הטמעת הקשר הגופני בין בני זוג וביטויו – מאמר לזכר דינה הכהן

הטמעת הקשר הגופני בין בני זוג וביטויו – מאמר לזכר דינה הכהן

 

מבוא:

דיני טהרת בית ישראל רוויים חומרות רבות. העובדה כי מדובר באיסור שהוא ביסודו איסור כרת – דבר המעיד על החומרא הגדולה, בתוספת חשיבות קדושת הבית וטהרת המשפחה בישראל, הביאו את פוסקי ההלכה לאורך הדורות כולם להחמיר בדינים אלה, ולצרף להם שמירות יתרות. כבר בנות ישראל החמירו על עצמן לשבת שבעה נקיים אפילו כשראו טיפת דם כחרדל. מאוחר יותר נגזרה הגזירה כי אין בועלים על דם טוהר, דם בתולים נחשב כדם אסור, ועד לחומרות הרמ"א בגזירות מופלגות בנובעות מדיני פולטת שכבת זרע. חלק מהנטייה להחמיר נבעה גם מתפישת עולם עקרונית בדבר מקומו של הקשר הגופני בין בני הזוג, וחשיבותו המוגדרת והמסוימת. בכך הטמיעו חכמי ישראל לדורותיהם את יסודות הטהרה באומה, וקיבעו את הקדושה בעולמם של בני הזוג. ואכן, המשפחה היהודית היא יסוד מהותי בדמות האומה הישראלית ובשמירת נצחיותה.

דא עקא, שלחומרות אלו, כלכל חומרא יש גם מחיר. בכלל, ניתן לקבוע באופן קטגורי כי אין מהלך רוחני משום סוג, שאין הוא מותיר את חותמו בצמצום היסודות החשובים המצויים בקטוב הנגדי למהלך זה. מחירן של חומרות אלו כפול: יסוד ראשון נובע מהקושי שהן מערימות בפני בני הזוג המבקשים לגדור עצמם כסוגה בשושנים. יש קשר בין הקושי לשמור את ההלכה לבין שמירתה בפועל. אמנם, קשר זה אינו ישיר, ולא הוכח כי דווקא במקומות מקלים יותר שומרים יותר ואילו בעולם המחמיר שומרים פחות. מבחינה מסוימת, נראה כי הדברים דווקא הפוכים, ודווקא כאשר ההלכה עומדת על עקרונותיה, ואינה תרה אחר הקולות המפליגות היא נשמרת יותר. אולם, גם לכך יש גבול, והקושי המעשי של שמירת כל ההלכות הוא בעיה בפני עצמה (שהרי ההלכה לא ביקשה למרר לנו את החיים) וגם מביא לעיתים לרפיון בה ח"ו.

קושי שני הוא קושי פנים-הלכתי נוסף. לא רק החשש שמא לא ישמרו את המצוות עצמן, כי אם פגיעה  הנגרמת מכוח חומרות אלו בעיקרון הלכתי אחר. הקשר בין בני הזוג אינו 'אינטרס' שלהם בלבד, ואין מדובר בשני יריבים העומדים משני צידי המתרס – בני הזוג החפצים בקשר ביניהם וההלכה המונעת זאת כיוון שהיא מתמקדת במצוות טהרת המשפחה בלבד.  מדובר ביסוד הלכתי שההלכה כולה מעונינת בו. כבר התורה עצמה ציוותה על מצוות עונה, ופטרה משרות צבאי חתן המצוי בשנתו הראשונה לנישואיו, כדי שישמח את אשתו אשר לקח. מעבר לכך, ישנם יסודות הלכתיים המבוססים על החשיבות שההלכה מייחסת לקשר בין איש ואשתו. ניתן לראות את הדברים בשיקול דעת המצוי בהרבה ספרי ראשונים: שלא  יהיה ליבו נוקפו, שלא לאסור אישה לבעלה וכדו'.

