מניין בזום

תשובה

שלום וברכה

כתבתי כבר פעמים רבות כי לדעתי אין מושג כזה של צירוף למניין בZOOM, ועם כל הרצון העצום של כינוס לתפילה בציבור - אין לכך משמעות של ממש.

אני מצרף פוסט שנכתב ממש בראשית משבר הקורונה:

https://bit.ly/3ccG7zi

בין תפילה במניין ותפילת הציבור:

תפילה במניין: יסודה של התפילה היא כמצווה אישית, שלדעת הרמב"ם היא מצווה מן התורה, ולדעת הרמב"ן המצווה מוגדרת באופן אחר. ברם, ישנה הלכה כי דברים שבקדושה יכולים להיאמר רק בנוכחותם הפיזית של עשרה גברים (גם המקילים כשהם רואים אחד את השני – זו נוכחות פיזית). לפיכך, לא ניתן לקיים תפילה במניין אלא בנוכחות פיזית. כיוון שכיום נוכחות זו הולכת ונאסרת לחלוטין – אנו אנוסים ולא יכולים לקיים את הדברים שבקדושה. לגבי אמירת קדיש: בשל העובדה שאין בה דברים לבטלה – אין איסור לומר קדיש, אך גם אין לכך משמעות. הצעתי כאן (http://bit.ly/2x3lJRS

 ) "לצבור" את הקדיש על ידי לימוד, ובשעה שנצא מאפילה לאורה נעשה סיומים. מי שבכל זאת רוצה לומר את הדברים ב'מניין אינטרנטי' רשאי, אך כאמור – אין לכך משמעות של ממש.

חשוב להדגיש את האיסור המוחלט ללכת לתפילה נגד ההוראות. זה ממש מצב של טובל ושרץ בידו, ו"ידיכם דמים מלאו", שהנביא ישעיהו מחה בכל תוקף נגדו. זו טעות עצומה בעבודת ה'. חובה להחמיר במה שההלכה מחייבת להחמיר, והאיסור להזיק לאחרים הוא מהדברים שההלכה מחמירה בהם מאוד מאוד, וכשפוגעים בציבור - לא ברור שבכלל יש דרך תיקון לכך !!

תפילת הציבור: תפילת הציבור אינה קשורה לנוכחות פיזית משותפת. זהו התחום העיקרי שראוי ונכון עתה לפתח: ציבור מתפלל, כל אחד בביתו, אבל כחלק מהציבור. זה יכול להיות בשעה משותפת; באירוע אינטרנטי משותף; בקבלת שבת על המרפסות; בדרכים רבים ומגוונים. ישנה חשיבות לתפילת הציבור כציבור. מי שזוכר את סיפור נחשון וקסמן הי"ד – זוכר מהי תפילת ציבור, על אף שרוב מוחלט של הציבור לא התכנס ביחד. ישנן יוזמות רבות ההולכות ומתרחשות, וזו הזדמנות מצוינת לכנס את ציבור רחב ככל האפשר לתפילת ציבור, תענית ציבור וכדו'.

תפילה בציבור – נמצאת בתווך. על התפילה היחידאית הוטלו משימות נוספות. תפילה בציבור באה לידי ביטוי בעיקר בסוגיות על תפילת מוסף (לא אאריך כאן), בקריאת התורה שהיא מצווה בציבור וכדו'. להבנתי, לא ניתן לקיים את המצוות האלה בדיגיטציה, כפי שכתבתי על מגילת אסתר. ברם, גם אם מבחינה הלכתית הדבר לא אפשרי – הטוענים כי יש משמעות גם לחוויה ולא רק למשמעות ההלכתית תומכים בקיומם, כדי שתהיה התקשרות הדדית.

ולעולם יש לזכור כי עיקר התפילה היא בשנים: ראשון הוא ההכנות לתפילה, ו"למה לי רוב זבחכים" אם לא שמנו לב למי שנמצא בבדידות, בריחוק ובקושי, ולא שאלנו את עצמנו מה אנו יכולים לעשות למען זה. שני בהם הוא כוונת הלב, העמידה לפני ריבונו של עולם, יישור המעשים ועקמימות הנפש, ופרישת כפיים בתפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו.