ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

החילונים בחזונו של הרב קוק

ע"י: זיו גורן

כיצד הרב קוק חזה שיראו החילונים כיום? האם אכן חזונו התממש? זיו גורן מציע לבחון מזווית חדשה את הסוגיה.

יום חמישי בבוקר, נר שני של חנוכה, בית המדרש ריק, ולפתע מופנית אלי האמירה/שאלה שהרב קוק טעה. חזונו, שהחלוצים פורקי עול תורה ומצוות של דורו או צאצאיהם ישובו בתשובה, לא התקיים, או אולי מתקיים בקצב איטי מהצפוי. אני מודה מכל הלב לאביעד קיצברג על דבריו, ובעקבות חוסר סיפוק אישי מהתשובה שנתתי בעל-פה, אני מבקש לנסח את מחשבותיי בכתב.

בתשובתי אתייחס לשתי שאלות שעלו לי מתוך דבריו של אביעד, כאשר לכל שאלה אקדיש מאמר נפרד בע"ה. מאמר זה מתייחס לשאלה מהו בדיוק חזונו של הרב קוק, ופה אני מבקש להראות שאין אפשרות לבחון את התקיימותו בכלים של מה שמתרחש כרגע. בחלק השני אתייחס לשאלת מצבו האמתי של הציבור החילוני ואבדוק אם אכן ישנה התקדמות ביחסיו עם התורה לעומת דורו של הרב.

חלק ראשון

מהיכן נובע הספק

משנת הרב קוק מלאה תקווה גדולה ובהירות גדולה באשר להשגחה האלוקית המובילה את שיבת ציון של דורו - דרך החלוצים הציונים שוללי ההוויה הדתית הגלותית המנותקת מהחיים החומריים והתרבותיים לראייתם[1]. הרב מלא ביטחון בנוגע לאמונה כי כל הכפירה המתלווה לתהליך התחייה, יחד עם המרד המוצהר בתורה ומצוות, תתהפך חזרה לתשובה כבירה שתציב את תהליך התחייה הישראלי על מסלולו הנכון. אמנם מבחינה היסטורית, אמירתו עוררה שינוי מקיף קודם כל בציבור שלומי אמוני ישראל. לפי הרב, עליהם מוטלת האחריות לזהות את יד ה' המחוללת את התהליך, להיענות לקריאה ולהתאים את עצמם ואת עולם התורה חזרה מצמצומם בגלות לקיומם החדש בארץ ישראל. הדברים נאמרים בקודים שאין כאן המקום להרחיבם, אך יש להבין כי זהו סוד לידתו של הציבור הדתי-לאומי שקיבל רובו ככולו את משנת הרב. כציבור הנושא את דגלו של הרב קוק, נוצרה בציונות-הדתית הציפייה שעם הפנמתם את ערכי הציונות לתוך עולם התורה, יחזרו החילונים הציונים בתשובה ויוסיפו מכוחם לתנופת הגאולה. העובדה שזה לא קרה באופן גורף, לא בשאלת ארץ ישראל ולא בשאלת התורה והמצוות, אכן גורמת לספקות בנכונות חזונו של הרב. במובן מסוים היא גם היסוד לפילוגים הקיימים היום בתוך הציונות הדתית בין מבחינה פוליטית ובין מבחינה דתית. מכאן נובע הספק.

 

מדוע זה לא קרה?

בשלב זה אינני עוסק בסיבות שבגינן החברה החילונית לא התחברה לחזון הרב קוק, אלא מבקש לטעון שגם בהתאם לחזונו של הרב, עדיין אין סיבה אמתית שהציבור החילוני כציבור ישוב בתשובה וינק את אורחות חייו מתוך תורת ישראל. הרב קוק מזהה בציונות החילונית סנונית ראשונה לבשורה עצומה של גאולת ישראל ותיקון האנושות כולה, ולכן היא דורשת מעולם התורה להתרחב אל מעבר לממדים הדתיים של ימינו. בעומק הדברים, כדי שתתרחש תשובה חילונית המונית, ולא רק של יחידים, על תורת ישראל להצמיח מתוכה חזון חובק עולם שייתן אלטרנטיבה אמתית לתודעה המערבית השולטת בכיפה, הן בתודעה של הישראלי החילוני והן בתודעה של היהודי הדתי. על החזון הזה להתלבש בגופים ממשיים ולהיות חוויית החיים של עם ישראל כולו. במובן זה צריכה גם להתרחש תשובה דתית, ובמילים אחרות, עם ישראל צריך לשוב אל זהותו, תורתו ואלוהיו.

