חיפוש

כיצד רופא דתי יכול לעבוד ברפואה? מה עם הבעיות ההלכתיות הכרוכות בכך? על כך בתשובה הבאה

הרב יובל שרלו

שאלה

לכבוד הרב שרלו שליט"א

 


אני פונה אל הרב שלא מתוך רצון להתנגח. עפר אני לרגליו ולוואי שאוכל ללמוד מתורתו תמיד. אולם הנושא שעליו אני כותב חמור ומעיק ביותר ומתוך התורה שלמדתי מכבוד הרב אני יודע שאולי כאן אוכל למצא אוזן קשבת לנושא. אני מראש מתנצל באם דברי נשמעים פוגעים או מתריסים. הכל לשם שמים ומתוך הערצה והערכה עצומים.

 


בקרוב אתחיל לעבוד כרופא בבית חולים ומתוך בירורים שערכתי בקרב רבנים ובקרב עמיתי וחברי, מצטיירת תמונה עגומה ביותר של עבודת הרופא (ובכל דברי אני מתכוון גם לרופאות כמובן, וכן לאחים ואחיות, פראמדיקים, רופאים וחובשים צבאיים ולכל העוסקים בתחום) שומר תורה ומצוות במדינת ישראל. למעט מספר בתי חולים המוגדרים "דתיים" ומשרתים בעיקר אוכלוסיה חרדית, נדמה כי פשוט לא ניתן לעבוד כרופא בישראל מבלי לעבור על איסורי דאורייתא בעיקר בדיני שבת אולם גם לעתים בדיני כשרות ובנושאים אחרים.

 


הציבור הדתי, ברוך השם, כבש את הפסגות הגבוהות ביותר, ומצוי ומוביל כיום בכל התחומים המרכזיים במדינה. תחום הרפואה כבר מזמן מלא מפה אל פה ברופאים ורופאות יראי שמיים ומקפידים על קלה כבחמורה. בכל זאת נדמה שלכל התחומים נקבעו "רבנים מומחים"- הדוגמא הפשוטה היא הלכות צבא, אולם הרופאים הדתיים נאלצים לשחות במים העמוקים ביותר ללא א-תמיכה ממסדית וב'- ללא הכוונה ברורה ומעשית.

 


תמיכה ממסדית משמעותה, למשל, גיבוי לרופא שמסרב לחלל שבת לצורך כיסוי ביטוחי או מדיקו-לגאלי.שוב ושוב ניסיתי להבין מדוע חייל שנאלץ לחלל שבת יודע שמאבקו יזכה בהד ציבורי, אפילו שההשלכה של סירוב יכולה, אולי ,להתבטא ב"שעה ביציאה". מאידך רופא שבודק חולה בשבת נאלץ לרשום פרטים לא רלונטים בתיק הרפואי, אם יסרב יפוטר מעבודתו, רשיונו בסכנה, ואולי הוא אף עלול להשלח למאסר, ודוקא שם- לציבור, ולצערי לרבנים,  פשוט לא אכפת. בכל שבת ושבת עוברים עמיתי על איסורי דאורייתא ממש, למשל כתיבה, כשאין אפילו הוא אמינא לטעון שמדובר בפיקוח נפש או בספק פיקוח נפש. לרוב מדובר בניהול רשומה שאינה רפואית אלא נועדה לצרכי הגנה משפטית, ביטוח, צמצום עלויות, השתתפות במחקרים, או פשוט כי אנחנו חוששים לאבד את משרתנו, וכאשר מדובר ברופא צעיר במקום חדש והיררכי כמו בית חולים, קשה מאד מאד "לסרב פקודה".

