ישיבת אורות שאול, רעננה

בית המדרש

באחד באדר משמיעין על השקלים

ע"י: הרב איתמר אלדר

באחד באדר משמיעין על השקלים

המשנה במסכת שקלים פותחת בקביעה הבאה:


בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאים...                                        (שקלים א,א)


מבאר הרמב"ם את דברי המשנה:


שקלים הם אותן שאמר הכתוב עליהן זה יתנו כל העובר על הפקודים וכו'. ופירוש משמיעין מכריזין עליהם כדי שיכין כל אחד ואחד שקלו, כדי שתהא תרומת הלשכה בעונתה, ר"ל בר"ח ניסן כאשר היתה בתחילה, ר"ל בימי המדבר שהיתה התרומה הראשונה בר"ח ניסן הוא שאמרו חכמים בו ביום הוקם המשכן בו ביום נתרמה התרומה, ואמר הכתוב בהקמת המשכן ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן                                                                                                                       (פיה"מ לרמב"ם, שם)


הרמב"ם קושר את ההכרזה על הבאת השקלים, לפסוקים המופיעים בפרשת כי תשא:


וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַד' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַד'. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ד'. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ד' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם       (שמות ל,יא-טז)


זוהי התרומה האמצעית מתוך שלש התרומות המתוארות ביחס לבנית המשכן:

הראשונה, בתחילת פרשת תרומה:


וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם             (שמות כה,א-ח)[1]


השניה בפרשת כי תשא, כפי שראינו. השלישית, מתוארת בפרשת פקודי:


וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן                                                                  (שמות לח,כה-כז)[2]


על פי דברים אלו, השקלים עליהם מכריזים בראש חדש אדר, הם תרומת מחצית השקל המתוארת ב'כי תשא' ומיועדת לקרבנות הציבור. כך מסכם את הענין גם ר' עובדיה מברטנורא בפירושו למשנה:


באחד באדר משמיעין על השקלים - בית דין שולחים בכל ערי ישראל ומכריזין שיביאו שקליהן. לפי שבאחד בניסן צריך להביא קרבנות צבור מתרומה חדשה, דכתיב (במדבר כח) זאת עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וילפינן חדשי השנה דהכא, מראשון הוא לכם לחדשי השנה (שמות יב), הלכך מקדימין שלשים יום דהיינו מאחד באדר להכריז שיביאו שקליהם                                                                                                                                         (שם)


והדבר נמשך במנהגנו לקרוא בשבת הקודמת לראש חדש אדר בפרשת כי תשא, בענין תרומת מחצית השקל.


העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ד'


כפי שראינו, ראשיתה של תרומה זו בבנית המשכן כאשר נצרך כסף לשם בניין ורכישת בהמות שישמשו לקרבנות הציבור. אולם, תרומה זו מתמידה לאורך הדורות, ומסתבר שיש בה ענין מעבר לצורך המקומי. אף כשקופת הציבור מלאה וישראל אוכלים שלל אויביהם, עדיין מחוייב כל איש ישראל להביא מחצית השקל מדי חודש אדר.

ממקום זה באו אדמור"י החסידות וניסו לברר את יסודה של התרומה מעבר לצורך הטכני בממון.

מן הקצה שני, ניצבת שאלה משמעותית בדבר המגבלות הרבות שהטילה התורה על תרומה זו:

רק שקלי כסף, בדיוק מחצית, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. מה הטעם במגבלות רבות כל כך? מדוע יש לקצוב את נדיבות הלב? כל אלו ניצבים מן הקוטב השני, ותובעים מאיתנו לברר את משמעותה המדוייקת של תרומת מחצית השקל.

וכך מובא ב'שפת אמת':


באחד באדר משמיעין על השקלים. למה באדר. ויראה שהוא זמן תשובה כמו אלול סוף השנה. כי גם בניסן ר"ה. ובאדר תשובה מאהבה. לכך מרבין בשמחה שנתעורר רצון ונדיבות בכל איש מישראל. [וז"ש משמיעין כו']. שזה ענין השקלים לעורר נדיבות ישראל כי בוודאי אין רצון ה' במחצית השקל. רק בהתעוררות רצון פנימי שבין ישראל לאביהם שבשמים. כי יש בכל איש ישראל נקודה פנימית בלתי לה' לבדו...                                                                                      (שפת אמת, שקלים תרל"א)


השפת אמת פותח את דבריו בהקבלה שבין אלול לאדר. אלול כאדר הינו חודש מקדים לתחילת השנה, שהרי גם א' בניסן וגם א' בתשרי ראשי שנים הם.

