הרב דוד סתיו, רב היישוב שהם, מועמד לרבנות הראשית וראש הישיבה לשעבר, בשיעור כללי על היחס לאחד מעיסוקיו הרבים- גיור קטן.
שיעור כללי בסוגיית טוען טענת פתח פתוח. מה קורה כאשר האישה טוענת שנאנסה? האם לטענת האישה יש בכלל השפעה על הדין? ומתי יהיה ספק ספיקא? הרב גרנות משלב את כל זאת ועוד בשיעור כללי במסכת כתובות.
הרב דוב לינזר, ראש ישיבת חובבי תורה, בשיעור כללי על מעמד הכתובה ומחירה לבעל.
השיעור עוסק בשאלה האם נשים יכולות לברך את ברכת החתנים - בין בחופה בין בברכת המזון וכדו'. הדברים מהווים גם בחינה של מהות ברכת החתנים, מהות המניין, ברכה במניין וכדו', וגם כמובן שיקולים הלכתיים המקיפים את סוגיה זו.
הרב תמיר גרנות בשיעור כללי על דיני אנינות ואבלות, בייחוד מנקודת המבט של חתן שאביו נפטר שעות לפני החתונה.
האם מותר למסור את הנפש במקרה בו נאמר "יעבור ואל ייהרג"? בכתובות דף ג עמוד ב עוסקת הסוגיה כלות שהיו מוסרות את נפשן אם ליל הנישואין היה נשאר ביום רביעי, על אף שההלכה אינה מחייבת כן. מה היחס לכך? האם הן אכן "צנועות" או שדווקא צריך לקרוא להן "פושעות" או למצער "טועות"?
המנהג לאכול יחד את המצה והמרור במסגרת "כורך" ידוע לכולנו, ואף מוכר כי הוא מבוסס על הנהגתו של הלל הזקן, שבעצמו דרש את הפסוק המדבר על קרבן פסח מצרים בשמות פרק י"ב. הסוגייה אשר נדון בה מעמידה את מנהגו של הלל במוקד של מחלוקת גדולה יותר, עקרונית, על תערובות בין מצוותלמצוות אחרות, והאם יש אפשרות כי המצוות מתבטלות בתערובת ולא מתקיימות. המסקנה הראשונית בה נפתחת הסוגיה היא כי בימינו העקרונות וההנהגות של הלל מימי המקדש כבר לא עומדות. לאחר שנסקור את הסוגייה, ננסה להבין שני דברים: את גבולות המחלוקת בשאלה האם מצוות מבטלות זו את זו, ואת העמדות מאחורי הקביעה הספציפית אליה מגיעה הסוגיה בנוגע לאכילת מצה ומרור בימינו זה יחד עם זה.
במאמר זה נדון בשלוש נקודות: מקור ברכת הבשמים, ייחודיות הנר והבשמים שאנו מברכים עליהם בהבדלה וההבדלים ביניהם. בסוף המאמר נתבונן בתחושות המתחוללות אצל האדם בזמן הרחת הבשמים. בנוסף, נבחן את ההיבטים השונים והמיוחדים של נשמה יתירה בשבת וביום טוב, וכך נראה מה המשמעות הרוחנית שלה כלפי האדם, ואת השתנות הדינים בבשמים בין יום טוב לשבת. נלמד דרך הפסוקים איזה סוג של שבת אנו חווים - וכך נראה את הקדושה שנמצאת בנשמה היתירה.
לאורך המאמר אעקוב אחרי שתי מגמות הקיימות בגמרא – ההפחתה בערך המשפחתיות סביב קרבן הפסח, מול ההדגשה המתעצמת של חבורת הפסח כמצווה בפני עצמה. אנסה לטעון שירידת ערכה של חבורה הסגורה בתוך המשפחה הולכת יד ביד עם העדפת החבורה הגדולה, רבת המשתתפים.
