על הכהונה פרשת תצווה

שתי מגמות סותרות אנו מוצאים במקורותינו ביחס
לכהונה. מחד גיסא, אנו מוצאים הערצה עצומה לקיומה של הכהונה, ויש לה תפקידים
עיקריים במבנה של עם ישראל. הכוהנים הם המשרתים בקודש, והם המופקדים על המשכן ועל
הנעשה בו. לא זו בלבד, אלא שאנו מוצאים בתורה תחומים נוספים שהכוהנים מופקדים
עליהם. אחת הדוגמאות היא תלמוד תורה והוראת הדינים לעם ישראל: "יורו משפטיך
ליעקב ותורתך לישראל", וכן במקורות נוספים. לא זו בלבד, אלא שבפשוטה של פרשת
זקן ממרא אנו מוצאים את הכהנים כשופטים, ואליהם עולים כאשר נפלא מאתנו דבר בין דם
לדם ובין דין לדין. מול העמדה הדמוקרטית אנו מוצאים גם היבטים אחרים של המבנה
החברתי הראוי, בו מקום שבט שנועד למשוך את המציאות כלפי מעלה.

מאידך גיסא, אנו מוצאים את האיזונים המתמידים בפני
הסכנות הגדולות של כהונה זו. בתולדות העמים ובעיקר בתולדות הנצרות למדנו מה קורה
כאשר סמכות רוחנית ודתית צוברת עוצמה וכוח. אין דבר מסוכן מזה, והדבר מוביל בדרך
כלל לשפיכות דמים אכזרית, ולצבירת הון   על חשבון העניים והמאמינים. בשל כך, מול הכהונה
התייצבו מגמות מגוונות. המבנה החוקתי של התורה מונע מהכהנים לנחול בארץ, ואין הם
מהווים חלק מבעלי הקרקעות ומבעלי הרכוש בארץ; נביאי ישראל התייצבו מול הכהנים
פעמים רבות, והטיחו בפניהם את האשמה בדבר ניצול מעמדם לרעה. לא רק בחלקים הנאומיים
של דבריהם, אלא גם בחלקים הסיפוריים, דוגמת המאבק הבלתי מתפשר של ספר שמואל עם בני
עלי; חכמים לימדו אותנו כי "אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד
חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" (הוריות יג ע"א). הרמב"ן הדגיש את
האיסור הגדול של הכהנים לפלוש לתחומי המלוכה, וראה בבית חשמונאי דוגמה להפרת
האיסור הזה, וסיבה להתמוטטות מהפכת החשמונאים, ועוד ועוד.

לאמור: מסגרת הכהונה מאפשרת רוממות רוח, אך אינה
מבטיחה אותה. יש בכהונה הקדשה של חלק מעם ישראל כדי שיתסיס את הגרעין הפנימי של
הקודש, ויטפח באופן מתמיד את הקשר המיוחד למשכן ולמקדש. גם בימים הקשים של מלחמה
הכהנים אינם יוצאים לשדה הקרב (כך פסק הרמב"ם), וזאת על מנת לקיים את היסוד
הרוחני הנצחי בלי השפעת המציאות המשתנה. אולם כמו כל מסגרת - צדיקים ילכו בם
ופושעים ייכשלו בם. דווקא הקדושה העליונה של הכהונה עלולה להביא להתדרדרות הקשה
ביותר, וכאמור - סיפור בני עלי הוא אך אחת הדוגמאות המכאיבות של ניצול מעמד הקודש
לצרכים מגונים ומעוותים.

פרשת השבוע שלנו היא אפוא הזדמנות מצוינת לעסוק
בחשיבות הגדולה של המשרתים בקודש, ורשויות ההנהגה בכלל. זכות גדולה היא לחברה
להקדיש חלק ממנה לעבודת הקודש. לא זו בלבד, אלא שישנה חשיבות עילאית לנושאי הנהגה
בכלל. העומדים בראש מערכות הנהגה - רוחנית ושלטונית - ממלאים משימת קודש חשובה,
והם אלה שמופקדים על ניהולה התקין של החברה ומשיכתה כלפי מעלה. אולם דווקא משום כך
הם צריכים מאוד להיזהר שלא לנצל את מעמדם, ולא לשכוח את העובדה שהם משרתי ציבור,
וממלאי תפקיד שמקור כוחו ועוצמתו הוא הציבור. אין מדובר במתנה שניתנה להם או בפרס
על עמלם, אלא בשליחות גדולה, המחייבת אותם לפעול לטובת הציבור בכללו. פרשת השבוע
אפוא פותחת את הפתח הגדול לקיומה של כהונה רוחנית, וזה חלק בלתי נפרד מהמבנה של עם
בישראל - רק בזהירות.