ניסן, על פי השפת אמת, בהיותו מבטא את ראשיתה של השנה החקלאית, בנושאו את בשורת האביב והפריחה, בהיותו זמן גאולתם של ישראל, קשור בטבורו לשמחה ולאהבה.

תשרי, לעומתו, מבטא את הדין את המשפט. 'כל באי עולם' עוברים לפני ד' יתברך כבני מרון. ככזה, משרה תשרי אוירה של יראה ודין.

אדר, ממילא, הינו החודש המקדים לזמן האהבה וההתחדשות - עת דודים הגיע! חג המצות, חגה של מגילת שיר השירים ממשמש ובא. אדר המקדים אותו הוא רגע התעוררות השמחה - משנכנס אדר מרבים בשמחה.

אולי נאמר, בהמשך להשוואה שעושה השפת אמת בין אדר לאלול, כי ההכרזה על השקלים בראש חודש אדר דומה לתקיעת השופר בה נפתח חודש אלול. כשם שזו באה לעורר את היראה, כך אמורים השקלים לעורר את האהבה.

על פי השפת אמת, התנועה הנפשית של נתינת השקל פותחת, חושפת ומעוררת את אותו רצון פנימי גנוז, שנעלם ונאלם בשגרת החורף והקור.

מדובר בנקודה פנימית, הזקוקה להנעה חיצונית. עצם התנועה של נתינה, במעשה של נדיבות לב למען ד' יתברך ועבודתו, מעוררת את התנועה הפנימית הרדומה ומביאה את האדם לעמדת נדיבות ונתינה כלפי ד' יתברך[3].

בהמשך תורה זו מוסיף השפת אמת ומבאר את הצד השני של המטבע, המגבלות הרבות על אופן נתינת מחצית השקל, שהזכרנו בראשית דברינו:


...וכן הגיד אא"ז מו"ר זצלה"ה ע"פ מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב בתו של אאע"ה שהוא הנדיבות שבישראל וצריך מנעל שלא תתפשט האהבה לחוץ. כי באהבה צריך שמירה יותר עכ"ד. וז"ש על השקלים ועל הכלאים שלא יתפשט לחוץ. [אפשר שמעתי גם זה ממנו]. והשקלים הי' תיקון לחטא העגל כי כשנתעורר רצון פנימי כנ"ל נדחה הכל. כענין [אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכתיב] שימני כחותם כו'. וכן בכל שנה דכ' במד' כשקורין פ' שקלים כו'. ובאדם מתעורר רצון פנימי למסור הכל להשי"ת רק ע"י שאין לנו ביהמ"ק בעוה"ר. ממילא נתעורר אהבת ה' לישראל ויכולין לשוב בתשובה מתוך שמחה. וניסן ר"ה לחדשים הוא בחי' התחדשות שבא ע"י שמחה ואהבה להשי"ת                                                                                                              (שם)


השפת אמת, כאדמורי"ם רבים אחרים שקדמו לו, מבקש לקשור בין ההכרזה על השקלים להכרזה על הכלאים שאף היא נעשית באותו הזמן[4].

אותה התעוררות של אהבה, אליה חותרת תרומת מחצית השקל, ממוקדת היא מאד - בזמן, במקום ובכמות. ולכאורה מדוע להגביל ולצמצם? מדוע לא לאפשר לנדיבות לפרוץ ולפרוח בלי גבול?

מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב (שיר השירים ז,ב). מלמדנו השפ"א בשם זקנו, ר' יצחק מאיר אלתר בעל ה'חידושי הרי"ם' כי ההתפעמות, ההתלהבות והנדיבות, יפות הן כאשר הן מלובשות בנעלים. אלו הן הנעליים - צעדים מדודים, בבחינת 'השבעתי אתכן בנות ירושלים מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ' (שם ח,ד).

מבקש השפת אמת לומר כי הכסף, הכמות, והזמן ממקדים את התרומה, את הנדיבות בתוך גבולות ובתוך נעלים. ועל ידי ריבוי המגבלות, נמנעת סכנת התפשטות האהבה לחוץ[5].

