ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

מה מחפשים הלמדנים בלימוד?

ע"י: הרב מומי פאלוך

בעל התניא פותח בפנינו את הדרך ללימוד שמעבר למילים ולניתוחים המושגים, אל עבר הלימוד של הרגש וההשראה.

מתוך דברים שנדברו בישיבה בדיבוק חברים לכבודו של בעל התניא ולאור דבריו בפרקים ה-ו בתניא.

כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. (פרק ה)

ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמ"ש וימינו תחבקני שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בחי' חסד ומים )פרק ד).

שגורה בפי מו"ר הרב שג"ר האמירה ש'הלמדנים מחפשים בלימוד, את מה שהחסידים מחפשים בתפילה –  הדבקות'. לימוד תורה בכלל וגמרא בפרט, אינו רק אמצעי לידיעת המעשה הנכון, וגם לא הליך של דיון במושגים הלכתיים, אלא התרחשות ששיאה הוא הדבקות וקרבת ה'.  הלמדן מבקש להגיע באמצעות הברור והניתוח הלמדני של שלבי הסוגיה והדעות השונות, להנהרה פנימית של הרעיונות והמושגים ההלכתיים, ומתוך בהירות זו נפתחים השמים והוא חש את 'החיבוק של המלך בלבושיו'.

ר' ברוך בער ליבוביץ' (מתלמידי ר' חיים מבריסק ובעל ה'ברכת השמואל') היה למדן חריף ובעל רגש. בישיבתו שבקמניץ למד בחור שהשתייך למשפחת חסידי האדמו"ר ה'בעל יסוד העבודה' מסלונים. באחד מן הימים בא סביו של אותו בחור לבקר את נכדו בישיבה בקמניץ. באותה עת למדו מסכת יבמות בישיבה וראש הישיבה מסר שיעור כללי. נכנס הסב והקשיב לשיעור הכללי. בתום השיעור הביע הסב באזני נכדו את התפעלותו הרבה מן השיעור של ר' ברוך בער. הנכד תמה על סביו כיצד יכול היה להבין דבר מדברי ראש הישיבה ללא הכנה מוקדמת של הסוגיה.

הסב ענה לנכדו ברגש ובעומק: 'דער איד זאגט דעם רשב"א אזוי וי מיין רב'ה אט גימאכט א קידוש' ='היהודי אומר את הרשב"א כמו שהרב'ה שלי עושה קידוש'.

מה שהסב ראה בשיעור היה מעבר למילים ולניתוח המושגי, הוא חש את ההשראה והעומקים הפנימיים שנפתחים. הבנת דברי הרשב"א היתה ארוע ומפגש רווי אנרגיה וממשות, ולא רק מילים והיגיון. הדבקות וההשראה אותה חש חסיד בעומדו לפני רבו בעריכת השולחן הקדוש בעת הניגון  ('טיש'), הוא הוא המקום אליו כוסף הלמדן להגיע בנתיב של השגה שכלית והבנה למדנית.

מובן הוא, כך מוסיף בעל התניא בפרקים אלו, שהתרחשות לימודית שכזו, דורשת ציפיה מוקדמת וכוונה – לימוד לשמה. הלומד הפנימי ניגש ללימוד בציפיה דרוכה ובענווה להשראה ושכינה. 

בכך אוחז הלמדן בחבל בשני קצותיו. מחד הוא מחודד  ונחוש כלוחם, בברור אינטלקטואלי את דרכה של הסוגיה וסברותיה בלעדיהן לא ישיג את רצון ה' וחכמתו, ולצד זאת הוא פתוח ומייחל למפגש ולהשראה מליאת דבקות וקרבת ה'.

 

 

 

בית המדרש