ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

על הניסיון לכונן ´ישראליות רחבה´

ע"י: אלי שפירא

אלי שפירא מגיב במאמר זה לפולמוס העיסוק ביחסים בין העדות השונות בעם, ומציג את גישתו לנושא.

מוסף שבת האחרון של "מקור ראשון" (גליון שבת ויצא, תשע"ה) הוקדש לנושא היחס לספרדים/מזרחים בחברה הישראלית,  בדגש על הציבור הדתי-לאומי. בהקדמתו של הרב אלחנן ניר לגיליון, הוא מספר כי דיבר על הנושא עם חמישה אשכנזים וחמישה ספרדים. האשכנזים טענו שאין צורך לדבר על הנושא - ישנם נישואי "תערובת" ויש 'התקדמות', ואילו הספרדים אמרו שחייבים להוציא על זה גיליון, אם לא רצף גיליונות.  ההבדל בין האשכנזים לספרדים, ברור פה. הצד החזק, שהתרבות שייכת לו, כנראה לא ירגיש את חוסר הנוחות בצד השני. האשכנזים, שהם 'מוחזק התרבות הישראלית', לא ירגישו כמה הספרדים נמצאים בספק ביחס למקומם בתרבות הזו.

במאמרי, אנסה להעלות הצעה ל"פתרון" הבעיה הזו.

הבעיה (או, כפי שאני אקרא לה, ההזדמנות), הולדתה בנס קיבוץ הגלויות. ברוך ה', זכינו לבוא מארץ אשור ומארץ מצרים, מצפון ומים, לארץ הקודש, אחרי אלפיים שנות גלות. גלות שאולי אף ארכה יותר מאלפיים שנה, אם נחשב גם את גלות עשרת השבטים. הגלות הזאת גרמה לשינויים ופילוגים רבים במנהגי ישראל, ואף בפסיקת ההלכה. כמובן שהמסגרת הבסיסית דומה, אך וודאי שהתנועות הנפשיות שהתפתחו לאורך השנים, שונות. נוסחי תפילה. מנגינות. תחושת מסורת שונה.

אז זיכנו הקב"ה ושבנו לארצו, והשאלה היא: מה עושים עכשיו? איך בוחרים להמשיך עם המסורות השונות? הרי אנחנו לומדים ביחד, חיים ביחד, ורוצים לבנות יחד את החברה הישראלית. הפתרון בו השתמש בן-גוריון בתקופת קום המדינה היה "כור היתוך" - את כולם נהפוך לאשכנזים. מסורות אחרות יפריעו ליצור את הישראלי השלם, שכמובן יהיה אשכנזי.

לפני כשבועיים צמתי בחג הסיגד, ורבים בבית המדרש שאלו אותי למה אני צם - הרי אתה אינך אתיופי, זו לא המסורת שלך. פה דווקא טמון הפתרון שלי להזדמנות הזו. מתוך תפיסה שלאף מסורת אין בעלות על ה"יהדות", אני מאמין שצריך ליצור פה ישראליות רחבה. תרבות ישראלית שמכילה את כל קיבוץ הגליות שמתרחש לנגד עיננו - תפיסה שנותנת מקום לגיטימי לכלל התרבויות, והמון מקום לאדם הפרטי לנסח זהות עצמית המבוססת על המכלול הרחב הזה. כמובן שאני מאמין שאדם צריך לשמר לעצמו יותר מקום למסורת האישית שלו, אך בצירוף יכולת לבחור גם מנהגים אחרים.

הדרך ליצור תרבות רחבה כזו היא על ידי חשיפה להמון מנהגים ומסורות של כלל עדות ישראל. הסיגד צריך להיות בעל אפשרות ופוטנציאל להיכנס לזהות שלי ולהיות חלק ממנה, לצד המימונה; נוסח קבלת שבת מרוקאית, ומצד שני קרליבך, עם קניידלך בפסח. אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל האם נעדיף, בישיבה, להצטמצם לחסידות אחת ויחידה, עם הניגונים והתורות שלה בלבד,  או שאנחנו נרצה ללמוד תורות וניגונים של חסידויות שונות, ולבסוף אני אבחר מה ייכנס לבית שלי - איזה ניגון אני בוחר לשיר, מתוך בחירה שהיא תוצאה של הכרה ונתינת מקום לגיטימי לכל חסידות. היום, לצערי, לא מעט מיוצאי עדות ספרד לא מרגישים בבית שם, בתרבות הספרדית, ומרגישים צורך להישתכנז בצורה מלאה כי התרבות שלהם לא לגיטימית. כנ"ל, אם לא יותר גרוע, ביוצאי אתיופיה, שם הנוער לא מרגיש קשור כלל לתרבות שלו, כי החברה הישראלית לא קיבלה, ולא מוכנה לקבל על עצמה כליל, את המנהגים של העדה הזו.

בתור היהודי-ישראלי שאני היום, מנחה של שבת בנוסח מרוקאי נותנת לי את התחושה שאני נמצא בבית, למרות שאני במקור ממוצא אשכנזי. זכיתי לגדול בסניף 'בני עקיבא' שחשף אותי למנגינות האלו, שאיתם אני מרגיש בבית, ועד היום הנוסח האשכנזי זר לי. כך גם בנוסח ה'סליחות' שלי. קפצתי השנה מספר פעמים במהלך חודש אלול לבית הכנסת של הרב והרבנית קורן פה ברעננה, בכדי לחזור ולשמוע את הסליחות ה"ביתיוֹת" שלי, שהן הנוסח המשולב של ישיבת הקיבוץ הדתי.[1] זו הזהות שלי - והסליחות האלו הן הן המסורת האישית שיצרתי לעצמי מתוך המנעד הישראלי הרחב.

כשצמתי בסיגד, שמתי לי כמטרה להעלות את המודעות ליום הזה. אני לא יודע אם נהגתי נכון, ובכלל, אם נכון יהיה לפשוט וללבוש מידי יום מנהגים ומסורות ממקומות שונים, אך בכדי ש"התרבות הרחבה" הזו תיווצר, חשוב שלפחות תהיה מודעות. אין בי ציפייה לכך שינהגו כולם כמוני, אך אני חושב שאנחנו, כאן, כמוסד שמחנך ומכין אותנו לחיים, צריכים לחשוף את עצמנו לתרבויות ולמנהגי ישראל מגוונים. זאת, על מנת שאחרי כל השנים הללו נוכל כל אחד ליצור לעצמו את הזהות המאוחדת שלו בתוך מנעד הישראליות הרחבה הניסית שלנו.

"ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים" - וכן, כולם - לא רק אשכנזים.




[1] "הנוסח המשולב" הינו נוסח סליחות אחד, המשלב בין קטעי הסליחות האשכנזיים והספרדיים ובין התנועות השונות שלהם. הנוסח הולך ומתפשט לו אט אט בקהילות ישראל.


 

 

בית המדרש