התמימות השניה
שאלה
שלום הרב, יש לי מחשבה (לא בדיוק שאלה, יותר תהייה) שמלווה אותי כמה שנים ורציתי לשאול אם לרב יש מה לומר בעניין. לשם הבהרת המציאות, אני בחור בן 25 (נשוי). מחוויות החיים שלי ראיתי שניתן להיפגש ולחוות את המציאות בשתי אופנים. אני אנסה לתאר אותם ומקווה שהדברים יהיו מובנים. לראשון אני קורא לחוות את החיים מבפנים, ולשני לחוות את החיים מבחוץ. בראשון אני נוכח בתוך הרגע שלפניי, ולא מודע לרגע הבא, חווה אותו בטעמו הפנימי ולא חושב עליו או צופה על עצמי עובר אותו. בשני אני תופס את הרגע הזה כחלק משרשרת רגעים ארוכה יותר, חווה אותו ובמקביל גם מנתח ומודע לתחושות שלי, מנהל את הפעולה שלי כמי שמחליט על חייו של אדם אחר (קצת מזכיר משחק מחשב :)) לאור מטרות ושאיפות כלשהן. אני מרגיש שככל שהחשיבה יותר מפותחת, ואולי גם ככל שהתבגרתי בכלל, אני יותר ויותר תופס את החיים 'מבחוץ'. אני נוטה לחשוב שמלבד הגורמים הללו, הדבר קשור גם לנקודת מוצא ועמדת נפש 'אידיאליסטית' ביחס למציאות, שממילא מביאה לצורת מחשבה וחוויה של הצבת מטרות ו'תפעול' של עצמי כדי להביא למימושן. אבל שמתי לב להבחנה בולטת בין שתי סוגי חוויות. כל מה שתואר לעיל נכון במיוחד ביחס לעניינים ערכיים וחוויות רוחניות, אבל בחוויות החושיות המצב שונה. לדוג' בחוויה של עוררות מינית זה בולט במיוחד, שם אני מוצא את עצמי נתון כולי 'בתוך' הסיטואציה, וכביכול כל העולם מתקפל לתוך החוויה ואין דבר בלתה. ליתר דיוק, עוד לפני החוויה, הדחפים והתשוקות הנוגעים לדברים החומריים מורגשים ככוללים ומרכזים את מלוא האישיות בהם. בניגוד לחוויות הרוחניות שהן יותר עדינות ו'אוריריות'. אפשר לתאר את התחושה הזו במילה אחת - חיים. או באופן אחר - הרגשה של אחדות פנימית. השאלה שלי היא האם לדעת הרב יש דרך לשנות באופן יזום את המפגש הבסיסי עם החיים, כך שאחווה אותם 'מתוכם'? אני מרגיש שזה תביעה שא"א לוותר עליה. קצת חיברתי את הנושא הכללי של חווית החיים 'מתוכם', אל הנושא של חיים חומרניים, כי קשה לי בפרט העובדה שאני מרגיש את הסתירה בין מה ש'צריך' וטוב לעשות, לבין ההרגשה החיה שתיארתי. אדגיש שאני מאוד מחובר למה שאני עושה, אבל זה חיבור בקומת הרוח, וזה יוצר איזה תלישות ושניות. רציתי להדגיש שהשאלה לא קשורה להתמודדות מסויימת עם החוויה המינית, אלא לשאלה הכללית של היכולת לחוות את החיים מבפנים, גם בעיסוק בדברים שאינם חומריים. החוויה המינית שימשה רק כדוג' בולטת למקרה שבו החיים נחווים באופן מאוד בולט מבפנים.. מקוה שהייתי יחסית בהיר, אשמח אם הרב יוכל לפרט קצת לגבי העניין.. אם משהו לא מובן מספיק אשמח שהרב יצביע עליו ואנסה להבהיר את כוונתי.. תודה רבה! הראל
תשובה
שלום וברכה
אני לא בטוח שהבנתי את כל מה שאתה כותב.
אנסה לפתוח, ואם אני לא בכיוון - אנא דייק אותי:
מה שאתה כותב על שתי הדרכים לחיות את המציאות הם דברים נכונים מאוד.
במושגים קבליים זה נקרא האור הישר והאור המקיף.
ובמושגים יותר אנושיים זו אכן חיים מבפנים, והסתכלות מבחוץ.
ברם, אין זה הכרחי כלל כי בגרות תוביל להסתכלות בלעדית מבחוץ.
אפשר שיתחולל מהלך הפוך, שבו דווקא ההתבוננות מבחוץ תימאס, שהרי באנו לחיות את החיים ולא להתבונן בהם.
ואז החוויה המינית אינה חריגה.
היא כמו כל חוויות החיים האחרות.
האם אפשר לעשות משהו יזום כדי לחיות את כל החוויות כמו החוויה המינית ?
אני מעריך שכן, אבל אין בכוחי לנסח את הדרך המדויקת.
ברם, אני משער כי ככל שאתה תכיר את חולשת ההתבוננות מבחוץ, ואת העובדה שיהא מפריעה לך ליגוע בחיים עצמם, יימאס לך להיות רק בה, ותוכל להשתחרר ולחזור גם לחיים את תמימות.
בעולם העבודה הפנימית הדבר נקרא ״התמימות השניה״. אם יש לך זמן אשמח אם תשמע את הדיון https://youtu.be/2dSDA9Q44zU ולפחות את הדברים שאמרתי בערך מהדקה העשרים.
ובוודאי שניתן לשוב לשם לא רק מתוך שחיקת ההתבוננות מבחוץ, כי אם גם מתוך רצון אמיתי וכן להיות שם. כדאי להתחיל להתאמן על זה ביחסים בין אדם לחבירו (או אתה ואשתך): להיות נוכח בשיח איתה, להביט בה, להקשיב בקשב עז, לשקף, לשאול, לדברר, לראיין, וכלל שתחווה יותר את הדברים בקשרים האלה - תוכל להכיר את שפת התמימות השניה, וממנה לצמוח.
האם קבלת תשובה לשאלתך ?
כל טוב