'והשקלים היה תיקון לחטא העגל' - במידה רבה, חטא העגל היה ביטוי של אהבה ורצון פנימי שנתעוררו ונתפשטו לחוץ - מחוץ לגבולות הקדושה והטהרה.

הרצון לעבוד את ד' בשילוב עם נדיבות לב לעשיית עגל זהב, הם שהולידו את חטא העגל.

אהבה ללא גבולות, ללא נעלים, ללא שליטה מכוונת ומטהרת, תהפך לעריות, לעבודה זרה ואף לשפיכות דמים - כי עזה כמוות האהבה, קשה כשאול קנאה!

אדמורי"ם רבים עסקו בשאלה מדוע מחצית שקל ולא שקל שלם, ותשובות רבות ניתנו לכך[6].

כהמשך לדרכו של השפת אמת, ניתן לומר כי המחצית היא ביטוי לוויתור שעל נדיב הלב לעשות בהביאו את תרומתו. לא שקל שלם, כי אם מחצית. אין מדובר במעשה שלם, בפעולה שלמה. נדיב לב בודאי היה מבקש להשלים את מעשה הנדיבות. אולם התורה תובעת ממנו לסגת מעט, לצאת מן התרומה כשחצי תאוותו בידו, ובכך מזדככת התרומה ומתעלית לכדי קרבן. הגבלת הנתינה מבררת אותה מפניות ומאפשרת נתינה בה אין אגו, שלא תמצא בה פסולת של גאוה - תראו את תרומתי! כמה נדיב לב אני!

בא נדיב הלב ומבקש לתרום ארון קודש, רצונו כי יקרא הארון כולו על שמו - 'את ארון הקודש תרם הנכבד נדיב הלב פלוני אלמוני!', כך מדמיין הוא שייכתב על הפרוכת ויוכרז ברבים.

באה התורה ועוצרת - אוצרת את תרומתו: רק חצי ארון, לא ארון שלם! לא על שמך יקרא הארון, אומרת התורה לנדיב הלב[7]. ביטול נגיעת האגו מושג גם ע"י המגבלה הנוספת שקבעה התורה בסכום: האחידות. אין מקום לגאווה כאשר כולם שותפים בשווה בנתינה זו.

 

סכנת הכלאים, פריצת מחיצת הכרם, היא החטא הרובץ לפתח נדיבות הלב. מלמדנו השפת אמת שבד בבד עם תרומת השקלים, מכריזים גם על סכנת הכלאים. סומכים אותן לבל יתערב שמץ של פסול, של גאוה, של אגו או פניות בתוך נדיבות הלב והתעוררות הרצון. זה סודה של הנתינה והמסירות המזוככת.

נתינה שאין בה התלהבות של שקר, של תאווה, של אכסטזה מדומה המולידה עירוב של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים באיצטלה של מסירות נפש, כפי שאולי קרה בחטא העגל. התורה מתענינת בנקודה הפנימית השורשית, בשורשו של הרצון. לשם כך מספיקה תרומת מחצית השקל[8].

מאידך גיסא, אין בה מקום לאגו וגאוה באיצטלה של נדיבות לב.

השקלים, היסוד לכל תרומה ונדבה בעבודת ד', מבררים עבורנו את הנקיות הנדרשת במסגרת התעוררות הרצון והנדיבות לד' יתברך - מחצית השקל! העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט!

וכך מסכם את הענין ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב:


וְזֶה בְּחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, 'מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל' דַּיְקָא, בְּחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה', כִּי הַשָּגָה הַנִּפְלָאָה הַזֹּאת, שֶׁהֵם הַשָּגַת הַתִּשְׁעָה הֵיכְלִין הַנַּ"ל שֶׁזּוֹכִין עַל - יְדֵי הַשְּׁקָלִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה. זֹאת הַהַשָּגָה הִיא בִּבְחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת מְטֵי וְלֹא מְטֵי. בִּבְחִינַת רְדִיפָה וּמְעַכֵּב שֶׁצָּרִיךְ לַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁקָל תָּמִיד כִּי אִם יִרְדֹּף לְהַשִּיג יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לְפִי בְּחִינָתוֹ תִּתְבַּטֵּל הַהַשָּגָה לְגַמְרֵי, כִּי רִבּוּי הַשֶּׁמֶן גּוֹרֵם כִּבּוּי הַנֵּר. וְאִם יְעַכֵּב וְיִמְנַע הַהַשָּגָה לְגַמְרֵי גַּם כֵּן לֹא יַשִּיג כְּלָל, עַל כֵּן זֹאת הַהַשָּגָה הִיא בִּבְחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל. וְצָרִיךְ תָּמִיד לְהַכְרִיעַ הַמִּשְׁקָל לְמַעְלָה לִכְלֹל בְּאַחְדוּתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בְּרָצוֹא וָשׁוֹב בִּבְחִינַת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה', אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְזֶה                                                                                                                                                                                             (ליקוטי הלכות, נפילת אפים ד,יז)


