חיפוש

הרב יובל שרלו 13.02.20

שאלה

"בוקר טוב,
אמנו היקרה בת ה 85 נמצאת במחלקת סיעודי/ מורכב. האם סובלת מדמנציה ואחרי ניתוח בבטן. היא בהכרה ולא מונשמת אבל ללא יכולת לאכול ומוזנת עי זונדה. לדברי הרופאים היא בשלב האחרון של המחלה ( דמנציה/ אלצהיימר) - קשיי בליעה, שיתוק הרגליים חוסר הבנה וחוסר זיהוי הסביבה .
לאם מעט שעות "" טובות"" שמקשיבה למוסיקה ומגיבה בתנועות או בלחש מס מילים אך רוב הזמן סובלת מכאבים, מפצעי לחץ ונראית אומללה.
מס פעמים הוציאה את הזונדה והחזרנו. כל החזרה כזו מלווה בבכי וסבל רב מצידה. הרופאים הציעו את האופציה שבפעם הבאה שתשלוף את הזונדה ...לא להחזיר ובמקום לתת לה עירוי תוך ורידי עם נוזלים ומשככי כאבים. המשמעות ברורה...
אנו מתייסרים..מצד אחד ברור שזהו השלב האחרון והיא לא תחזור לאכול, להזיז רגליים...לדבר וכו. ואנו כואבים לראותה כך עם ידיים קשורות!! ורוצים להפסיק להאריך את סבלה הרב.
מצד שני, חוששים שמבחינה דתית, הלכתית אסור לנו לעשות זאת.
אנו ממש מתייסרים לראותה בסבלה וחלוקים בדעותינו.
אנא...נשמח לתגובתך בנושא.
בברכה,
"

תשובה

שלום וברכה ראשית, אני מבקש להיות שותף עמכם בשעותיכם הקשות, ולחזק ככל יכולתי את התנהלותכם.אכתוב רק את העקרונות היסודיים, ואם תרצו לדבר אישית, אפשר להתקשר אם דברים לא יהיו ברורים (0527906483): נקודת המוצא של ההלכה היא כמובן שאין אנו יודעים להעריך את משמעות החיים וכל דקה בהם. לפיכך, ברור באופן חד משמעי שאסור לעשות שום פעילות אקטיבית כדי לקצר חיים.אולם, בניגוד לתדמית המוטעית, ההלכה אינה מחייבת את החולה להתייסר, כאשר לא מדובר בתהליך ריפוי, כי אם בסבל נוראי מעצם המשך הקיום.אני מבין שככל יכולתה להביע את עמדתה – היא אינה רוצה שיחזירו לה את הזונדה.אם אכן זה המצב – החזרת הזונדה היא איסור !והטיפול הנכון במצב הזה הוא טיפול פליאטיבי, מיטיב את מצבה, כמובן מתן נוזלים, משככי כאבים וכדו'. מותר אפילו לתת מורפיום, על אף שעלול להיות בזה ממד של קיצור החיים. שתזכו לשמחות