האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?

בדיונים רבים על היחס בין המוסר הטבעי ובין מצוות התורה נאמר הטיעון כי עצם קיומו של הדיון אינו אפשרי בשל העדרו של אחד מצדדי המשוואה, הוא המוסר ה"טבעי". רבים טוענים כי לא ניתן לדבר על מוסר טבעי, שכן מדובר באופי מתנדנד של עקרונות מוסר. עקרונות המוסר, לדעתם, משתנים מדור לדור ומתקופה לתקופה, ואם כן אין לדבר על טבעיות של מוסר, אלא על הכרעות תרבותיות, שמקורן אינו בטבע האדם, אלא בנסיבות החיים בהן הוא חי. לא זו בלבד, אלא שהדינאמיות של עקרונות המוסר מול נצחיות התורה מיתרת לחלוטין את הדיון, שכן לעולם ידחה הקבוע את המשתנה.

טיעונים אלה הם כבדי משקל, אולם אינם מדויקים. אמנם נכון הוא שישנם עקרונות מוסר אנושיים דינאמיים, נכון הוא שמה שנחשב מוסרי בחברה אחת נחשב כמאוד לא מוסרי בחברה אחרת (רצח על כבוד המשפחה), ונכון הוא שעקרונות מוסר הם לעתים תוצאה של קהילה ותרבות. בניגוד לנאמר, ישנם עקרונות מוסר חד-משמעיים, שאינם נתונים לשינוי, והם נכונים לאורך תקופות החיים כולם. עקרונות אלו נאמרו אפילו על ידי גדולי עמנו, ועוד יותר – הם נאמרו אפילו כלפי הקב"ה. כשאבימלך אומר "הגוי גם צדיק תהרוג" הוא מבטא עיקרון מוסרי נצחי, שהוא נכון תמיד ולעולם אינו משתנה; כשאברהם אבינו אומר "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" הוא מדבר בשם עיקרון מוסרי תמידי; כשמשה רבינו אומר לריבונו של עולם "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" הוא בא בשם אמירה חד משמעית שאין כל אפשרות לקבל את הרעיון שאדם אחד חוטא ועל כל העדה יקצוף, וזהו עיקרון שאין תקופה אחת שאין הוא נכון. הדבר מלמד אפוא שבד בבד עם הטיעון הנכון והצודק הקובע שלא כל מה שאנו סבורים שהוא מוסרי ומקורו במוסר הטבעי – אכן כזה הוא, עומדים כמה וכמה עקרונות יסודיים של מוסר, שהם נובעים מהמצפון האנושי, והם אכן גם טבעיים וגם נצחיים. לאמתו של דבר, דווקא האמונה שלנו כי הקב"ה לא רק נתן את התורה אלא הוא גם זה שברא אותנו, ולא זו בלבד אלא שהוא כתב בתורתו כי נבראנו בצלם אלוקים – היא המקור לאמון הגדול שאנו מעניקים לקולות המוסריים העולים מתוכנו.

כזה הוא גם העיקרון של "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה". בלהט הדיון הפוליטי על שאלת שרות שווה לכולם, ובלהט הטחת ההאשמות ההדדית – נשכח קולה של תורה, ונשכח קולו של מוסר. קולה של תורה הוא הקול הקובע כי עזרת ישראל מיד צר היא מצוות עשה של מלחמה; קולו של מוסר הוא הקול המופיע בתורה עצמה, בפרשת השבוע שלנו, האומר כי העובדה שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה הוא לא מוסרי, מרפה ידיים, ומרחיק את השותפות האמיתית בתוך עם ישראל.

הקול הזה הוא הקול שצריך להיאמר. בלתי ניתן לגייס בכוח, ולא זו בלבד, אלא שכנות דרכם של המבקשים לגייס בכוח מוטלת בספק גדול; לא זו בלבד, אלא שהגיוס בכוח יחייב את רשות הרבים הציבורית של הצבא להשתנות ברמה כה גדולה של שינוי, עד שספק אם הדבר אפשרי ואם הצבא יוכל להתקיים בשינוי זה. יש מקום גדול להעניק למשרתים הטבות ניכרות על שרותם הצבאי. אולם עיקר העיקרים הוא שאנשי תורה ינהלו את הדיון בראש ובראשונה במישור התורני. המשרת בצבא מקיים את מצוות ד' לבוא לעזרת ישראל מיד צר, ועומד בעיקרון המוסרי העליון המופיע בתורה עצמה, של אי-הסכמה לשלוח את אחיו למלחמה והוא ישב במקום אחר. זו הזכות הגדולה שלו, ומכוח שיח זה הוא צריך לבוא ולקרוא לכולם להיות נכון להילחם בעת פקודה על חיי האומה שלו, בארצו שלו, למען התורה שלו.

המאמר פורסם בעלון 'שבתון' לשבת פרשת מטות-מסעי תשע"ב