'מטי ולא מטי' להשיג ולא להשיג, זהו סודה של מחצית השקל. לא - כלום אך גם לא - שלם, מחצית: בחינת 'לגעת ולא לגעת' - אשרי זוכה לזה!


משנכנס אדר מרבין בשמחה


עמדנו על כך שאחד באדר מביא עימו, הן את ההכרזה על השקלים והן את תחילתה של עונת השמחה, שניתן להאריכה אף מעבר לפורים עד לחג המצות:


אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה                                                                                                                     (תענית כט' ע"א)


חז"ל, ברוח קדשם, ביקשו לחבר בין שמחת חודש אדר הקשורה ליד' וטו' בו - שמחת הפורים על ההצלה מגזירות המן, לבין ההכרזה על השקלים:


אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף וגו' אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים     (מגילה יג' ע"ב)


השפת אמת, בדבריו הבאים, מבקש לראות את השמחה של תחילת אדר כתולדתו של הציווי על הבאת השקלים ולאו דוקא כקשור לשמחת פורים:


באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. אף כי התרומה הוא בניסן. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. רק שבני ישראל צריכין לעורר זה ההתחדשות ע"י הנדבה כי בחודש אדר שהביאו כל בנ"י את שקליהם התעורר עת רצון מאוד. וגם כי הזמן מעורר לב בני ישראל להתנדב להשי"ת. ושניהם אמת. וזה מביא אח"כ התחדשות. כ' מתן אדם ירחיב לו. כפי מה שאדם נותן משלו. יוצא מכל המצרים. וזה על הכלאים כמ"ש בזוה"ק פי' כמו בית הכלא שע"י הנדבה נעשה בן חורין. והוא הכנה לפסח. כי גם עתה יש הרצון והנדבה שבנ"י מוכנים לתת השקלים. אף כי א"י לקיים בפועל. ולכך מביא שמחה כדכ' ולישרי לב שמחה שכשיוצאין לחירות מיצה"ר באין לישרת לב                                                                                                                                                                                                 (שפת אמת, שקלים תרל"ד)


'מתן אדם ירחיב לו' (משלי יח,טז), מביא השפ"א וקובע 'כפי מה שאדם נותן משלו, יוצא מכל המצרים'.

בדברים אלו מבקש השפ"א לקשור קשר חדש בין הכלאים שעליהם מכריזים בראש חודש לבין השקלים.

הכלאים, הם הכלא שבקרבו שוכן האדם.

בפסח, יוצאים אנו מעבדות לחירות, אולם ראשיתה של יציאה זו, מלמדנו השפ"א, היא בהבאת השקלים בראש חודש אדר.

הבאת הקרבנות מאותם השקלים, היא בחודש ניסן, והיציאה הפיסית מעבדות לחירות היא באמצע חודש ניסן, אולם השמחה מתחילה חודש קודם, עת מתעורר הרצון להבאת השקלים, כאשר האדם פותח את ליבו ומכין עצמו לקראת הנתינה שתביא בעקבותיה את הקרבנות החדשים ואת היציאה מעבדות לחירות.

הרצון לנדב, הנכונות להתמסר, היכולת לוותר, היא שורשה של כל חירות - וממילא, של כל שמחה.

וכך כותב ר' נחמן מברסלב:


על ידי צדקה בלב שלם בא לידי שמחה                                       (ספר המידות, שמחה ד')


אין אושר גדול, מאושר הנתינה, ואין יציאה מן המצרים כיכולת לוותר על ממוני, על רכושי, על כל אשר לי.