תחיית ישראל של הרב קוק היא תחיית האומה כולה, על כל 12 שבטיה. אומה שיש לה מערכת חולין מפותחת, מלאת עוז חיים טהור ואנושי במובן האמתי של המילה, המובלת בידי בית יוסף ועשרת השבטים, ומערכת קודש פלאית, מלאת אהבת תורה, צדקות ושלמות מידות המובלת בעיקר בידי יהודה ולוי. על הכול מנצחים מלכות בית דוד והסנהדרין, "עיני העדה", וכך עומדת בתפארתה ממלכת כוהנים וגוי קדוש המאחדת את העולם כולו לעבודת ה' שכם אחד. כתיבתו של הרב בנושאי דורו רוויה בחזון הפלאי הזה שניסיתי לתאר במילותיי הדלות, וברי הוא שמתוכו רואה הוא את דורו. כשחזון זה עומד לנגד עיניו ברור שיהיה הוא מראשוני הקוראים לשיבה לציון, וראש וראשון לעין טובה על מעשיהם של הציונים למרות פריקת העול שלהם.

על שלושה דברים החזון עומד

הרב בראייתו המאירה מנסח להבנתי שלוש אמות מידה חדשות שהן הבסיס לחזון המקיף שאמורה האומה הישראלית להוליד מתוכה בשיבה אל הארץ, ומזהה את כולם מקופלים עמוק בבקשת התחייה של החלוצים הציונים. אפרט מעט על שלושתן.

1. התורה - החזרה לארץ ישראל מחייבת לפי הרב את הרחבתה ושינויה של התורה. מדובר על מפעל רב-דורי של מדרש התורה שבכתב ושבע"פ לאתגרי השיבה לארץ והחיים הלאומיים העצמאיים:
א. מבחינה ממלכתית והלכתית התורה צריכה להקיף תחומי חיים חדשים שמביאים עמם החיים בארץ ישראל, בין מצד הקודש והמקדש ובין מצד המרחב הממלכתי והמשפטי, בכדי לכונן את משטר המלוכה של התורה מחדש.
ב. מבחינה תרבותית-רוחנית התורה צריכה לתת מענה לצימאון האדיר שעומד ביסוד השיבה לחיים לאומיים ולנגע הגדול של הכפירה. המענה יינתן על-ידי מעבר לתורת ארץ-ישראל ובמיוחד ללימוד סתרי תורה שיפרו ויובילו את עולם התורה והתרבות בהגות ובמחשבה, במחקר ובאומנות.

2. האומה - עם ישראל בארץ ישראל אינו מקשה אחת, אלא מכלול מורכב של זהויות שונות, והרב ידע לזהות את האיכות המיוחדת שבכל אחת מהן. בפסקאות שונות הוא מדגיש שישנן מחנות שונים באומה הישראלית, או את משמעותו היסודית של ההבדל בין "פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא" ל"שלומי אמוני ישראל". כדי לאחד בין האיכויות השונות מבקש הוא להנחיל הכרה שמעבר לחילוקים, שתאפשר שיתוף פעולה פורה בין הצדדים. הפרופיל של החיים הגלותיים היה מצומצם ומוגבל בעיקר לזהות יהודית אחת, דתית. השיבה לארץ ישראל היא גם שיבה (ובדגש על שיבה) לחיות הטבעית של האומה המתגלמת בשבטים שכל אחד מהם מבטא את הישראליות בדרכו. חיבור ואיחוד החלקים, ובמיוחד החילונים והדתיים, האבות והבנים, למפעל משותף, הוא תפקידו של אליהו מלאך הברית. בקשר לנקודה זו אומר בשמו של הרב אשכנזי כי הדתיים בדורו של הרב, וגם בין ממשיכיו, שכחו שזהותו של עם ישראל כוללת גם את יוסף, ולא על כל עם ישראל להיות דתי ואכמ"ל.