מקור התייחסות זו נובע ממקורות מספר: התורה שבכתב מבוססת על יסוד "דרך ארץ קדמה לתורה". עוד קודם שדיברה על מצוות, לימדה כי איש עוזב את אביו ואת אמו, והוא דבק באשתו ויחד הם הופכים לבשר אחד. זו מהות הנישואין, כפי שהיא מצויה כבר בסיפור גן עדן. כאמור לעיל, דברי התורה בפרש אמה העברי "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" נלמדו כמצוות עשה, המעצבת את חיי בני הזוג. מצוות עונה מלמדת שאין זה נכון לטעון כי כל ייעודו של הקשר הגופני ממוצה בחתירה לקראת לידת ילדים. לא נאסר על בני הזוג לשמש מיטתם גם במצבים בהם אין האישה יכולה להרות כתוצאה מהמפגש. מותר לבני הזוג לשמש מיטתם גם כשהאישה מעוברת, או מניקה, או אילונית או זקנה, או בכל מציאות אחרת בה מסולקת דמים ואינה יכולה להרות, ולא נצטוו לקשור עצמם זה בזו רק במצב בו יכול הקשר ביניהם להביא לידי הריון. מכאן אנו למדים כי ההלכה עצמה מכירה ביסוד קשר זה לעצמו.

גם במישור המעשי מופקדת ההלכה על שמירת שלום הבית בין בני הזוג. עיקרון זה בוטא בדרשה הידועה שבפרשת סוטה, המעידה על מצוותו של ד' למחות את שמו על המים כדי להשכין שלום בין איש ובין אשתו. אין ספק כי ככל שהקשר בין בני הזוג בא לידי ביטוי גם במישור הגופני בצרה הנורמאלית והבריאה, כך מתחזק היסוד הפשוט של שלום הבית, ותורם את תרומתו לחיזוק ולביצור המשפחה.

לפיכך, אנו מצויים בין שני גורמים פנים הלכתיים, ובני הזוג חיים בין שני הקטבים. גם פוסק ההלכה נדרש לא פעם למציאת המשקל הנכון של כל אחד מהחיובים, ופעמים הוא מתקשה להכריע האם לבכר את השיקול הזה על זה, ומתי קרוי הוא להגן על מצוות טהרת המשפחה על חשבון הקשר בין בני הזוג, ואימתי מציאות זו הפוכה.

מאמר זה לא יעסוק בדרכו של פוסק ההלכה, כי אם בהדרכם של בני הזוג. עיקר טענתו היא שגם בתוך עולמה המחמיר של ההלכה, והשומר בקפדנות על דיני הדאורייתא ועל גזירות חכמים שלאורך הדורות, יכולים וחייבים בני הזוג לעשות דברים הרבה אשר יטמיעו בתוכם את חשיבות הקשר הגופני בין שניהם. כך הם מתגוננים מפני הפיחות שיכול להיות בקשר זה דווקא מכוחה של ההלכה, והם מונעים עצמם מלהיפגע. נקודת המוצא המובנת מאליה היא ששמירת ההלכה לעצמה חייבת היא להתבטא בקפדנות ובאהבה קנאית להליכה בדרך ד'. אף על פי כן, בתוך עולמה של ההלכה יש מקומות רבים בהם יכולים שני הזוג להביא לידי ביטוי את כיסופיהם ההדדיים זה לזו, גם בשיקול דעת בתוך ההלכה עצמה, ולא רק בעולמם הרגשי. החובה לעשות כך נובעת בשל הרצון להעצים הן את הנאמנות להלכה, והן את הנאמנות ההדדית שנכרתה בבואם בברית הנישואין, ואשף היא (כאמור) חלק מהותי מבניין המשפחה בישראל.