 


כשמדובר על גופים ממלכתיים ניתן לדבר על חשיבות קיומם כערך בפני עצמו, אולם אני מתקשה להבין מה הדחיפות במדיניות "ניהול סיכונים" שבשלה יש צורך בחילול שבת. התחום כולו נראה כמו "מערב פרוע" הלכתי-משפטי, אף אחד לא מוכן להעמיק, לקחת אחריות, ולקבוע מסמרות בשאלה מהו בדיוק אותו "פיקוח נפש" שבגינו אנחנו מתירים למערכת מקבילה למערכת הרפואית, שהיא כלכלית גרידא, לאכול בכל פה בשמירת המצוות שלנו, הרופאים. אינני מבין מדוע אסור למכור אוכל בשבת, אולם מותר לחסוך לקופת חולים כסף במחיר שמירת השבת.

 


במהלך השנים למדתי מהרב על "סדר העדיפויות" הדתי הנכון, ואני מסכים שצדק חברתי לעתים קרובות עשוי להיות חשוב יותר מאי אלו נושאים אחרים בהלכה. נדמה כי האפשרות ה מ ע ש י ת להיות רופא ולשמור שבת חשובה מאין כמוה,מדברת בעד עצמה, ואין צורך להכביר במילים מדוע יש להשקיע מאמצים כדי שבמדינת היהודים תישמר השבת, או לפחות תהיה אפשרות כזו.

 


ידוע לי כי הרב פעיל רבות בנושאי אתיקה רפואית, ועדת הלסינקי וכד', אולם במחילה מכבוד הרב אני מעז לשאול מדוע דיונים על אתיקה בנושאי שיבוט, גנטיקה, סל התרופות, טהרת המשפחה פריון ואישורים לניסויים קליניים בדגימות מעבדה מוצאים בציבור חשיבות רבה יותר משמירת המצוות של העוסקים במלאכה יום יום. ידמיין הרב כיצד היה מרגיש לו חבר בוועדת סל התרופות היה מתקשר אליו בשבת ע"מ לשתפו בלבטיו. דברים דומים קורים לנו בכל שבת.

 


אני קורא לרב ישירות, מתוך ידיעה ברורה שדברי אינם נופלים על אזניים ערלות, להעלות את הנושא לסדר היום של הגופים המקצועיים ולהכניס בצורה ממסדית את שמירת השבת וההלכה בכללותה של אנשי הצוות הרפואי, לדיונים, מאמרים, פניות ומחאות בכל פורום אפשרי ע"מ לאפשר לנו להמשיך בעבודתנו ללא פגיעה באמונתנו. לא יעלה על הדעת שבכל התחומים העוסקים באתיקה רפואית לא תישאל השאלה איפה עובר הגבול בין רפואה לכלכלה, וכיצד ניתן להשיג הרתעה שתמנע מגופים ציבוריים או מאנשים פרטיים לטשטש את הגבול הזה על חשבוננו, הרופאים. אנחנו מרגישים, בפשטות, מופקרים.

 


באמרי "הכוונה ברורה ומעשית" אני מתכוון לעובדה ששאלות שנשאלים רבנים בנושא, מגיעות תמיד, או כמעט תמיד, למבוי סתום. לאף רב אין תשובות שיורדות לפרטים הקטנים ביותר, והרופאים, שנשארים ב"צריך עיון" נאלצים לחרוק שיניים ולבגוד בערכים החשובים ביותר שלהם. מה עושה רופא כשאין במחלקה "דלת שבת" אלא רק דלת עם עינית? אם מותר לעבור, ניחא. אם אסור לעבור, אלא רק לצורך פיקוח נפש, האם מותר לי להכנס לישיבת מחלקה מבעד לדלת זו? האם מותר לכתוב מכתבי שחרור בשבת? ומה אם חדר המיון או המחלקה "מפוצצים" ויש צורך לפנות מקום? האם מותר לכתוב "הוסבר לחולה ש" (ניסוח מחוייב משפטית) או שהמילים האלו מיותרות? האם בכלל צריך לשקול כל מילה ומילה או שההיתר הוא גורף? מה קורה אם עניתי לטלפון ומעבר לקו אני נשאל "מתי אני משתחרר"? לענות? לנתק? להסביר?