נדבת מחצית השקל הינה הכנה לפסח, לא רק במובן החומרי בהיות השקלים נאספים לכדי סכום שניתן לקנות בו את קרבנות השנה החדשה, כי אם גם בהכנת הכלי הרוחני הדרוש ליציאה לחירות.

העשיר, פעמים רבות, עבד לרכושו. בעל הממון שבוי לממונו. אזנם ערלה לקול ד' האומר 'שלח את עמי'. כשאין הלב פנוי, כשהאדם אוחז בכל הסובב אותו בכוח ואיננו מוכן להרפות, לא ניתן לצאת מעבדות לחירות.

הנכונות למסור את השקלים, לנדב תרומה היא השחרור מכבלי הממון, ומכבלי הרכוש[9].

וכך כותב ר' שלמה מראדומסק:


כי אם לפני ד' אלהיך תאכלנו ושמחת לפני ד' אלהיך בכל משלח ידך (דברים יב, יח), מה הפי' בכל משלח ידך אך זה מוסב על נתינת הצדקה מיד ליד. ואמה"כ שבזה תשמחו שיהי' לך מזה שמחה. בכל משלח ידך אל העני ליתן לו. וכמ"ש להלן (דברים טז, יז) איש כמתנת ידו כברכת ד' אלהיך אשר נתן לך פי' כל איש כמתנת ידו כשיתן צדקה יהי' לו שמחה בהנתינה כמו שהי' לו בשעה שהי' לו הברכה. וזהו כברכת ד' אלהיך אשר נתן לך ששמחת בהברכה כן תשמח בהנתינה שוה בשוה (תפארת שלמה, סוכות)


בעל התפארת שלמה, מבקש לחדש ששמחת הנתינה שוה בעוצמתה לשמחת הקבלה.

כשאדם זוכה לברכת ד' הטובה עליו, הרי הוא שמח שמחה גדולה במה שזכה וקיבל, ומלמדנו ר' שלמה מראדומסק שמחת 'מתנת ידו' ושמחת 'ברכת ד' אלקיך אשר נתן לך' שוות הן.

את הדמיון שיש בין שמחת הקבלה לשמחת הנתינה, ניתן להבין באופן עמוק על פי החיבור שעושה השפ"א בין היציאה לחירות לבין נתינת השקלים: הנתינה משחררת ומוציאה מבית הכלא של הרכוש. במידה רבה, המוותר על רכושו הופך עצמו לבן חורין ולבעל שמחה שלמה.


כאילו הקריב עולה...


השפ"א בסוף דבריו, מזכיר גם את העובדה שבזמן הזה, כשאין מקדש ואין קרבנות, לכאורה אין צורך בשקלים ובכל זאת אנו 'משמיעין על השקלים' בקוראנו בשבת מברכים של חודש אדר בפרשת כי תשא. על כך הביא ר' צבי אלימלך מדינוב, בעל ה'בני יששכר' בשם רבו, החוזה מלובלין:


זה יתנו וכו' (שמות ל,יג), כתב אדמו"ר הרב הקדוש מורינו הרב ר' יעקב יצחק זצוק"ל (דברי אמת פ' שקלים), זה לשונו: זה יתנו כל העובר על הפקודים וכו' וכן אחר כך כל העובר על הפקודים וכו' יתן תרומת ד', יש לפרש, דהנה איתא (מנחות קי.) תינח בזמן שבית המקדש קיים וכו' כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וכן יש לפרש כאן, כי השקלים היו נוהגין בזמן שבית המקדש קיים לקרבנות, אבל כשאין בית המקדש קיים ודאי הקריאה נחשב לנו כאילו נותנים שקלים (בפועל ממש) לכפר וכו...


שאלתו של החוזה מלובלין מקבלת משנה תוקף כשאנו עוסקים בענין השקלים. ניתן להבין את שימורן על ידי זכרון, של פעולות דתיות שאבדו עם חורבן הבית, מפני שהערך הרוחני והתולדה הנפשית שהן הולידו, פועלים את פועלם גם בזכרנו את אותן הפעולות ללא עשייתן בפועל. ואלו הם דברי ריש לקיש שאותם מצטט החוזה:


אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם                                                                                                                              (מנחות קי.)


כאשר ישנם ערכים רוחניים שנתחברו לפעולות מעשיות שאבדו עם חורבן הבית, ישנה משמעות בזכרון אותן הפעולות ועל ידי כך התחברות לאותם הערכים הרוחניים. אולם, כיצד נבין את שימורה של הפעולה הטכנית, לכאורה, שקדמה לאותן הפעולות.

