מהי הזהות היהודית שלך – ראיון עם שאול מייזליש

הזהות היהודית שלי מורכבת משני מסלולים:

בראש ובראשונה זוהי זהות קמאית, הקודמת לכל תוכן או מסוים. זו זהות ראשונית, הנובעת מעצם היותי חלק מהעם היהודי. ראשוני מעצבי זהות זו הם האבות והאמהות בספר בראשית, ומאז עברה ראשוניות זו והתגלגלה לאורך הדורות. היא אינה תלויה במעשים או בהתנהגות מסוימת, והיא דומה לזהות משפחתית, הקודמת לכל שאלת הבחירה האחרות. זהות זו מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותי – אין מדובר רק באידיאולוגיה המולבשת על העצמיות האותנטית שלי, אלא גם בתחושה קיומית עמוקה שחלק בלתי נפרד משורשי נשמתי נעוצים ביהדותי. אינני אדם שבחר או נקלע למצב בו הוא יהודי, אלא אני אדם יהודי, ואין בידי להבחין בין שני המרכיבים.

המסלול השני הוא מסלול התוכן. קשה מאוד להכניס את היהדות לתוך מסגרת תוכנית, ולנסות לנסח אותה בגבולות מילוליים. ההיקפים העצומים של היצירה היהודית, המחשבה, אוצרות התרבות והאומנות, פרשנות כתבי הקודש וכדו', אינה מניחה להגביל את גבולה של היהדות, בוודאי שלא במסגרת מצומצמת זו. אף על פי כן, דומה שניתן לדבר על שלוש קומות של זהות יהודית.

ראשונה בהן היא השותפות במשפחת האדם. כולנו נבראנו מאדם הראשון, ולכולנו זהות אנושית. אין הדברים עומדים בסתירה לדברים שכתבתי לעיל, בדבר אי-יכולתי להפריד בין מרכיבי הזהות. טענת אי-יכולת ההפרדה אינה טוענת כי אין מרכיבים אוניברסליים בדמותי היהודית, אלא שאין ביכולתי להפריד בין המרכיבים השונים. בלשונם של חז"ל קומה זו מכונה "דרך ארץ שקדמה לתורה", לאמור: עוד קודם לקבלת תורה המיוחדת לזהות היהודית, התקיימה דרך ארץ בסיסית. במינוח זה כלולים: טבעיות החיים הפשוטים, וכוחות היצירה המוסרית והתרבותית האנושית; העולם המוסרי האנושי והטבעי, הרגישות לעוול והחתירה לצדק ולחסד; התפרנסות עצמית בדרכי ההתפרנסות של העולם; רומנטיקה ואסתטיקה וכדו'. היהודי שבי מבקש לחבור אל כל הטוב והיפה בעולם האנושי, ואל ההתקדמות המוסרית של העולם כולו.

קומה שניה היא השאיפה המתמדת לקיים את מצוות ריבונו של עולם. התורה אינה מהווה לגבי עול חיצוני, שאני נכנע לו מפחד אחרית הימים ועונש הצפוי לעוברי עבירה בעולם הבא. להפך – תורה זו היא חלק מזהותי העצמית, המלמדת את הדרך בה יש לתקן עולם. היא מורכבת משני מרכיבים: ראשון בהם הוא המצוות הבאות להסדיר את היחס שבין אדם לחבירו. היא עוסקת בדיני שומרים ובדיני ריבית, באיסור לא תקלל חרש ולפני עוור לא תיתן מכשול; בדיני נזיקין ובסדרי הדין; במצוות צדקה ובחובות להניח לקט שכחה ופאה. השני בהם הם המצוות הבאות לבטא את הקשר עם ריבונו של עולם, ואת הווייתה של הקדושה במציאות, שהיא הנשמה היתרה שלה. מצוות אלו מעצבות את הביטוי לזהות היהודית.

קומה שלישית ביהדותי היא הציפייה העתידית. אני מצפה לביאת המשיח כחלק מזהותי היהודית. ברם, ביאת משיח זו אינה מהווה לגבי ציפייה לדבר מה ערטילאי וניסי, שיסיר את האחריות מחיינו, ויטיל אותה על כתפיו של משיהו אחר. ציפייה זו כוללת בתוכה אמונה עזה בעתיד המזהיר של אומה ישראלית חיה ותוססת, מלאה בכל תחומי החיים, מתיישבת על אדמתה ומביאה לידי ביטוי את זהותה, ומעל כולה מתנוסס קשר ייחודי של השראת שכינה אלוקית במציאות. אמונה עתידית זו היא חלק בלתי נפרד מזהותי היהודית.  ההכרה כי העולם הולך ומתפתח כל העת, שהיא בסיסה של האבולוציה הקוסמית, מהווה לגבי גם אמונה עמוקה בתחום התפתחות העולם לכיוון השלם ומעולה. בשל כך, אין אמונתי זו מביאה לשיתוק, ולציפייה פסיבית לבואו של משיח. להפך – דווקא בשל האמונה כי מדובר בדבר מה שאנו אחראים עליו, ועלינו מוטל להביא את העולם לכיוונו, אני רואה את זהותי היהודית כזהות הנוטלת אחריות ומפועלת באופן אקטיבי לקירוב העולם לאותו יעד שהוא אמור להגיע אליו.

