דילמות הנוגעות להצלת חיים

תשובה

"שלום וברכה על שאלות כבדות משקל אלה נכתבו מאמרים רבים, וזה מחייב ספר, ולא תשובה קצרה באתר, כיוון שלא רק השורה התחתונה חשובה כאן, אלא הדיון כולו.אכתוב אפוא בקיצור:פקידת הקבלה: כלל בסיסי הוא ששפיכות דמים היא ייהרג ואל יעבור. לכן, אם היו מכריחים את הפקידה לירות במארח – בוודאי שהיא הייתה חייבת למסור את נפשה. המקרה הזה הוא מורכב מעט יותר, כי לא היא היורה אלא היא רק ""מסירת מונע"", וזו שאלה של ""אביזרייהו דשפיכות דמים"". ואף על פי כן, כיוון שמדובר בסופו של דבר במסירת מישהו להריגה (בהנחה שהיא כמובן יודעת את העובדות וכדו') – היה מצופה ממנה למסור את נפשה על כך, ולא להיות שותפה. שלא נדע.המקרה השני נידון בכמה שותי""ם, ואין אדם חייב למסור את חרותו או את שלום גופו כדי להציל ממות את חברו, ראה את השו""ת המצורף (אם כי יש גם דעות אחרות).שו""ת רדב""ז חלק ג סימן תרכז (אלף נב)(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת והראיה מדאמרינן בע""ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא משמע הא אבר אחר לא והשתא יבוא הנדון מק""ו ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה היא נדחית מפני פקוח נפש אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש ורצית לדעת אם יש לסמוך על טעם זה:תשובה זו מדת חסידות אבל לדין יש תשובה מה לסכנת אבר דשבת שכן אונס דאתי משמיא ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו לא שמענו. ותו דילמא ע""י חתיכת אבר אעפ""י שאין הנשמה תלויה בו שמא יצא ממנו דם הרבה וימות ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי. ואני ראיתי אחד שמת ע""י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ""כ עד שמת והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ""ש אם יחתכו אותו. ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת ואי לאו דאמר קרא וחי בהם ולא שימות בהם הוה אמינא אפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו אף על גב דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו. ותו דאין עונשין מדין ק""ו ואין לך עונש גדול מזה שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק""ו והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין ק""ו כ""ש חתיכת אבר. ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה ואפ""ה חששו שמא ע""י הכוייה ימות והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין ולכך אמרו שמשלם ממון והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה יותר מעל ידי חתיכת אבר ואפ""ה חיישינן לה כ""ש בנ""ד. תדע דסכנת אבר חמירא דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם אפילו ע""י ישראל. ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה ואם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה. והנראה לע""ד כתבתי: כל טוב ושלא נדע."