ישנה משמעות למנהג לקרוא את פרשת קרבן הפסח ביד' בין הערביים, אולם מנהג זה אינו כולל את איזכורו של איסוף העצים, שמן הסתם נאספו כמה ימים קודם לכן בשביל המערכה בה נשרף הקרבן.

נראה שאיסוף השקלים שמהם הוקרבו הקרבנות דומה לאיסוף העצים שבהם היו מוקרבים אותם הקרבנות. מה מבדיל את ההכרזה על השקלים מיום השוק שקדם לרגלים, ובו היו קונים בהמות בשביל שלמי החג? האם ישנה משמעות לשימור ולאיזכורו של אותו יום שוק?


ממה שאחז"ל לקרוא פ' שקלים עתה אף שאין קרבן. נראה כי הנדיבות מתקבל כמו אז. כי כל הקרבנות נתקבלו לרצון רק על ידי כח הנדיבות של ישראל. שמזה היו כל הקרבנות. וזה הנדיבות יש גם עתה. ואפשר יותר. ע"י שמשתוקקין לנדב להשי"ת כבראשונה. וכן הי' כל בריאת האדם להשתוקק אליו ית' מתוך החושך. ונראה שזה הכנה להגאולה לאשר בניסן זמן גאולה. התקינו חז"ל לזכור השקלים להשתוקק להשי"ת לנדב אליו בכל לב ונפש. ועתה כשאדם מוכן להקריב כל נפשו להשי"ת בוודאי יותר נ"ר מהקרבת בהמה שנוגע רק לממון. ואין חידוש להיות שייך עתה קרבן גבוה יותר. כי וודאי עתה בגלות אין יכולין להתקרב להשי"ת רק בקרבן עצמו שנחשב יותר מהקרבת בהמה כנ"ל                                                                                                                                                       (שפת אמת שקלים תרל"ג)


השפת אמת, מבקש לבודד את איסוף השקלים ולנתקו מן המטרה שלשמה הוא נועד - הקרבת הקרבנות. הדברים מסתברים לאור מה שראינו לעיל בשיטתו.

ההכרזה על השקלים ואיסופם, הם ביטוי להתעוררות נדיבות הלב ולעמדה הנפשית של נתינה והתמסרות לד' יתברך. מנקודת מבט זו, עצם ההכרזה ועצם הנכונות לכשעצמם, יוצרים תודעה חדשה, קירבה חדשה, ובלשונו של השפת אמת - קרבן חדש לד'.

הקרבנות שייקנו באותם השקלים, על פי דברים אלו, אינם אלא ביטוי מעשי לאותה עמדה נפשית שנקנתה בעצם נתינת השקלים, ואף היציאה לחירות הפיסית בניסן היא רק ביטוי מעשי לחירות הרוחנית שנקנתה לישראל עם נתינת השקלים והנכונות לוותר על ממונם, כפי שראינו לעיל.

על פי דברים אלו, ערכה של נתינת השקלים עומד לכשעצמו ואיננו תלוי בהקרבת הקרבנות שלשמם הוא נועד. משל לאדם המבקש ליתן צדקה, ואיננו מוצא עני - ראוי לו להפריש מממונו סכום כסף לצדקה, יאמר השפ"א, אף אם עני איננו בנמצא, שהרי התנועה הנפשית של הנכונות לוותר על ממונך עבור צדקה, עומדת לכשעצמה ומתקנת את הנפש גם ללא קשר למציאות האובייקטיבית[10].

אולם השפת אמת, בנועזותו האופיינית, צועד צעד נוסף. הרי אנו, אפילו שקלים איננו אוספים. כל שנותר לנו בעוונותינו הוא עצם ההכרזה, קריאה בפרשת כי תשא המזכירה לנו את מצות מחצית השקל. אף על פי כן, קובע השפת אמת, לא די שיש ערך אף בקריאה זו, אלא שערכה של הקריאה וההיזכרות ה'וירטואלית', גדול הוא מההפרשה עצמה כפי שהיתה בזמן הבית.

השפת אמת, כאמור, ממקד את ערכה של הפרשת מחצית השקל בהשתוקקות, בנדיבות ובנכונות להתמסר - רחמנא ליבא בעי!