 

 

טבילה בזמנה:

מחלוקת תנאים היא האם טבילה בזמנה מצווה, כלומר – האם שיכול אדם לטבול הוא חייב לעשות כן, או שאין המצווה להיטהר עומדת במצווה בפני עצמה, אלא רק אם רוצה אדם לעלות להר הבית או שרוצה אישה להיטהר לביתה. מחלוקת זו הייתה יכולה להיות בעלת השפעה גדולה על חיי בני הזוג. לו היה נפסק כי טבילה בזמנה מצווה, הייתה חובה הלכתית של ממש להיטהר מטומאה ברגע שרק אפשר. סביר אף להניח כי חלק מהחומרות לא היו קיימות, שכן אלו היו חומרות המביאות לידי קולא. פסיקת ההלכה שאין טבילה בזמנה מצווה מתירה לבני הזוג להישאר אסורים זה לזו. מבחינה הלכתית עקרונית, גם אם האישה לא טבלה כלל לא נעשתה עבירה אם לא נוצר קשר פיזי בין בני הזוג. מובן כי אין הם יכולים לגעת האחד בשני כל עוד היא לא טבלה, אולם עצם הטהרה אינה מצווה. על כן, מבחינה הלכתית צרופה – כאשר הבעל ממשרת במילואים, אחד מבני הזוג נמצא בחו"ל, או כל דוגמה אחרת של היעדרות – אין האישה חייבת ללכת ולטבול במקווה.

אנו נתקלים במציאות זו לעיתים מזומנות. דחייה של יום או יומיים נעשית על ידי בני הזוג באופן תדיר בשל קשיים שונים - חתונה של קרוב משפחה המעכבת את הטבילה ביום הטבילה, נסיעה לשבת למקומות בהם הטבילה של אדם זר בולטת וכדו'. דברים אלה מותרים ממבחינה הלכתית, שכן, כאמור, אין ובילה בזמנה מצווה.

אף על פי כן, יש לבני זוג לנהוג אחרת. הקפדה יתרה על טבילה בזמנה, אפילו במצבים הדורשים מאמצים מיוחדים ותיאומים מסובכים ולעיתים אקרובטיים, היא ההדרכה הראויה לבני הזוג. בכך הם חיים בעולם העשיר הכפול, ומבטאים בעצמם את הכפילות המיוחדת – מחד גיסא הם מקפידים הקפדה יתרה על הלכות  איסור ואינם מקילים בעצמם בטבילה קודם זמנה. מאידך גיסא, הם משדרים זה לזו את העובדה שכל רגע של היתר חשוב בעיניהם, ואין הם רוצים להחמיץ ולו לילה אחד של היתר. על כן הם מכשירים את עצמם האחד לשני, ואף שהדבר כרוך במעשים מסובכים, כמו גם לעיתים הוא נראה כבלתי ריאלי לחלוטין (הימצאות של אחד מבני הזוג בחו"ל), עצם העובדה שבני זוג מקפידים שלא להיות אסורים במקום בו אין הם צריכים להיות אסורים היא יסודית מאוד בחייהם.

על ידי הקפדה על טבילה בזמנה הם חיים בדיוק את עולמה המלא של ההלכה, החפצה בנאמנות להלכה ובקשר ביניהם כאחד.

 

 

שינה בסוכה:

נצטווינו בתורה "בסוכות תשבו שבעת ימים". הברייתא במסכת סוכה מגבשת, כדרכה של תורה שבעל פה, את משמעות הישיבה, ופוסקת אלו דברים חייב אדם לעשות בסוכה. עיקרון היסוד הוא "תשבו כעין תדורו" שמשמעותו מעבר של הבית כולו לסוכה. כבר העירו אחרונים על העובדה התמוהה ששינה בסוכה אינה מופיע בברייתא זו, אף על פי שמבחינות מסוימות היא חמורה יותר, שכן אכילת ארעי מותרת מחוץ לסוכה, ואילו שנת ארעי אסור .ברם, לא נחלקו הפוסקים כי חייב אדם לישון בסוכה, ואין מקור לכך שהוא פטור. משנת חב"ד האריכה הרבה לבאר מדוע במשנתה כתוב שאסור לישון בסוכה, ואף יצאו מאמרים נרחבים על כך, אולם אין זו דרכה של ההלכה המקובלת.

למעשה, ישנם רבים שלא ישנים בסוכה. סיבת הדברים היא כנראה היסטורית – כיוון שבארצות אירופה הייתה השינה בסוכה כרוכה בסכנת צינה גדולה, בשל הקור העז, השתלטה בטעות התפישה כי שינה בסוכה אינה חלה מהותי מהמצווה. גם צורת המגורים כיום והקושי הגדול במעבר בין קומה עליונה לשינה בחנייה, הביא לרפיון שאינו ראוי במצווה זו.