3. האדם - כאן נמצא השינוי המשמעותי ביותר, המהווה בסיס לשני החידושים הקודמים. הרב קוק זיהה דווקא בחלוצים ובכפירתם יסוד גבוה בהרבה מזה שנמצא בתוך עולמם של שומרי התורה. עוז החיים שפרץ מהחלוצים החילונים לחידוש החיים החומריים של האומה מגלה מחדש את עוצמותיו הרוחניות הגנוזות של האדם הישראלי בעולם המעשה. שינוי זה מתרחש במקביל בעולם הרוחני, היינו ביחס בין עם ישראל לתורה. התורה והמצוות הופכות אט אט מכלי מחנך הרודה בנו מבחוץ, לכלי לביטוי הנשמתי הייחודי של כל אדם בישראל ושל האומה כולה. זוהי השיבה לתורת האבות שקיימו את התורה מתוך נשמתם, נפשם וגופם. "עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבוא חיים אני נותן לכם" אומר הרב, "במקום תורת חיים יגלה אור חיים עצמי" (קובץ א' תשע"ז). על ידי השיבה לטבע הנשמה העצמית של האומה ופרטיה ממילא נשוב כולנו לקיום התורה בזהות לדרך החיים האישית שלנו, שהיא היא התורה שה' משפיע דרכנו: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם נאם ה'...". הרוח שמובילה את הציונות להקים לתחייה את העם היהודי תסתכם לבסוף בהקמה לתחייה של כל היסודות הבריאים של הנפש הישראלית, ולשיבת הנבואה.

דברי הרב מקדמים אותו אל מעבר לעולם הליטאי של זמנו שהשאיר את הגאולה לקב"ה, ומעבר לחסידות שגאולתה היא פרטית-נפשית. הגאולה אצל הרב היא בשיבה לארץ ישראל ולא רק ב"הליכה אליה", אלא בחזרה לחיים לאומיים בארץ שמהם תתגלה קומתה השלמה של האומה. אמנם אין כל ספק שבמאבק לשוב לחיים לאומיים ואישיים יש לליטאים, לחסידים ובהקשר זה גם למסורתיות הספרדית, מקום משמעותי ומרענן במיוחד כדי להשיב לנו אינטואיציות ישראליות טבעיות שאבדו לנו בגלות המערב והמודרנה.

אסכם בנימה אישית. הקריאה ברב צריכה למלא אותנו שמחה על התקופה המיוחדת שבה אנו נמצאים, על הזכות להגשים את חלום כל הדורות, ואנו צריכים להתחזק ממנו לפעול במלוא המרץ את מה שניתן כדי להתקדם. אין כל סיבה לייאוש. החזרה בתשובה של החילונים, בוודאי לא לעולם הדתי של היום, אינה המטרה. המטרה היא שיבת עם ישראל לעצמו. לכן עלינו להגביר אהבה ואחדות בין הצדדים, ולפתח את עולם התורה מתוך ההבנה שהמציאות הרצויה צריכה להתגלות מחדש מתוכנו, עם ישראל. את השאלה המעשית, האם אנו אכן מתקדמים לכיוון הגשמת החזון, אשאיר לחלק השני.

 

חלק שני

בחלק זה אעסוק בתהליכים המתרחשים בחברה החילונית, ואתייחס לשאלת תגובתה לחזון הרב קוק. יש לומר כי דבריי כאן מבוססים על תחושתי הפרטית מתוך כתבי הרב ובוודאי שיש להם פחות תוקף כללי. אמנם אם עליו היו מחלוקות שבוודאי שורשן אמתי, אז רואה אני מקום גם לעצמי, בתקווה לשמוע תגובות. הזווית ממנה בוחן אני את חיינו כוללת היא מתוך ציפייה להתרחשותם של שני תהליכים מקבילים, שגרעינם בתורת הרב: הראשון הוא האחדות, ראשית בין דתיים לחילוניים, ובהמשך בין כל המגזרים והתנועות באומה. השני, המאפשר את האחדות, הוא שינוי תודעתי עמוק מההוויה הגלותית להוויה ארץ ישראלית, ומערכים זרים ומערכות חיים זרות, לזהותנו לאלוהינו ולתורת חיינו.
שני התהליכים מצריכים שיוט בין שתי תנועות חיים שונות: פתיחות, קשב ובקשת דיאלוג, לעומת קנאות, ביקורת ובקשה להתוות דרך. אני חושב שזו מנת חלקו של כל אדם ער בימינו, ואתאר את המציאות לפי התמהיל שלי בין שתי התנועות. הניווט בתקופתנו הוא מאוד מורכב, "האמת נעדרת" כדברי המדרש, אך מבעד לכל זאת אבקש להראות שאנו מתקדמים.

