותו התקרב ריש לקיש לכנפי השכינה.

תגובתו של ריש לקיש לעקיצה של רבי יוחנן מפתיעה. לו היה ריש לקיש נעלב ונפגע מאזכור עברו ופורש מבית המדרש, או שהיה מתחיל את הריב עם רבי יוחנן מיידית, הייתה התגובה מובנת יותר. אך ריש לקיש מגיב במשפט משונה - 'במה הועיל לי השינוי, הרי בתור ראש השודדים הייתי רב, וגם כעת בתור תלמיד חכם אני רב'. ריש לקיש לא מעיר על הצביעות של רבו, אלא על מצב המעמדות שנותר ללא שינוי במעבר בין שני העולמות. עמימות דבריו של ריש לקיש מאפשרת לנו להציע שלוש אפשרויות להבין את המשפט החריף שהפטיר לעבר רבו-חברו.

א. על-ידי השוואת המעמדות בין עולם השודדים ועולם התורה, רומז ריש לקיש לא על מעמדו האישי, אלא על עצם קיום המעמדות. כשם שעולם השודדים בנוי בצורה היררכית, כך בנוי גם עולם התורה. כשם שבעולם השודדים יש אינטריגות ומתחים בין מעמדות שונים, גם בעולם התורה בוחר הרב לפגוע בתלמידיו כדי לשמר את מעמדו. ריש לקיש שהגיע לעולם התורה מתוך ציפייה למצוא עולם ללא-מעמדות ואינטריגות, עולם שיש בו אסתטיקה (רבי יוחנן ואחותו), נתקל בכוח (חילך לאורייתא) שחשב שקיים רק בעולם השודדים. ריש לקיש שציפה להתעדן בעולם התורה ולעזוב את האינטרסים הכוחניים של הנפש, נתקל בירידה אישית של רבי יוחנן עליו, שנעשית בכדי לקבע ולשמור את כבודו של האחרון. מעמד הרב בזוי בעיניו כמעמד ראש השודדים. טיפוס במדרגות הכבוד הרבני הוא טיפוס מקביל לעליה במדרגות הפשע והאינטרס האגואיסטי.

ב. ריש לקיש תופס לפתע שהשינוי הפנימי שעבר הוא לא טהור. בדומה לאפשרות הקודמת, שבה ציפה לקפוץ למים הטהורים והזכים של מבנה ללא היררכיה, ריש לקיש ציפה, לפי האפשרות הנוכחית, לקפוץ לעולם תורה טהור ולשכוח את החשיכה של העולם ממנו הגיע. שלא יתעסק יותר בסכינים, בכלי מלחמה, בטקטיות קרביות. כשבבית המדרש עולה שאלה על סכינים, ריש לקיש הופך להיות המומחה. כשם שהוא היה רב-הסכינים בשיטוטיו במדבר, כך הוא רב-הסכינים במקום מושבו בבית המדרש. בית המדרש לא גואל את נפשו או מהפך את דמותו לדמות צדיק טהור. אותו אדון ערמומי וחמקמק שידע איפה בדיוק צריך לדקור, מביא איתו את חוכמות החיים הנלוזות האלו ומעצב דרכן, בחוסר ברירה מייסר, את שמו בבית המדרש. ריש לקיש הוא התלמיד, הגברא רבא, שאליו אפשר לפנות בדיני טומאה וטהרה של סכינים, כי הוא עבריין-לשעבר-להווה.

ג. בהבנה פשוטה של דברי ריש לקיש, התסכול שלו נובע מהתפקיד שלו כרב. הוא לא אהב להיות רב השודדים, והוא לא אוהב להיות רב בבית המדרש. הדו-שיח שלו עם רבי יוחנן בנוגע להכשרת הסכינים הפכה את ריש לקיש ברגע אחד מתלמיד לרב. בידיעותיו הליסטיות, מוכיח ריש לקיש את העליונות שלו על פני רבי יוחנן, בתחומים שרבי יוחנן לא מכיר בכלל, ובצורה מפתיעה, דווקא העליונות, התואר 'רב', הם אלה שמעציבים אותו. בדומה לתקוות הטהורות של ריש לקיש מבית המדרש באפשרויות הקודמות, גם הפעם ריש לקיש נכווה בשל התמימות איתה הוא נכנס בשערי בית המדרש. הוא חשב שהוא יוכל להיות מובל, תלמיד. שכשם שבפגישתם הראשונה דהר ריש לקיש בעקבות רבי יוחנן בנהר, כך הוא ימשיך לדהור בעקבותיו בהמשך התקשורת איתו בבית המדרש. ריש לקיש חיפש דמות של אח גדול, של מנהיג שאפשר לסמוך עליו, של דמות שאפשר להישען אחורה עליה. כשלפתע הוא הופך למבוגר האחראי, הוא נבהל מההבנה המבעיתה שהוא צריך ליצור את עולם בית המדרש שלו בעצמו.