ברם, בעיה אחרת של שינה בסוכה נובעת מהעובדה כי לרוב אין תנאים המאפשרים לאדם לישון עם אשתו בסוכה. תנאים רבים חסרים, כגון: שירותים, חדר נפרד מהילדים, סוכה המאפשרת צניעות וכדו'. מעבר לכך, שאלת תשמיש המיטה בסוכה אינה פשוטה כלל ועיקר. ואף שכתבו אחרונים כי הדבר ראוי ומותר והוא ממש מצוות היום של שמחת הרגל, זו בעיה מאוד קשה ורבים נמנעים ממנו.

בשל כך עולה תדיר השאלה – האם נצטוו הגברים והנשים לישון בנפרד, דווקא בשבוע בו נאמר "ושמחת בחגך", ודינים רבים הקשורים לאישות בין איש ואשתו נפסקו לטובת יחסי האישות. למעשה נוצרת מציאות מוזרה וקשה מבחינה הלכתית – מצוות הסוכה גורמת לפירוד בין איש ואשתו למשך שבוע שלם ! מעבר לכך, "תשבו כעין תדורו" של אדם כולל בתוכו את החיים הנורמאליים שבין איש ואשתו, ואם נאסרה בפועל התקשרות גופנית אין כאן קיום של תשבו כעין תדורו. כמובן שהדבר מעלה בעיה סבוכה יותר בדיני סוכה, שהרי אם אין זו סוכה בה ניתן לקיים את ה"תשבו כעין תדורו" במלואה,  אולי היא סוכה פסולה מלכתחילה, הרי היא דומה לסוכה שנבנתה לכחילה במקום הצער, שאין היא סוכה כשרה ?

שאלת הפסיקה המעשית בהקשר זה תלויה במשמעות ההלכתית והמשפחתית המרכזית שניתנת לקשר בין איש ובין אשתו. ואכן הלכה למעשה אני סובר כי יש לחלק את חג הסוכות ללילות בהם ישנים בסוכה (ובדרך כלל המציאות מורה כי הדבר יהיה בנפרד) וללילות בהם לא ישנים בסוכה. חלוקה זו היא קשיחה וקבועה לימים ולא חלוקה מזדמנת, וכך יודעים הילדים כי לעיתים אבא ישן בסוכה ולעיתים הוא אינו משאיר את אמא לבד וישן עימה, ניתן לראות בפסיקה זו הרחבה של דין "מצטער".

פיסקה זו מביאה לידי ביטוי הן את חובת השינה בסוכה והן את ההכרה כי חובה זו אינה יכולה להתקיים באופן מלא כאר בני הזוג נפרדים האחד מהשני, והן את חובת האדם לחיות עם אשתו. בדרך זו אנו מביאים, עד כמה שניתן, את כל היסודות לידי, ולא מכריתים יסוד אחד מגבול ישראל.

 

 

הליכה לרפואת נשים:

בדיקה פנימית של רופא נשים מחייבת פעמים רבות שמירת ז' נקיים, גם אם אין רואים דם. הלכה היא שאין פתיחה ללא דם, ואף אם אין רואים אותו אנו מניחים שהיה ואבד. בשל כך, בכל בדיקה פנימית אצל רופא יש לברר מה הוא בדיוק עשה, ולאחר מכן להתייעץ עם פוסקי הלכה או יועצות הלכתיות ביחס לדיני בדיקה. איסורה של האישה מותנה בעיקר בקוטר המכשיר שאותה הכניס ובטיבו.

על כן, ראוי כי בדיקות אלו תיעשנה בימי האיסור של האישה, לפני שבעה נקיים. על ידי כך, אין הבדיקה מוסיפה איסור כי אם משתלבת בימי האיסור של בני הזוג. גם בכך מביאים בני הזוג לידי ביטוי את החשיבות ההדדית.