מהיכן נובע הספק

אפתח שוב במבט המנסה להסביר את מקור הספק לגבי דברי הרב קוק על שיבתם המוכרחת של החילונים. הספק נובע מהמשבר הציוני והערכי בכלל בתקופתנו, שמקורו רוחני והשלכותיו נוגעות לכל תחום בחיינו. נכון, תמיד היה קשה, ואפשר להתבונן על ההישגים של מדינתנו הצעירה, על ניסי מלחמותיה ולהתפעל מהתקדמות הגאולה. אשרי חלקו של הרואה זאת, אך אין ספק שאנו במשבר. הרבה הסברים אפשר לתת ל"אובדן האידיאלים" של התחייה הציונית, חלקן גם נטוע בתהליכים גלובליים (הפוסט-מודרניזם). ברצוני לציין שניים מרכזיים: הראשון, שראוי להעמקה נפרדת, נכתב שנתיים לאחר קום המדינה, בידי הוגה הדעות החריף וה"קיצוני" בעגתנו הישראלית שבתי בן-דב. בספרו "גאולת ישראל במשבר המדינה" הוא מתאר את הקמת המדינה כגורם המרכזי ל"חניקת" המתח המהפכני של כל הזרמים בציונות למבנים מפלגתיים-ממסדיים שהכפיפות לשלטון הריכוזי כבר לא אפשרה את ביטויים החי מחוץ לספירה הפוליטית.
השני, עתיק מקודמו ואף עומד ביסוד כתיבתו של שבתי בן-דב עצמו, מצוי בכתבי הרב קוק: הציונות לא נולדה מתוך דיאלוג מפרה עם מסורת בית אבא, אלא אדרבה מהתנכרות למסורת בהווייתה הגלותית. הרעיון הלאומי נולד יחד עם ניסיון ליצור סיפור יהודי חדש ואדם יהודי חדש, שדחו את מסורת התושב"ע הגלותית. הרב קוק ראה בכך ניתוק הרסני קודם כל לתנועת הציונית עצמה, שהוביל לכך שגם הערכים החיוביים שביקשה להשיב לעם, יישאבו לה מבחוץ ולא יסכינו להיקלט באמת בנפש היהודית. פעולתו הציבורית של הראי"ה באה כדי לתקן את העיוות הזה, בין בקירוב הלבבות, ובין בסנגוריה על החלוצים בתקווה שיזהו עצמם בתוך תורת ישראל. אם-כן המשבר של תקופתנו הוא בבסיסו של הציבור הציוני, ושורשו בפער שבין החזון הציוני לבין התורה, אך מאז התמסד החזון הציוני במדינה נורמלית, רוב המגזרים בישראל איבדו גם הם את כוחם האידיאליסטי.

ההיענות החילונית למשבר - תשובה

בשלב זה אומר טענה פשוטה: הציבור החילוני מתוך המשבר נענה בחיוב לביקורת של הרב קוק, ואף לפתרונו. היום ההתרחקות מאפשרת מחדש ערוצי תקשורת וישנה הזדמנות היסטורית להגשמת החזון. המשבר הערכי של הדורות הבאים של הציונית שלא המשיכו את הוריהם, הוליד בציבור החילוני את ההבנה שהוא חסר. קשה לי לומר זאת, אבל להבנתי נקודת השיא במשבר היא רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שמעבר לפגיעה קשה ב"חזון השלום" האוטופי, גרמה לחרדה גדולה באשר לעתיד החברה הישראלית ששסעיה חשפו את הוואקום הערכי שבה.
התגובה החילונית למשבר התבטאה ומתבטאת בשני מישורים שאני מכנם כתהליכי תשובה: הפרטי יותר, הוא החזרה בתשובה הסוציולוגית או האמונית[2]. והכללי יותר, הוא רנסנס הרוח הציונית ובתוכו גם לימוד התורה החילוני. אתייחס קודם לשני.

