ההשלכות הנפשיות של שנה בבית מדרש על נערים ונערות

תשובה

שלום וברכה

יישר כוח על השאלה הרגישה, הנוגעת, העניינית.

אתחיל במבוא: לפני שנים רבות הייתה כתבה בעיתון מעריב על ישיבת מרכז הרב, בה טענו שני בחורים בוגרי הישיבה שהישיבה גרמה להם נזק פסיכיאטרי עצום. רואיינתי לכתבה זו, וביארתי כי אכן לדעתי ישיבה היא "מקום לא נורמאלי", לאמור: מתרחש בה מתח עצום של אינטנסיביות חיים, על הדבש העצום שיש בה, ועל הסיכון והבעייתיות. לצערי, דבריי הובאו בפני הרב אברהם שפירא זצ"ל בצורה מעוותת, והוא כתב דברים מאוד קשים נגדי. על כך, תוכלי לקרוא מעט כאן: http://www.nrg.co.il/online/11/ART/740/269.html . דבריו כאבו וכואבים לי עד היום.

 בעקבות כתבה זו היו הרבה דיונים על הנושא. תוכלי לראות עוד דברים שהתייחסתי אליהם כאן: http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=33823. ולאחרונה הנושא עליו שוב, כאן: http://www.mako.co.il/judaism-Jewish-culture/cinemaale/Article-c4446a4811c3c51006.htm

כל ההקדמה הזו נועדה כדי להצדיק את הפתיחה שלך ("שאלה קשה, חשובה מאין כמותה"), ואכן להפגיש אותנו עם המיוחד בתיבת הנוח שאנו בונים בישיבות ובמדרשות: חוויה אינטנסיבית מאוד של יציאה ממסגרת החיים הרגילה של דרך הארץ הטבעית ועז החיים הטבעי, והקדשת תקופה מסוימת בחיים, וחלק מאתנו עושים זאת כל החיים, לתלמוד תורה. זו החוויה המאירה ביותר, הנוגעת בנפש במקומות העמוקים ביותר, העילאית ביותר; ודווקא משום כך, במקביל ובהכרח, יש בה איומים וסכנות.

מה עושים ? בסכנות חובה להתחשב, אבל אסור לתת להן לקבוע את סדר היום. עולם התורה המיוחד שנוצר שם הוא חלק ממהות החיים, ואני קורא בהזדמנות זו לכל אחד להיות שם לתקופת חיים משמעותית. בד בבד, את צודקת לחלוטין שצריכים להיות ערים לכך שהיא לא טבעית, שיש בה געגוע עצום לגבהים שקשה להשיגם, ומשיכה עצומה לצד השני – לטבע ולחיים, לעונג הגשמי ולמיצוי כישרונות אחרים.

מניסיוני למדתי שהמודעת עצמה היא צעד משמעותי, ויש בה הרבה מן המענה לאתגר. עצם אומץ הלב שלך – להתייצב מול התופעה, לקרוא אותה נכון, לראות את הטוב ואת הבעייתי, להכיר את הקרע המסוים שישיבה יוצרת, להבין כי מדובר אכן בדבר מה החורג מהבינוניות המאוזנת ומעצים לתקופה מסוימת תחומים החורגים הן כלפי מעלה והן כלפי מטה – כל זה ועוד הרבה נעשה מוכר לאדם, הוא יודע לקרוא את נפשו, הוא גם יודע איזה גבולות לא לחצות, ובעיקר: הוא יודע את אשר לפניו כשהוא נכנס לעולם מסעיר זה. גם הצוות וגם הוא צריכים אפוא להיות רגישים לכך, מודעים לכך, נרגעים לעתים, פותחים את הלב לעצמך, ועוד דרכים רבות שמאפשרות גם לטפס לגבי המרומים של הישיבה או המדרשה, וגם להכיר את האתגרים שטיפוס זה מזמן, ולהיערך נפשית וחווייתית לקראתם.

ומניסיוני למדתי שבישיבות יש צורך גם בלווי נפשי מקצועי, אלא שזה קשה מאוד מהרבה סיבות, שבראשן הסיבות הכלכליות – ישיבות הן מוסד גרעוני מעצם מהותו (אין להן ות"ת המעניק תקציב רחב אופק לישיבה), ועל כן לרובן אין מענה מסודר לבעיה אלא רק במצבי קיצון.

וכשאנו מתבוננים על התמונה כולה – השבת הנפש ושמחת הלב, הישרות והעומק, הגובה והארת העיניים שבישיבה מצדיקים גם את ההתמודדות עם הקשיים.

כל טוב, ויישר כוח ענק על הצפת הסוגיה