 


ישנן עוד שאלות רבות שלא תמיד מקבלות מענה נחרץ וחד משמעי. מי שנאלץ להתמודד עם הדילמה הם הרופאים עצמם, ולעתים קרובות נופלת טעות בהחלטה.

 


אני מתחנן לרב להרים את הכפפה ולהקים צוותים מקצועיים שבדומה לעבודת הקודש של מכונים כגון "פוע"ה" ו"צומת" יקבעו גדרים של התנהגות הרופא הדתי בשבת, מתוך הבנה מעמיקה של מבנה המערכת, הלחצים עמם מתמודדים הרופאים, וצרכי התפקוד של המערכת.

 


בקשתי מהרב היא לעצב "קוד אתי הלכתי" לרופא הדתי,מפורט לכל הפחות כמו קודים אחרים בנושא, שיהיה ישים מעשית במערכת הרפואית הישראלית. במקביל, לייסד מערכת אכיפה וגיבוי מסודרים לקוד זה ע"מ שנוכל להמשיך לרפא את יצוריו של הקב"ה מבלי לעבור על מצוותיו, בעיקר כאלו שאדם דש בעקביו.

 


כמובן שאשמח ליטול חלק ככל יכולתי בעשייה בתחום. דומני שגם רבים רבים מחברי יעשו כן.

 


בברכת גמר חתימה טובה לרב ולמשפחתו והמשך האדרת שם ה' בעולם כמעשה הרב יום יום

 

תשובה

שלום וברכה

 


 

 


הבעיה שאתה עוסק בה במכתבך ידועה לכל רב העוסק בענייני רפואה. זה אכן אחד האתגרים הקשים ביותר העומדים היום בפנינו במערכת הבריאות, וגם באתר זה (בעיקר בחלק שלא פורסם) יש מאוד תשובות לאנשי צוותים רפואיים דתיים העובדים במערכות הכלליות. מה שכתבת אינו ניגוח כלל וכלל ואינו התרסה, אלא העלאת בעיה במלוא עוצמתה ובמלוא חשיבותה.

 


כיום אכן העבודה בבית החולים כרוכה באיסורי דאורייתא. מה שאנו עושים בפרקטיקה הוא שלושה דברים הממתנים את הבעיה הזו אך לא פותרים אותה. בפרקטיקה מנסים באופן מתמיד להוריד מרמת הדאורייתא לרמת הדרבנן; בפרקטיקה מנסים באופן מתמיד לנסות לצמצם עניינים לא רפואיים; בפרקטיקה אנו מרחיבים מאוד את היתרי "פיקוח נפש" לדברים רבים ומגוונים, כולל רישום רפואי וכדו'. ברם, זה לא פותר נושאים רבים, ובעיקר מנהלתיים, שאנשי צוות רפואי עושים בשבת. ברם, בניגוד למה שכתבת, איני חושב שיש מקום להכריע כי שאלת השבת היא חשובה יותר או חשובה פחות מהשאלות האתיות של דיני נפשות שאני עוסק בהן במסגרת עבודתי. אני מסכים אתך לחלוטין ששאלת השבת אינה משנית כלל וכלל.

 


אתה גם צודק חלקית בטיעון שלך ביחס לתמיכה הרבנית והממסדית. צודק חלקית, כי גם בצבא חייל דתי נפגש במצבים אלה, ואתה יכול לעקוב שלמעשה בתחום הלכות צבא פועלים באותן שלוש הכיוונים שכתבתי לעיל, והדבר מקיף את כל עולם ההלכה של אנשים נאמנים למצוות החיים במערכת חילונית ופועלים במסגרתה.

 


יש עכשיו הזדמנות של ממש כשיש סגן שר בריאות שהנושא קרוב לליבו. אם הוא ישכיל להתמודד עם הבעיה בדרך שמחד גיסא נאמנה להלכה ומאידך גיסא מבינה את המערכת מבפנים, את הצרכים, את האפשרויות וכדו' - אפשר שתהיה פריצת דרך של ממש בתחום הזה.  