הרנסנס הישראלי

שוב אפתח בטענה: עלינו לראות את הרנסנס הישראלי, ובוודאי את התקרבותו לתורה, כתנועת שיבה. אולי אם יחלקו עליי אפרט יותר, אבל מתחת ל"השטחת" הלימוד או להצבתה של זהות ישראלית-חילונית מעל לזהות המסורתית, יש כאן תנועת שיבה של כל יסודות ההשכלה, הרפורמה והציונות למפגש מחודש עם היהדות, והפעם לא כדי להתנתק כי אין ממה, אלא כדי למצוא את הדרך לשוב, להיות חלק. זו שיבה מאתגרת מאוד, אבל טמון בה הפוטנציאל לאיחוי קרעים של מעל 300 שנה, ולעתידנו המשותף.
רצח רבין היה הטריגר להקמתן של המכינות הקדם צבאיות למנהיגות, שמטרתן היה לחבר את הנוער לציונות, הפעם מתוך דיאלוג מחודש עם המסורת היהודית, העולם הדתי ושאר המגזרים בישראל. בהמשך ובמקביל לאותם מרכזים אידיאליסטיים, התפתחה תנועה חברתית רחבת היקף וגיל הכוללת מדרשות ותכניות לבוגרים ומבוגרים, פחות אידיאליסטיות ויותר בורגניות. בימינו יש כבר דיפוזיה עם העולם של תנועות התשובה הדתיות, בעיקר סביב הרוחניות השבה לחיים הפרטיים של כולנו, אך אני חושב שיש הבדל יסודי במניע של שתי תנועות התשובה.
המניע של תנועת הרנסנס הוא החייאת הרעיון הציוני בהשבת הרוח לציבור הציוני בתקווה שיימָּצא בו הכוח לשאת הלאה את הלפיד. מכאן נובע גם היחס המחודש ללימוד התורה כטקסט מרכזי בתרבות היהודית, שבלעדיו קשה היום להגדיר את עצמי כיהודי. הפתח התרבותי מאפשר דרכים רבות של דיאלוג עם התורה, ויותר מכך עם דתיים, ואחת הדוגמאות לכך המוכרת לנו היא העמותות הרבות ללימודי יהדות בבתי-הספר הממלכתיים. כמי שגדל בקיבוץ ברור לי שזה שינוי משמעותי מאוד.
על-אף האופטימיות, או בזכותה, אני רוצה גם לעמוד על חסרונה של תנועה זו, שטמון בחוסר המושרשות שלה. היותה ניסיון החייאה לרעיון הציוני שלוקה גם הוא בחוסר מושרשות, לא תאפשר לתנועה זו לחדש תודעת אחריות והנהגה רחבה דיה. אמנם אינני מבקש להפכם ללומדי תורה מזווית מחייבת יותר, ייתכן שבכך יֹאבד החידוש שהם מייצרים במפגש עם התורה מתוך עולמם, בתובנות אינטלקטואליות וביישום מעשי. המבחן של תנועה זו, ובעיקר של מוביליה, הוא אם תהיה בהם ענווה לקבל את היתרונות המשמעותיים של הקריאה המסורתית, ולתת לה את הבכורה בבניית התודעה הלאומית ומתוכה גם להאיר את הרנסנס הציוני.
מצד שני, עולם התורה יצטרך לבצע שינוי בתוכו כדי לשתף פעולה עם הישראלים הציונים. עיקר האתגר הוא בהכלה של ערך הליברליזם שעומד בבסיס תיקוני הדת ומדינה ובכך משפיע על תודעת הלאום. החברה הישראלית בתנועת הפרטה בכל התחומים והשדרות, תנועה זו נצרכת להשתחררות מעול כור ההיתוך. בפרספקטיבה רחבה יותר תבוא גם תנועה מאזנת, אך ההפרטה הליברלית פותחת אופציה מעניינת להשבת אחריות לפרט ולמעגלי החיים הקרובים אליו, ובעיקר למוסד הקהילה. הפרטה זו עלולה להיות מהירה מדי ולפגוע קשות בלכידות הלאומית שלנו, לכן יש לפתח בציבור הישראלי תודעת אחריות לחייו שתחזק את הלכידות ולא תעמיק את הפערים בשם היגיון כלכלי או אדמיניסטרטיבי.