מבחינה זו, מתהפכת הקערה על פיה. במידה רבה, התנקזותה של ההשתוקקות, הנדיבות והנכונות להתמסר, אל הממשות החומרית בדמותו של מחצית שקל, יש בה מן הצמצום ומן ההגבלה[11].

ישנה בחינה, מלמדנו השפ"א בתורות רבות שלו, שכוחה של הגלות גדול מכוחה של מציאות מקדש על מכונו, שהרי הגלות מאופיינת בהעדר מוסדות, בהעדר מסגרת, ובהעדר כלים, ומכאן הופכת הגלות מחורבן להזדמנות.

בהעדר כלים, בהעדר גבולות, ניתן לשקוע באובדן ובטשטוש, ומאידך, ממתיק השפת אמת את מרירותה של הגלות, ניתן לגעת באינסוף. ניתן לגלות את ד' יתברך המסתתר בשפריר חביון. בהעדר אור גדול, ניתן למצוא את הניצוצות האלקיים החבויים בגנזי המציאות.

וכשנוסיף לזה, מלמדנו השפת אמת, גם את עצם ההשתוקקות לגאולה, הרי שהקריאה בפרשת השקלים, מתעצמת באותה הנקודה שהיא עצמה מבקשת לעורר[12].

השפ"א, איננו מבקש להנציח את הגלות[13], אולם הוא מבקש לתת לה פשר ומשמעות, הוא מבקש להסביר את ענינה של הקריאה ה'אנמית', לכאורה, של פרשת השקלים בזמן שאין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו.

חווית ההשתוקקות במובנה המופשט והרוחני, הרצון לנדב, אולי אפילו התסכול הנובע מחוסר היכולת לממש את תשוקתנו אל ד' ואל עבודתו, כל אלו באים לידי ביטוי בקריאת פרשת שקלים בזמן הזה, זמן הגלות בו אין לנו לא מקדש ולא קרבנות. השתוקקות זו, מעמיקה ומעניקה תוכן חדש ועמוק יותר למצוות מחצית השקל. בכך, הקריאה הזו היא ההכנה האמיתית לגאולת ישראל ההיסטורית שעל ידה נזכה להביא את מחצית השקל בפועל.

החוויה המופשטת הרוחנית של מצות מחצית השקל, כפי שהתגלגלה על ידי ההשגחה האלקית לפתחנו - דור הגלות - מעצימה את תוכנה של מצוה זו, ומזככת אותה לעוצמה האינסופית של הרצון להתמסר, לנדב ולתת למען ד' יתברך ללא גבול, מידה או חומר. כשישלם תיקון זה במילואו, ותזדכך הנדיבות בטהרתה, נזכה בעזרת ד', לממשה גם בגבולות ובכלים של חומר.

מלמדנו השפת אמת, שכשם שפרשת שקלים הבאה בראש חודש אדר, במחזוריות השנה, יוצרת השתוקקות, התעוררות הלב לקראת הרצון להגאל ולהתמסר לד' בעבודתו, בכך מהווה היא הכנה לחודש ניסן, חודש הגאולה, כך גם במובן ההיסטורי הכללי, זכרון פרשת שקלים בדור הגלות, והתעוררות החשק והרצון אל ד' ואל עבודתו אף במשנה תוקף בהיותנו שרויים בריחוק גדול מעת אשר מלך בהיכלו ושכינה בביתה, מהווים כל אלו, הכנה גדולה לגאולה שבוא תבוא בעזרת ד' במהרה בימינו.


 


[1] וכן במקבילתה בשמות לה,ה-ט.

[2] לכאורה, תרומה זו מזכירה את התרומה שלנו, שנאמרה בפרשת 'כי תשא': מחצית שקל, מבן עשרים שנה ומעלה, 'כל העובר על הפקודים'. ובכל זאת ייעודן של התרומות משתנה מפרשה לפרשה, ועל כן הפרידו רבותינו ביניהן.

מחצית השקל בכי תשא, מיועדת לקופת קרבנות הציבור, בעוד שמחצית השקל בפקודי, מיועדת למאה אדני המשכן, וכך מסכם רש"י, את ענין שלשת התרומות:

'תקחו את תרומתי - אמרו רבותינו ג' תרומות אמורות כאן א' תרומת בקע לגלגלת שנעשו מהם האדנים כמו שמפורש באלה פקודי. ואחת תרומת המזבח בקע לגלגלת לקופות לקנות מהן קרבנות צבור. ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד וא'...' (שמות כה,ב).

