קנאות וסובלנות - חנוכה

בוגרים, ידידים, הורים ותלמידים יקרים ואהובים!

חגגנו השבוע את חג החנוכה שהוא מאבק על אמונה, מאבק קנאי על אמונה. החג מעורר כיום שאלה משני כיוונים: מצד היהודי החילוני, הוא עשוי לשאול – הרי אני לא דתי, לא מאמין, אז איך חג החנוכה רלוונטי אליי? ומצד היהודי הדתי – גם הוא יכול לשאול – הרי אני לא קנאי, אני לא רוצה לכפות אמונה על אף אחד, אז איפה אני בתוך הסיפור הזה?

בספר מקבים מסופר על הרגע שבו הגיעו פקידי המלך אל מודיעין במטרה להעביר את העם מתורת ה' לעבודת אלילים. מתתיהו, מנהיג הקבוצה, נדרש להקריב קורבן ראשון כמודל לשאר העם. בתגובה לכך אמר: "גם אם כל גוי יסור מעם אלוהיו ויעבוד את המלך, אנחנו לא נסור מחוקות אבותינו". לאחר מכן, כשהתקרב יהודי אחד להקריב זבח לעיני כל, מתתיהו חמתו בערה בו. הוא הרג את האיש וגם את הפקיד, הרס את הבמה, וקרא "מי לה' אליי". בכך התחיל המרד, שבבסיסו עמדה הקריאה לקנאות לתורת ה'.

מתתיהו, לא ביקש לעצמו ולמשפחתו חופש דת, כמו שרגילים לקרוא לזה היום. כמו אבותיו הרוחניים – אברהם, פנחס ואליהו – הוא ייצג קנאות אמונית שמבקשת להגן על ערכים בלתי-מתפשרים, עבור כל עם ישראל.  והנה, קנאות כזו היא בדיוק מה שמעניק משמעות לחג החנוכה. השאלה היא איך אנחנו, במציאות של היום, יכולים להזדהות עם אותה קנאות?

ההיסטוריה נותנת לנו פרספקטיבה: אותה קבוצה קטנה ממודיעין, שהחלה במאבק אמוני, התייצבה מול כוח אדיר – ההלניזם, שהשתלט על העולם דאז. התרבות היוונית הכילה צדדים גבוהים כמו פילוסופיה, אבל גם צדדים נמוכים – עבודת אלילים ופגניות. למרות זאת, היא לא הייתה קנאית, אלא סובלנית לריבוי אלילים ותרבויות. יהודי יכול היה לאמץ את הדרישות המינימליות של המלכות, ולהישאר יהודי.  אבל ההשלכות של ויתור על מאבק היו ברורות: אם החשמונאים לא היו עומדים על עקרונותיהם, המונותאיזם היהודי היה נכחד,  כמו שנכחדו כל התרבויות בני אותו הזמן, והעולם כפי שאנחנו מכירים אותו, היהדות וענפיה בנצרות באיסלאם ולבסוף תרבות המערב – לא היה מתפתח.

וכאן הפרדוקס. דווקא קנאותם של החשמונאים הניחה את היסודות לסובלנות האמיתית שאנו מכירים היום. סובלנות חלשה, כמו הגירסה שלה בהווה, שטוענת שהכל שווה אותו דבר והכל יחסי, ואין אמת גדולה ששווה לחיות עבורה ולהילחם עליה, מחלישה את האדם. סובלנות חזקה נובעת מהכרה באמת הגדולה של אל אחד ובערכים מוחלטים של אמת ומוסר.

הרב קוק כתב שהאמונה באל אחד היא כללית ולא פרטית, ולכן קנאית באופייה – אך בה בעת היא כוללת את גרעין הסובלנות. האמונה הזו מלמדת אותנו שאין אמת יחסית, אלא אמונה אחת שהיא השורש של הכרת כבוד האדם כצלם אלוהים ואת המוסר האוניברסלי. ביוון לא היה מושג של 'צלם א-להים', לא ראו את האדם כתכלית, חייו לא היו קדושים, ולא כל בני האדם היו שווים. האמונה בבורא אחד, שברא אדם אחד, היא הבסיס לאמת המוסרית שבני האדם הם יצורים בעלי כבוד ושאף פעם לא נכון לראות אותם כאמצעים בלבד. מתוך תפישה זו אפשר גם לכבד כל דעה וכל דרך אנושית שמבקשת לעשות את העולם טוב יותר, לפי דרכה. לא כי הכל זהה ויחסי, אלא כי הכל חשוב והכל בעל ערך, ועל כל דעה למצוא את מקומה הראוי לה למען הטוב האנושי המשותף.

בחנוכה, אנחנו לומדים לא רק להיאבק על ערכי האמונה שלנו, אלא גם להפוך את הקנאות הזו לבסיס של אהבה וכבוד לאדם ולאמת שלו. הקנאות בגירסתה העכשווית איננה אוחזת בחרב ואיננה שוללת אחרים, אלא מכוונת פנימה לחזק את עצמנו ואת עמדתנו היסודית בממשיכי דרכו של אברהם אבינו הקוראים בשם ה' קריאה שהיא אמונית ומוסרית כאחד, והיא פונה לעולם מתוך ראייה שלמה ואוהבת.

בני, אהובי, אמתי  ז"ל, כתב ביומנו על משמעות הקנאות:

קנאות. אבל למה? למי?

היא קודחת בתוכי. קנאות לעצמי, לעצמיותי.

הבנתי שכדי לשוב אל עצמי, אני חייב להיות קנאי לעצמי.
היום יש בי וודאות גמורה שאני טוב, שכולי רוצה טוב. כל הצדדים שבי, גם הפחות טובים, אפילו הגרועים, כולם אהובים. אני אהוב, כי אני יודע שבשורש הכל אלהי

אמתי הבין שקנאות אמיתית מתחילה מבפנים, מהיחס שלנו לעצמנו,  מהגרעין של אהבה וכבוד לעצמנו ולזהותנו כיחידים וכעם.

זו הקריאה של חנוכה: להחזיר את ה"אני" שלנו למרכז, להיאבק על זהותנו – כיחידים, כעם, ולמען האנושות כולה.

זו הקריאה של חנוכה, וזה האור שאנו מתבקשים להאיר כל השנה כולה.

אור חדש על ציון יאיר

ברכת ה' לכם ולביתכם

תפילה לישועת ה' את עמו, את שבוייו, ולנצחוננו על כל צר.

תמיר גרנות