 

בדיקות:

ישנן שתי מגמות סותרת בהלכה. מצד אחד ההלכה מעודדת מאוד את בדיקות האישה, גם במקום בו איון צריך, עד שנאמר במשנה "כל היד המרבה לבדוק, בנשים – משובחת...". מאידך גיסא, ההלכה מכירה בחשיבות הגדולה של תחושת הנוחות של הבעל והאישה, עד שקבעה שיש מושג הלכתי הקרוי בשם "שלא יהיה לבו נוקפו" – יש להיזהר שלא להפחיד את הבעל (ולמעשה גם את האשה) מפני תשמיש המיטה, בשל הפחד שמא הם אסורים האחד לשני. החיטוט המתמיד והחשש שמא משהו אינו תקין, אינו תורם לקשר בין בני הזוג, כי אם להפך.

פוסקי ההלכה מנווטים בין שתי דרישות אלו בצורות שונות, ואף בני הזוג צריכים לעשות כך. חובה עליהם להקפיד כי לא יעברו על הלכות נידה, שהרי הן איסורי כרת חמורים; חובה עליהם להקפיד שלא יפחידו סתם האחד את השני, ולא יהיו מלאים חששות כל הזמן, בדבר הטבילה אם הייתה כדין, או שהשאלה לא הוצגה כראוי בפני פוסקי ההלכה או כל דבר אחר מהחדיר חשש ופחד מתמידים.

לכאורה ניתן היה לומר כי ולוואי ויחמירו בני ישראל במצוות, ועל ידי כך יקדשו עצמם. ברם, לאור האמור לעיל, בדבר חשיבות הקשר הגופני, חומרא זו באה פעמים רבות לידי קולא, ואין היא מתקנת כי אם מקלקלת.

 

 

ליל הטבילה:

חלק בלתי נפרד מהכנת חתנים לנישואיהם חייב לכלול בתוכו את ליל הטבילה. ימי האיסור קשים הם לשני בני הזוג כאחד, ולא ניתן לדבר על האחד מבלי לדבר על השני. ברם, בליל הטבילה מוטל עיקר העול על האישה – מדובר בעול טכני של הכנות מרובות ומדוקדקות כדי לקיים את הטבילה בהידור ובנאמנות מוחלטת להלכה; מדובר בהכנות נפשיות של הליכה למקווה, מתרגילי ההתחמקות ועד לבעיה המצויה במצב חלק מהמקוואות; מדובר במציאות נפשית של דריכות וכנה לקראת ה"נישואין המחודשים" של בני הזוג.

והנה, אם אין הבעל שותף, ואין הוא שב מוקדם יותר מעבודתו, והוא עייף ויגע כבכל יום, והוא אינו מבין את הרגישות המיוחדת סביב העניין, ואין הוא נוטל יותר משימות בחיי הבית על עצמו ביום זה, מדובר בחוסר התחשבות ורגישות, ובכפיות טובה, ואי-הבנה עמוקה בדבר משמעות הקשר בין בני הזוג. מערכת יחסים זו מביאה לא אחת לשני נזקים: מחד גיסא, נכונותה ורצונה של האישה ליטול על עצמה את משימת ההידור הטבילה כדת וכדין פוחתת, וההלהבות סביב הטהורה והקדושה אינה מצויה ברמה הראויה להן. מאידך גיסא, יש בהתנהגות זו בסיס ליצירת מתח מיותר בין הבעל והאישה, ותחושת חוסר השותפות וההבנה יוצרת סדק במערכת היחסים בין בניה זוג.

הבהרת עיקרון זה היא חלק בלתי נפרד מההכנות לחיי הנישואין, ויש בו כדי להעצים הן אתה קשר בין בני הזוג והן את שמירת ההלכה בדרך הראויה.

 

אלה מקצת מן המקומות בהם באה לידי ביטוי החשיבות המרובה של הקשר הגופני, וביטוייה המעשי. דוגמאות אלה חייבות להפוך לבניין אב, ממנו ניתן ללמד את היחס הראוי בין התחומים השונים הבונים את חיי הנישואין.