מהי מדינה יהודית בעיניך ?

מדינה יהודית לדידי אף היא מורכבת משני המסלולים דלעיל:

ראשון בהם היא עובדה כי מדובר במדינתם של היהודים. במדינה זו מתכנסים יהודי העולם, מקימים להם שלטון עצמי המבוסס עליהם עצמם, כפי שכתבה התורה "מקרב אחיך", ומביאים אל תוכה את כל היצירה המעשית והרוחנית היהודית. חשיבות רבה אני מייחס למדינה זו, בשל העובדה שהיא משיבה אתה עם היהודית אל ההיסטוריה, ומאפשרת לו לממש בפועל את זהותו, את אמונתו ואת עצמיותו.

במקביל, במדינה יהודית יש את אותן שלוש קומות שבזהות היהודית הפרטית. בראש ובראשונה היא מדינה ככל הגויים. היא מפותחת ועצמאית, בעלת יכול טכנולוגית וכלכלית, בעלת חיי תרבות ואומנות, מנהל תקין וסדרי שלטון, רפואה מפותחת ותעשייה משגשגת. היא מעניקה ביטחון לתושביה, ומקום בו יוכלו להגשים את שאיפותיהם. אמונתי העמוקה דוחה פרשנות אחרת של היהדות – כאילו מדינה יהודית משמעה מדינה היושבת ועוסקת בתורה כל היום כולו, וכלכלתה וקיומה יבואו מאומות העולם, שיבקשו לזכות בזכות של החזקת האומה הישראלית. לא זו בלבד שמדובר על דבר מה שאינו ריאלי, עוד הוא מנוגד בעיני למהותה של היהדות.

שניה בהם היא החתירה המתמדת של המדינה לממש את נשמתה הפנימית הרשומה בתורה, לאמור: במדינה זו ישנה שאיפה מתמדת לצדק ולמוסר, למשפט המתוקן בין אדם לחבירו ולחסד שבין איש לרעהו. אני נזהר שלא להשתמש במילים "מדינת הלכה", לא רק בשל הקונוטציה השלילית של מילים אלו, והאסוציאציות האירניות והפקיסטניות שמילים אלו מעלות, כי אם בשל רצוני להדגיש שאין אני רואה בהלכה את חזות הכל – דברי הנביאים על צדק חברתי ורגשיות לזעקת הדל והמסכן מהווים בעיני חלק בלתי נפרד מהמדינה היהודית האידיאלית. מטרידה אותי מאוד העובדה כי בכל ההצעות של אמנה חדשה בתחומי דת ומדינה, יהדותה של מדינת ישראל מתבטאת רק בשבת וכשרות, נישואין וגירושין, ואילו עשיית הטוב והישר והצדק החברתי אינם חלק אינטגרלי מהצעות בתחום הדת והמדינה. אני מצפה ליום בו חלק בלתי נפרד מההצעה ליהדותה של מדינת ישראל תכלול בתוכה גם את הפן העיקרי הזה בתורה, שהנביאים נתנו לו משקל רב. מעבר לכך, מדינת יהודית בעיני היא מדינה חיה המממשת גם את המצוות שבין אדם למקום. חלקן מצוות לאומיות, כמו ניהול יחסי חוץ לאור עקרונות מוסריים (איסור יצוא נשק, לדוגמה), וחלקן נוגעות לעיצוב חיי החברה: שבת ומועדים באווירה ציבורית כללית של קודש, מדינה החיה בצניעות - הן צניעות ממשלתית והן צניעות מינית וכדו'.

הקומה השלישית של מדינה זו היא מדינה הזוכה להשראת שכינה. כיוון שעניין זה רחוק עדיין, אסתפק בהזכרתו בלבד.

איך עושים "שלום בינינו" ?

עשיית שלום בינינו מחייבת שינוי תפישתי. בראש ובראשונה קיימת החובה להכיר בכך כי הדבר חשוב מאין כמותו, וכי יש לנסח דרך חיים לאור מטרה זו בבהירות גדולה. "שלום בינינו" היא גם חובה קיומית, שכן בלעדיו לא נוכל להתקיים ואנו צפויים להתפרקות מוחלטת, וגם חובה אידיאולוגית עמוקה, בשל החשיבות המרובה של הזהות היהודית המשותפת של מדינת ישראל.