החוזרים בתשובה

אחרונים חביבים. לא אאריך בהיסטוריית תנועת התשובה, כתבתי על-כך בעבר למי שמעוניין. אומר רק שגלגול המילה תשובה ממי שמצא תשובה ("חוזר בתשובה"), או מי שלא אהב את התשובה ("חוזר בשאלה"), למי ששב לעצמו, לעמו ולאלוהיו, מסמל את השינוי שהתחולל גם בתנועת התשובה. היא "השיבה בתשובה" את מושג התשובה לעם ישראל, ואתו את היכולת להיות בתנועה של תשובה מבלי לבצע מעבר סוציולוגי, או מעבר פחות חד. כולי תקווה שזה ישחרר את הדתיים-לאומיים מכינויים מְנָכסים לכל מי שזז ימינה או שמאלה ולהגדיר במילים פנימיות יותר את האופנים השונים להתמודדות עם ה"מקף".
המניע של בעלי התשובה הסוציולוגיים והאמוניים, הוא היכללות בעם ישראל והתייחסות מחייבת לתורת ישראל. על מנעד זה נמצאים כל בעלי התשובה, בין אלו ששבים ממניעים פרטיים לרוב לחברה החרדית, בין אלו שממניעים לאומיים לרוב לציונות הדתית, ובין אלו שממניעים אמוניים המוצאים מקומם במרכזי לימוד, במרחב הפוליטי הלאומי ובזירות חברתיות נוספות על-מגזריות. חשיבות המהלך הזה שמגלגל הקב"ה הוא החיבור שנוצר בין העולמות, בנפש בעל התשובה פנימה, ובאדוות שלו כלפי חוץ. הוא בונה בחברה כולה תודעה כלל-ישראלית, היחיד מבקש להתחבר לכלל.
קשה לצפות מה עתידם של בעלי התשובה. הניסיון בחברה החרדית הוביל חלק מבעלי התשובה, בעיקר אלו שפנו לחסידות, להקים קהילות נפרדות בעלות  אמירה ציבורית ייחודית. בציבור הדתי-לאומי עדיין נשאר מתח אידיאליסטי כדי לשמר בתוכו חוזרים בתשובה, אך ייתכן שהדברים ישתנו. בכל אופן, מקווה אני שמתוך המרחב הזה תתפתח התודעה החדשה אליה עם ישראל צריך להתבגר. במובן הזה לבעלי תשובה רציניים אסור "להיבלע" בתוך ציבור אחד, כי הזהות שלהם בבסיס היא מעבר למגזריות, הם באמת מחוברים בעם ישראל כולו. המפתח להוביל ולהנהיג נכון את עם ישראל בתמורות של התקופה המסובכת הזו הוא ראשית כל היכולת לאחווה ורעות עם כל בני העם. בעלי התשובה, במיוחד אלו שפגשו בתורת הרב קוק, יכולים לבנות כאן מציאות של הדדיות מעבר לחשדות והפחדים בין המגזרים השונים ובמיוחד בין דתיים לחילונים.

אסכם בחזרה על דברי המרכזיים: החיסרון שזיהה הרב קוק בתוך הציונות החילונית התגלה בתקופתנו כמשבר ערכי, שמחולל בחברה החילונית שתי תנועות: האחת של רנסנס ציוני פנימי הכוללת מפגש מחודש עם התורה כתרבות, והשנייה תנועת תשובה וותיקה יותר הפונה החוצה. הראשונה גם היא תנועת תשובה המכילה יסודות מעולם יהודי מודרני חילוני של מעל 300 שנה הנפגש מחדש עם זהותו היהודית, לכן יצירת הדיאלוג בינו לבין עולם התורה משמעותית כדי שכוחות אלו ישובו נכונה. התנועה של בעלי התשובה היא קומה מעל, שיכולה להצמיח הנהגה כלל-ישראלית שתשלב את רעיון אחדות האומה עם רעיון השיבה הפנימית המחייבת לזהות העברית, או הישראלית במובנה המקורי.




[1] אני משתמש במושג "אמוני" שתבע ההוגה והפובליציסט מוטי קרפל כזהות המחויבת לאמונת ישראל, אך שואפת ליצור זהות ואורח חיים מתקדם מזה הדתי או החילוני יחדיו.




[2] יש לציין שהמהלך הציוני גם שלל את "הגלות הנאורה", קרי פתרונה של ההשכלה לקיום היהודי על-ידי התערות בחברה האירופאית ולקיחת חלק בקידום פרויקט הנאורות העולמי.


 

 

בית המדרש