מניעת טיפול מחולה דמנטי

שאלה

"שלום כבוד הרב,
ב""ה אני לומדת רפואה (תודה לך על התשובות המעמיקות והמעשירות בעניין),
לאחרונה איש צוות רפואי העלה בפניי סוגייה בדבר מתן טיפול רפואי מציל חיים לחולים סיעודיים/דמנטיים במצב חמור. טרם מתן הטיפול, עשויות לעלות השאלות: האם עלינו להעניק טיפולים מצילי חיים לאדם שאינו מתפקד כלל וחייו תלויים באופן מלא באחר? (לדוג': אינו מבצע צרכים לבד, מוזן באמצעות קטטרים, אינו מתקשר). האם נכון להאריך את חייו של אדם זה באופן מלאכותי? וכי אין להתייחס למצבו כמצב של סבל, אפילו אם הוא אינו מסול להביע את כאבו?
ארחיב את שאלתי: היחס במקרה של חולה סופני ל""ע סובב (להבנתי הדלה) בעיקר סביב הסבל הנוראי שחולים אלו חווים, מה שמוביל לצמצום הניסיון להאריך את חייהם. עם זאת, מצבם של החולים הסיעודיים עשוי להיות שונה. אותו סבל שנוכל לאפיין באופן ברור יחסית אצל אדם מתקשר (מביע את כאבו, מסביר את הרגשותיו ואולי אף מבקש נפשו למות), לא בהכרח יופיע כך אצל חולה שאינו מתקשר (האם גניחות/צעקות מהוות סימן מספק לסבל?).
אמנם נאמר שיש להציל אדם ""אפילו לחיי שעה"", אך האם אותם אנשים, לו היו מתקשרים, היו מעוניינים בהארכת חייהם ולו לשעה?
אדגיש ששאלתי נובעת מכך שכיום צוותים רפואיים (בעיקר ראשוניים, כגון מד""א) נדרשים לבצע פעולות מצילות חיים ולהחליט החלטות שאינן בהכרח לטובת המטופל וסביבתו. האם צוות רפואי ראשוני שמגיע לחולה כזה שמצריך החייאה, יכולים להחליט מראש שלא לבצע החייאה, במיוחד כאשר המשפחה מתנגדת לביצוע ההחייאה (וזה קורה לא מעט) ובכך גם למנוע דילמות הלכתיות סבוכות עתידיות (כמו השאלה בדבר ניתוק ממכונת הנשמה)?
עליי לציין שאני מעריכה ומעריצה את בני המשפחה ואת המטפלים בחולים אלו שעושים עבודת קודש. אינני חלילה מביעה איזושהי מחשבה בדבר חוסר הערך של אותם חולים, אלא בעיקר מעלה תהיות בדבר היכולת של צוותים ראשוניים לעזור להם ובדבר הנכונות של פעולות שעשויות להוביל לסבל מתמשך, ללא קבלת הסכמתם לעניין.
בתודה ובהערכה רבה,
"