[3] חשוב להדגיש כי לענ"ד, אין מדובר בתפיסה סימבולית של המצוות מבית מדרשו של הרש"ר הירש (ראה, המצוות כסמלים, הרב שמשון רפאל הירש, הוצאת מוסד הרב קוק). מעשה נתינת השקלים, על פי השפת אמת, לא מסמל רעיון ועל ידי כך מחנך או מעורר תודעה לענין מסוים, כי אם יוצר פעולה, מהווה 'מניע', 'מצית' ו'מגרה' לתנועה רחבת היקף שתתרחש בעקבותיו. לתנועה זו אנו שואפים ומכוונים.

[4] ועל הכלאים - מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר בו רובע קב לסאה... (רע"ב שקלים א,א).

[5]  הסבר שונה לכך שכל המצוות ניתנו בשיעורים קצובים נמצא בתניא אגרת הקודש פרק י (העורך).

[6] ר' לוי יצחק מברדיטשוב בספרו 'קדושת לוי' על 'כי תשא' ו'שקלים' האריך לעסוק בכך.

[7] ידועה דרשתו המכוננת של המגיד ממזריטש על הפסוק 'עשה לך שתי חצוצרות כסף' ודרש המגיד: שתי 'חצי צורות' - החצי הוא ביטוי לחוסר השלמה, חצי צורה שרק בהדבק בחצי השני - הוא ד' יתברך תושלם, וכשהיא לעצמה, הרי היא כלום. (מגיד דבריו ליעקב, לבוב דף ד ע"ד).

[8] וכך מובא בשפ"א במ"א: 'בענין השקלים עשרים גרה השקל כו'. דכתיב מה יפו פעמיך כו' בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. כי זה הנדיבות בישראל הוא מושרש מן האבות ולכן הוא בצמצום הדל לא ימעיט והעשיר לא ירבה. כי העיקר למצוא כ"א הנקודה הנטועה בו בכח האבות. אך לכ"א ניתן הסתר. ויש מי שברוב חכמה משיג הנקודה. ויש במיעוט מעשים. לכן אין שכר כל א' שוה. אבל התכלית למצוא הנקודה שלו. לכן בפנימיות כ"א. יד כולם שוה' (שפת אמת שקלים תרנ"ג).

[9] ידועה הנהגה בעולם החסידות להפקיר בכל יום את כל הרכוש שיש לאדם ועל ידי כך לקבלו כמתנת חינם כל יום מחדש.

[10]  יעויין ב'צדקת הצדיק' פיסקה רנג מדוע דווקא מתן ממון מבטא מסירות נפש ופעולת לב (העורך).

[11] כך, מנקודת מבט מסויימת, הצמצום וההגבלה מצד אחד מזככים ומטהרים את הנדיבות, כפי שראינו בתחילת השיעור, אך מן הצד השני עדיין יש בהם בחינה מצמצמת ומגבילה. יתכן שצריך לומר שכאשר אנו בוחרים לנתב את החוויה הרוחנית של הנדיבות אל העולם החומרי, בתוך המסגרת החומרית, אנו חייבים לצמצם את עצמנו, להגביל ולוותר. אולם, כשאנו נותרים בחוויה הרוחנית, המציאות נעדרת גבולות והגבלות.

[12] זכורני כי ביום מן הימים בעלותי מטבילה במקוה האריז"ל אשר בצפת בשעת בוקר מוקדמת, ירד כנגדי חסיד ברסלב והתבונן בי בחיוך מרחם. שאלתיו לפשר חיוכו והשיבני במתיקות: 'כשירדת לטבול היית מלא בהשתוקקות וצפיה. עכשיו אתה 'סתם' טהור!'.

[13] תפיסה זו, בקוטביותה, מבטלת את ערך הגאולה, וטוענת כי יש להותיר את המציאות בהשתוקקות נטולת השגה, שהרי ההשגה מצמצמת ומצננת. בתפיסה אכזיסטציאלית קיצונית, נשללת ההשגה האובייקטיבית, מפני שהיא 'עושה חור' בבלון הסובייקטיבי המופלא שבקרבו שבוי האדם. לא זו היא דרכו של השפת אמת!



 

 

בית המדרש