 


בראש ובראשונה, וזה לא תפקידו של אדם פוליטי כסגן שר הבריאות, אלא של העולם הרבני, הוא לדון כיצד אכן יש לנהל מערכת בריאות הלכתית בשבת, כאשר ניהול הסיכונים הוא כן חלק בלתי נפרד ממנה. השיקולים הכלכליים במערכת הבריאות אינם כלכליים בלבד (אני מכיר היטב את התופעה מסל הבריאות, ומוועדות אתיות רבות אחרות שאני חלק מהן) אלא אף הן חלק משיקול דעת הלכתי של ממש (ריבוי תביעות רשלנות בגלל אי כתיבת רישומים רפואיים בשבת יגרום לסיכון נפשות של ממש, וזו רק דוגמה אחת), ויש צורך לשקלל את החובה ההלכתית לחסוך כסף במערכת הבריאות כחלק מדיני שבת של מערכת הבריאות. הדבר נכון גם בצבא (למשל, כיבוי כלי רכב, גם אם לכוננות היה אפשר להסתפק בצורה אחרת), ונכון בכל פסיקה ממלכתית.

 


הצדק החברתי אפוא אינו רק הצדק החברתי עם הרופא. הוא שאלת הצדק החברתי של מערכת הבריאות כולה. לבושתנו, עדיין לא הגדרנו לעצמנו לאן אנו רוצים להגיע, ואיך נראית פסיקה ממלכתית של מערכת בריאות ציבורית, ועל כן קשה לנהל מדיניות פוליטית לקידום העניין הזה. בנתיים, כאמור, אנו פועלים בשלוש הדרכים שהוצבו בתחילת תשובתי, וזו "עזרה ראשונה" בלבד.

 


הקריאה שלך אינה נופלת על אוזניים ערלות. אני עוסק בכך, הרבה באתר זה, אך עדיין באופן פרטי ונסתר באתר, כי עדיין לא מצאתי את המענה ההלכתי הנכון (הרבה לפני המענה המעשי), לאמור: מהו הלכתחילה של ניהול מערכת בריאות ציבורית, שכאמור - חלק בלתי נפרד ממנה ומחובתה ההלכתית היא לחסוך במשאבים (לדוגמה), לאפשר מערכת אזרחית הכוללת גם טיפול זהה לחלוטין לגויים וכדו'. כשתהיה לי תשובה בסיסית, גם אם לא מושלמת, לשאלה זו אוכל ביתר שאת לעסוק בה. בנתיים אני רואה פיתרונות מקומיים בלבד. לרוב השאלות שהצגת כדוגמה יש התייחסות מקומית באתר זה, אך אתה צודק שלא פיתרון כללי.

 


מה שאתה מבקש הוא צורך אמיתי וחיוני. כמי שרוב זמנו ורוב עיסוקו הוא בישיבה שאני עומד בראשה אני לא פנוי כדי להרים את כל המשימה, ואפילו לא כדי להיות חלק מצוות שיעסוק בשאלה זו ברצינות משמעותית. ברם, מכתבך יביא אותי כן להיכנס לחלק מסוגיות אלה, ובעיקר להעמקה בהלכות מדינה וציבור ברוח הדברים שכתבתי לעיל. כשהיה קצה חוט הלכתי של ניהול מערכת בריאות ממלכתית בעיניים הלכתיות אוכל ביתר שאלת להיענות לאתגר שהצבת, ומה שאני עושה בנתיים הוא פסיקות מקומיות. אלא שאתה צודק שכל זה לא יביא לשום דבר אם הוא לא ילווה במאבק ציבורי שקשור בגיבוי לרופא שיסרב לחצות את גבול המותר, ועל כן בד בבד יש צורך בניצול המציאות הפוליטית הקיימת היום כדי להתמודד עם הדברים, אפילו מכיוון זכויות האדם וחופש העיסוק של הרופא הדתי.

 


כל טוב ובהצלחה