כמו שנרמז למעלה, שלוש האפשרויות בהבנת הצער של ריש לקיש הן בעלות מכנה משותף של נאיביות שברוחה הוא הגיע לבית המדרש. ריש לקיש ציפה להגיע לעולם של קודש נטול מעמדות וקרבות עולם תחתון שהיו חלק מאישיותו ואחריות. הוא לא צפה שגם בית המדרש יחיל אינטריגות חברתיות, הוא לא היה יכול לשער שהעבר שלו עוד ירדוף אותו בתוך חממת הגידול הנוחה של הנשמה. כשמצא את עצמו בתור מורה הוא נתקף בתדהמה. ריש לקיש רצה להיעטף בקדושה חיצונית שתוכל לחמם אותו ולהעניק משמעות לחייו. אותו אדם שהתרגל להשתמש בסכינים לחיתוך סיטואציות חייתיות, בחר להמיר אותם בשמיכת פוך רוחנית. אך למרבה הצער, ההמרה כשלה. ריש לקיש פוגש את הדמות העבריינית שלו בתוך בית המדרש, ואת הרב שלו כבעל תכונות נפש שליליות כגאווה ותחרותיות. הוא פוגש את המכאניות של הקיום בחיים החדשים שלו, ואת ההשפעות החברתיות שחונקות לו את העצמיות. במפגש המתסכל והמעיק הזה עם חייו שחולפים לו מול העיניים, רואה ריש לקיש שאין דרך מוחלטת להיטהר ושגם שקיעה בהוויות בית המדרש לא מוחקות עבר אפל.

ריש לקיש רוצה להיות מובל. הוא מחפש, ממקום חצי מודע, לאבד שליטה. ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן. הוא מבין שהוא מתבזבז כראש כנופיית פשע, ומבקש להעביר את כל הלכלוך במקווה מטהר. רבי יוחנן מגיב בהשתתפות חרישית וכאובה עם התסכול של ריש לקיש, ומנחם ואומר שאומנם לא צלחה המהפכה שלה ריש לקיש קיווה, אך לפחות הוא התקרב לכנפי השכינה. ובמילים אחרות, רבי יוחנן מבין שאין זה הזמן ללמד את ריש לקיש את תפיסת החיים המורכבת. תפיסת חיים שבה גם רבנים טועים, שהקשרים חברתיים משפיעים על השתלשלות התורה ושאחריות אישית היא כלי הכרחי ונדרש. הוא מבין שאין זה הזמן המתאים, לא כי תפיסת החיים המורכבת איננה נכונה, אלא כי עוצמתה לא מתקרבת, ולא יכולה לגבור על חווית התסכול והשבר של ריש לקיש. הנחמה שמציע רבי יוחנן אמנם רומזת לשפה המורכבת אך פונה אליה דרך הנתיב הרגשי. לא בתור צידוק מוסרי מפולפל, או בדרך דיוק מזוקק. רבי יוחנן פונה לריש לקיש, הפגוע וחסר התקווה, ומדבר איתו בשפה של קרבה. קרבה אל כנפי השכינה. הקרבה היא לא טהרה, היא לא מהפך, היא לא גואלת גאולה סופית, הקרבה היא נקודת זמן של התחברות, של השלמה, של מערכת יחסים. מערכת היחסים היא אוסף של אירועים של קרבה וריחוק, אחריות והרפיה, הצלחה וכישלון.

למרות השיעור הקצרצר של רבי יוחנן, הסיפור נגמר בטרגדיה. ריש לקיש מצטער עד שנפטר, ורבי יוחנן משתגע עד שחכמים מבקשים עליו רחמים שיצטרף לחברותא שכה אהב. היופי של רבי יוחנן והכוח של ריש לקיש כבר לא יִצלחו את המפגש בעולם המורכב, כבר לא יעמידו ויפרקו 24 קושיות יחד. עוצמת הטרגדיה וההתפכחות ביחס למורכבות של העולם הייתה גבוהה מדי בשביל נשמות כמהות כאלו. העולם המורכב, שמערב, בהכלאה איומה ובחיבור מתוק, השפעות חברתיות עם זהות עצמית, הוא גדול מדי מכדי שיהיה אפשר להתגעגע אליו בשפה עורגת של ניקיון ותמימות.

 

 

בית המדרש