הינצלות בשמחת תורה

שאלה

כבוד הרב שלום רב ומועדים לשמחה! בשמחת תורה תשפ״ד לפני כמעט שנה היינו אשתי ואני בבית של הוריה בדרום ליד הגבול. וכמו כל הישובים באיזורינו בבוקר החג רצנו לממ״ד והסתגרנו בבתים בעקבות אויבנו הבאים עלינו לכלותינו. בפועל, לכל אורך החג היינו סגורים בבית ומידי פעם רצים למקלט. לא חשבנו שמדובר באירוע שמצריך פתיחת טלפונים, ואפילו ישבנו לאכול סעודת חג, ועל כן רק במוצאי השבת התוודענו לאסון (בשלב זה כוחות צה״ל כבר מפטרלים ברחבי היישוב). יום לאחר מכן שכנעתי את משפחתה של אשתי שעדיף לנסות ולצאת מהאיזור למרות הנחיות הצבא שאין לעשות כן ואכן כך קרה ויצאנו משם בשלום. במשך השבועות שלאחר מכן הלכה והתבהרה התמונה שהצטיירה באותה שבת סביב המושב, שכיום מתועדת היטב, והיה ברור שלכל הפחות ראוי לברך הגומל, כאשר בתוכי נזהרתי מלקרוא לחוויה שעברנו ״נס״. לקראת יום השנה עלתה התהייה האם ישנו צורך לקיים סעודת הודיה ובכך להתמודד עם השאלה האם נעשה לי נס? להפתעתי, גיליתי כי קיימת מחלוקת בשולחן ערוך בדיוק על נושא זה (שו״ע רי״ח סעיף ט, משנה ברורה ובירור הלכה). ברור לי כיצד יש הווה אמינה לפי שיטה ב׳ בביאור הלכה לומר שמקרה זה בוודאי ייקרה נס עם כל השלכותיו, אך באופן אישי מתעורר בי קושי להודות שקרה לי נס משתי סיבות: 1. ״פרקטית״ - לא ראיתי או חוויתי את הסכנה שהייתי בה באותם רגעים (למעט רעשי לחימה חזקים), אלא רק לאחר מעשה התגלה גודל ההצלה. 2. ״רגשית״ - קשה עבורי לקבל מצב בו אני אמור להודות על הטובה האישית שלי כאשר באותו יום, וכל הימים מאז, עם ישראל כולו מתבשר בשורות איוב וללא ספק נמצא בתקופה מאתגרת מאוד, בעוד שאני (בסה״כ) רצתי כמה פעמים לממ״ד. פער זה בין שמחה פרטית כתוצאה מהצלה שלא ראיתי בעניים, וצער עמוק של העם שאני בתוכו, משרה צל כבד ותחושה קשה של ניתוק אשר מערפלת את היכולת להביט על הסיפור שלנו ולשמוח בו. השאלה: האם נכון לראות את החוויה שלנו בתור ״נס״? אם כן, כיצד היה ממליץ הרב לתחום את ציון השנה בהקשר הנכון והמדויק לתקופתנו? ולבסוף, האם ניתן לקיים סעודת הודיה בשמיני עצרת או שמדובר בערבוב שמחה בשמחה?