בשיעור הרב תמיר הביא את השפת אמת - תרל"א ודיבר על הקשר בין עשרת המאמרות בהם נברא העולם ועשרת הדברות - עשר המכות. איך האדם יכול לחבר בין הבריאה האלוקית לשליחות האדם בפועל, ומה הקשר לכוכב הגאולה?
בשיעור הרב תמיר מדבר על הפער הקיים בין תיאור עשרה בטבת כפי שמופיע ביחזקאל בין תיאור היום כפי שהוא מופיע בירמיהו. למה בסליחות אנחנו מקבלים רק את נקודת המבט של יחזקאל, ומה זה אמור ללמד אותנו?
בשיעור הרב דיבר על הפסקה האחרונה שהשפת אמת כתב, שמדברת על שמע ישראל ועל המשמעות שלו בתור אחדות ישראל שחוברת אל ה' ואל האמת.
מצוות פרו ורבו, היא המצווה הראשונה בתורה, חשיבותה גדולה מאוד, ויש לה גם השלכות נכבדות על חיי האדם ומבנה המשפחה היהודית. הדיון בה מעורר שאלות מהותיות ושאלות הלכתיות רבות. חשבו בזמן לימוד המקורות: מהי הגדרת המצווה – מהי בעצם החובה המהותית, ומה ההשלכות המעשיות שלה. על מי היא מוטלת? האם המצווה מחייבת נישואים ככל המוקדם? דחיית הפריון בשלבים ראשונים של הנישואים, או אחר כך, מסיבות שונות (פרנסה, לימודים, קושי נפשי וכיו"ב) – האם יש לה מקום בהלכה? האם צריך ללדת כמה שיותר ילדים? ועוד שאלות ככל שיעלו. ראשית הלימוד דווקא בפוסקים. לימדו היטב את הרמב"ם והשו"ע, השוו ביניהם, נסחו תשובות לשאלות הנ"ל. אח"כ במקורות הראשוניים (פסוקים, תנאים, גמרא – הסוגיה העיקרית ביבמות – ובעזרת המפרשים והפוסקים להלן) ולהבין איך נתגבשה ההלכה ע"י הרמב"ם והשו"ע, מה עוד אפשר לומר, מהם העקרונות, וכו'.
בשיעור הרב מנסה לעמוד על משמעות איסור עריות דרך שיטות הרמב"ם, הרמב"ן והרש"ר הירש. דרך שיטת הרש"ר הירש, הרב מסביר את מהות במבנה המשפחה ויצירת הזוגיות.
השיעור יסכם יסודות תפיסת הנישואין כפי שנלמדו בחודשיים האחרונים בפתיחת מסכת כתובות דף ב א – דף ח ב, בתקווה שמתוך המבט הכללי המודע כבר למכלול הסוגיות יתחדשו ויתחדדו עקרונות שעסקנו בהם במהלך לימודנו. הסוגיות עוסקות באופן כללי במוסד הנישואין בהיבטים שונים שלו ואנחנו נתמקד בשיעור בהיבטים אלה, אף שכמובן עלו מתוך הדברים גם שנושאים נוספים כגון: תנאים, אונס, קידוש וה' וכדו'.
בשיעור הרב הביא את גישת השפת אמת לעניין הניסוח שבחרו יעקב ועשו לנקוט בו בנוגע לרכושם. עשו - "יש לי רב", יעקב - "יש לי כל", מה ההבדל בין שניהם ומה הקשר לשבת?
בשיעור הרב על האגדתא בדף ח, ולומד ממנה כיצד לפנות לאבל ולנחם אותו.
בעקבות פירוש הגמ' שהביטוי: "מחמת אונס" המתיר להקדים את יום הנישואים ליום ב כנגד תקנת המשנה, מתייחס למצב של אנינות או אבלות, כדי להקדים את שבעת ימי המשתה לימי האבלות, נתייחס ליסודות ההלכתיים והמחשבתיים של האבילות והאנינות ולמשמעות ההבחנה ביניהם אשר עולה מן הסוגיה. נעיין במקורות השונים בתורה, בהגדרות של המצוות ובכל מיני ביטויים הלכתיים ומחלוקות מרכזיות מהן ננסה לדלות את יסודי הדינים ומהותם. הדגש בשיעור יהיה על אנינות, שהיא פחות מוכרת מבחינה הלכתית. במהלך העיון אנא שימו לב לדגשים הבאים: א. המקורות בתורה: באילו תחומים הם מופיעים? מה טיבם של המקורות (למשל: סיפור, מצווה, אזכור אגבי וכן הלאה) ב. הבחנה בין אבלות/אנינות דאורייתא לדרבנן. מה משמעותה? ג. הגדירו את ההבחנה בין אנינות לאבילות מבחינה הלכתית, ונסו לתת לה משמעות. ד. מהו המוקד של הלכות אנינות? האם מדברי הראשונים והפוסקים עולות אפשרויות שונות? ה. כנ"ל לגבי אבילות.
בשיעור הרב תמיר התייחס לדרשת השפת אמת על המשמעות שיש לחזיון הסולם של יעקב, בהקשר של מסעו לחוץ לארץ ואמונתו ההולכת ונבנית בקב"ה.
בשיעור הרב עסק בשלושת הגישות השונות בנוגע למעשה של יעקב, והציע את עמדת השפת אמת כהבנה ל"מקום" של השקר בעולמנו.
בשיעור מסביר הרב תמיר לפי השפת אמת את ההבדלים בין הצחוק הטהור של יצחק לבין הצחוק הפורק כל עול של ישמעאל.
נדון בסוגיית כלה הנכנסת לחופה כשהיא נדה, בעקבות הנחת הגמ' בדף ב א שאם פירסה נדה אינו יכול לשאתה, והרי הוא כאנוס. השאלה עקרונית העומדת בפנינו היא מה מעמדה של חופה כזו, והיא דורשת דיון גם בשאלות: • מהי החופה מבחינה מעשית • מהי מהותה ותכליתה של חופה. כאן ניזקק לדברי הר"ן היסודיים בסוגייתנו. קרובה לשאלה זו של חופת נידה היא שאלת תקפותה של חופת פסולות (כהן וגרושה למשל) או חופה של אשה הנוטה למות. נקודת המוצא של הבירור ההלכתי והעיוני היא פסיקת הרמב"ם שמעוררת כמה קשיים וספיקות, משום שאין לפנינו סוגיה תלמודית ישירה אף שמספר סוגיות נמצאות ברקע. ראשונים ואחרונים דנו בדברי הרמב"ם ובסוגיות שברקע פסיקתו, ואנחנו נלך בעקבותיהם וננסה לפלס דרך.
בשונה מנח, אברהם נבחר בלי שאנו יודעים עליו אם היה צדיק בכלל. מה הסיבה? ומדוע לא נאמר לו מראש שהוא הולך ארץ כנען אלא "אל הארץ אשר אראך"?
בשיחה הרב מדבר על איך להיות אדם גדול בחיים לפני ה'.
בשיעור הרב מדבר על העמימות והעדינות במקרים של פגיעה בין אדם לחברו, וכיצד לעיתים הפגיעה מתחרשת רק בתוך נפשו של הנפגע, ועל הצורך ברגישותו של הפוגע לסליחת הנפגע.
