שפת "לצאת ידי חובה" ושפת התרומה

ישנם גם דברים שלא חייבים לעשות; הביטוי "לצאת ידי חובה" הוא ביטוי חשוב מאוד, המלמד שיש חובות שצריך לקיימן, אולם יש לו גם צל, צד הפוך: היוצא ידי חובה אינו יוצא ידי זכות; הרעיון ש"גדול המצווה ועושה הוא יסוד הגדול, אולם אין ספק שיש גם גדלות שמי שעושה למעלה ממה שצריך; ההלכה מכוונת מאוד שהחיים יתקיימו לפי דין תורה, אולם האגדה אינה מונעת עצמה מלומר כי לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה ולא דנו לפנים משורת הדין, ועוד ועוד

עולה מכל אלה שאנחנו מדברים בשתי שפות: שפות החובה ושפות ההתנדבות. לכל אחת מהשפות האלה תפקיד משלה, ולכל אחת מקום משלה, ואין לך דבר שאין לו מקום או אדם שאין לו שעה. לעתים יש צורך בשפה המדברת בשפת החובה, ולעתים דווקא מקומה של שפת הזכות והחסד הוא החיוני. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.

תפילת החובה למשל – יש בה ברכה עצומה, ויש לה מחיר עצום. הברכה הטמונה בה היא העובדה שאדם קרוא לפני הקב"ה לפחות שלוש פעמים ביום; היא מאפשרת תפילה בציבור, בשל העובדה שהשעות קבועות והנוסח קבוע; היא מציבה אתגר בפני האדם – להעמיק ולהעניק בכל יום משמעות מחודשת למילים שנאמרות; היא מדברת לא רק על צרכי האדם עצמו, אלא על צרכי הכלל, וניתן לסמן יתרונות נוספים. ברם, לתפילה זו יש גם מחיר – המחיר הוא עצם העובדה שהיא נעשית מכוחה של שפת החובה; שהיא לא נובעת בהכרח מעומקי הנפש; שהיא מדברת על דברים שלעתים הם רחוקים מהאדם, ודווקא על הקרובים לו היא שותקת; שהיא לא מהווה מפגש עילאי בין אדם לאלוקים, אלא מילוייה של חובה הלכתית. אנחנו רואים הן את התועלת בתפילת הקבע החובתית והן את מחירה בכל קהילה וקהילה. מחד גיסא זוכה הקהילה לקיים בתוכה תפילה בציבור, וכינוס חברי הקהילה לאירוע יומיומי של עבודת ד'; מאידך גיסא, האדישות הרוחנית, קריאת עלוני פרשת השבוע תוך כדי התפילה, והעובדה שלרוב לא יוצאים מאולם התפילה לאחר מהפכה רוחנית שהייתה יכולה להתרחש לו התפילה הייתה נוגעת בעמקי הנשמה – מלמדת על מחירה של תפילה זו.

העיסוק בתפילה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. עת לזה ועת לזה. פרשת השבוע שלנו, בניגוד לפרשת כי תשא (או שקלים שקראנו אך בשבוע שעבר) מדברת בשבחה של התרומה. התרומה הבאה מנדבת הלב ולא מחובה המוטלת על כולם; התרומה הפתוחה לגיוונים האישיים שהתורם מבקש לטעת בה, ולא משבלונה מסגרתית הקבועה מראש; התרומה המאפשרת לבנות את המשכן כתוצאה של רצון פנימי עמוק, ולא כתוצאה מציות למיסי חובה. התרומה הזו מהווה לנו גם מפת דרכים בעבודת ד' כולה. אנחנו נקראים למצוא את המקום בו התרומה תאפיין את ההתנהלות שלנו בתוך עולמה של היהדות. גם כמורים וגם כמחנכים אנו צריכים להותיר מקום, על אף הסיכון הגדול, לתחומים המאפשרים את התרומה של תלמידינו לעולמם הרוחני. את המקום בו תלמוד תורה אינו חובה, כי אם זכות למי שרוצה לבוא בשערי התורמים; את המקום בו תפילה אינה רק חובה הלכתית, אלא גם מקום שהאדם מביא לשם את עצמו ואת מהותו. יש בקריאה להפוך את פרשת תרומה לאחד מאבני היסוד של הקיום הרוחני שלנו פתיחת שערים לדביקות פנימית ברצון אינטימי, והדבר יכול להוות מבוא להתקשרות נוספת בעולמות בהם אנחנו מבקשים להתקשר.