עוד קודם לעשיית שלום בינינו יש צורך בשינוי מהותי אצל כל אחד מהצדדים. הצד ה"דתי" חייב להניח בצד את אמונתו כי העובדה שהוא סבור שהוא העגלה המלאה מניחה לו לבוא בשם עגלה זו ולתבוע עליונות תפישתו על האחרת. שינוי זה חייב לבוא משני כיוונים: ראשית – אמנם החיים הדתיים הם עגלה מלאה כל טוב, אך אין העגלה העומדת מנגד ריקה. הוא חייב להכיר בכך כי קיימות אמיתות של ממש בעולם החילוני, שחסרות מאוד בעולמו שלו, ואין הוא יכול לטעון לעליונות מוחלטת כשהוא עצמו חסר אותן. אנו חייבים חוב של ממש לעולם החילוני – למן ייסודה של התנועה הציונית, שהצילה את עם ישראל מהתפוררות, ועד לערכים טבעיים רבים שהחדירה לעולמנו. הכיוון השני נובע מעצם ההכרה כי דברים שנראים מכאן נראים משם אחרת, לאמור: אמונתו העזה של הצד הדתי באופן פנימי כי כל האמת מצויה אצלו, ואף אם הוא סבור כי רק הוא העגלה המלאה, אינה מחייבת את העומד מולו. אף לעומד מנגד אמיתות משלו, ואף אם אלה אינם חשובים בעיני הצד הדתי אין הוא יכול להתעלם מכך. דוגמה לדבר: לעומד מנגד חשובה השוויוניות והליברליות לא פחות מאשר חשובה לצד הדתי חובת שמירת קדושת המשפחה שהיא יסוד עם ישראל; ביסוס הקשר בין אזרחי האומה על בסיס חברתי חשובים לצד שכנגד לא פחות משלצד הדתי חשוב הגיור כהלכה.

מאידך גיסא, חייב הצד ה"חילוני" אף הוא לעבור שינוי של ממש. שינוי זה אף הוא מחייב הפסקת תחושת הנאורות והקידמה,  העליונות והשחצנות. שינוי שני הוא בתפישה כאילו אין לה למדינה אלא לשחרר את רשות הרבים מהשפעה כלשהי. לדעתי, המחלוקת הגדולה על עיצובה של מדינת ישראל מתחילה עוד לפני הויכוח על "דת ומדינה", בשאלה האם יש מקום בכלל כי מדינה תעצב גם את רשות הרבים שלה, או שכל תפקידה הוא בשחרור רשות הרבים לכל אחד לעשות כרצונו, ובלבד שלא יפריע לאחרים. ללא גיבושה של תפישה לאומית אין יכולת לגשר על פני שתי הקבוצות.

רק לאחר מכן ניתן לעשות "שלום בינינו". את זה ניתן להשיג בדיון נוקב ומתמיד, בליבון הסוגיה של הזהות היהודית, בהשתחררות הצד החילוני מעמדת המתנגד למפלגות הדתיות, ובכך פותר את עצמו מלדון באומץ ביושר על דרכי הביטוי של זהותה היהודית של המדינה, ובהשתחררות הצד הדתי באי הכרה מולטת בקיומה של יהדות חילונית. אין דרך אחרת מלבד ליבון מתמיד ומשותף, הנובע מרצון עמוק להגיע לשלום.

כפתיחה לדיון זה ניתן לחצות קווים בתחומים שאינם שנויים במחלוקת, לאמור: שיתוף פעולה בעשיית צדקה וחסד, בשרות הצבאי ובחקיקה החברתית יכולים להיות "צעדים בוני אמון" יעילים. יש לזכור כי נדרשת עשיית שלום לא רק בין דתיים לחילוניים כי אם גם בין עשירים לעניים ובין ימין ושמאל. ככל שתרבינה חציות הקווים, והדינמיות המחשבתית והאמוציונלית תגבר, כן ידבר הסיכוי לעשות שלום בינינו.

מה יחסך למושג אהבת ישראל ?

אהבת ישראל לגבי היא יסוד מהותי בעולמי. הדבר נובע מדברים שנכתבו לעיל. ראשית, מדובר בבני משפחה קרובים, ואת אלה אני אוהב מכוח מה שהם. אהבתי זו אינה מותנית במעשיהם, ויש לי זיקה בסיסית עמוקה לכל אחד מעם ישראל. אני רוצה בטובתו של כל אחד מישראל, וחפץ באושרו ובשלומו.

מעבר לכך, אני שותף עם רוב עם ישראל גם באידיאלים הגדולים של האומה. חלק מהם אמנם נתון במחלוקת, אך גם מהבחינה התוכנית רב המשותף על המפריד. לאהבת ישראל שבי יש גם רבדים עמוקים מאלה. אהבת ישראל חוברת לאהבת ד' ולאהבת האדם, והיא מהווה אהבה עמוקה לכל הטוב והיקר בעולם. יש צורך בבירור עמוק של טוב ויקר זה, אך עצם קיומו הוא חלק בלתי נפרד מאישיותי.

אהבת ישראל זו אינה מטשטשת את ייחודו של כל אדם בעיני. למעלה מזאת, היא לא גורמת לי לומר לעומד מולי כי למעשה אין משמעות אמיתית למה שהוא אומר, ואני אוהב אותו מכוחה של אהבת ישראל. אני רואה בפרשנות זו של אהבת ישראל סוג של פטרונות והתנשאות, ואפילו עלבון – כאילו אומר אדם לשני כי אישיותו ואמונותיו אינם מעניינים אותי, כיוון שהעיקר היא העובדה שהוא בן לעם ישראל.